יום שני, 11 בנובמבר 2019

לפעמים תביעות SLAPP נכשלות

ג'ון אוליבר בתוכנית  המצויינת Last Week Tonight מספר על תביעת SLAPP (תביעת השתקה) שהתנהלה בשנתיים האחרונות כנגד תוכניתו.

התביעות האלה - תביעות אסטרטגיות כנגד השתתפות הציבור (Strategic Lawsuits Against Public Participation)  הן רעה חולה שקיימת גם אצלנו וגם אם הן לא תמיד מצליחות הרי שהן נפוצות ולא מדוברות מספיק.

עוד ב-2013 הן תוארו בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח (זהירות: PDF) כהליכים משפטיים אשר "הפכו אפוא נפוצים בישראל, אבל הם זוכים להדים ציבוריים מעטים מדי ולהכרה משפטית זניחה".

שקט הוא רפש כידוע, ובנושא הזה הוא מסוכן במיוחד, כי איננו שומעים על כל אותן פעמים בהן מכתבי אזהרה או תביעות שכאלה השיגו את מטרתן.

לכן כל-כך חשוב, לדעתי, להקדיש זמן לסיפור הזה העוסק בתביעת SLAPP שנכשלה, במותחי ביקורת ציבורית שהצליחו לזכות בהכרה משפטית, ועל הדרך שבה ביקורת ציבורית זוכה לא רק להגנה של חופש הביטוי אלא גם להגנה מאיום שבתביעת נזיקין.




היה כדאי שכל עו"ד השוקל לסייע ללקוח בתביעה שכזו יצפה בתוכנית הזו. הפינאלה הגדולה של התוכנית מדגימה היטב עד כמה כשלון בכלי הזה - תביעה אסטרגית כנגד הבעת דעה ציבורית  - יכולה להסתיים בפגיעה אסטרטגית במוניטין של התובע עצמו. לא היה פשוט יותר וזול יותר להתמודד עם הביקורת העניינית ולנסות לטפל בדברים עצמם?  אולי גם נכון יותר ומוסרי יותר ?

לסיום: סביר להניח שעו"ד מוכשר תמיד ישכיל להלביש תביעת SLAPP בלבוש משפטי הולם כך שתראה כאילו איננה כזו.  ולכן, להשקפתי, המענה איננו בתיקון חקיקה שיוסיף הגנה מיוחדת כנגד תביעות התרעה, שכן הכרעה כזו תתקבל רק בסופו של ההליך, בעוד שהתועלת שבהליך מבחינת התובע - הפחדה, הרתעה, השתקה - מושגת מעצם הגשת התביעה (ולעתים עוד קודם לכן, מעצם שליחת מכתב איום בתביעה). להשקפתי, המענה לבעיה הזו הוא בהקצאת משאבים ציבוריים להגנה על מי שטוען כי הוא נתבע תביעת השתקה. למשל: יצירת גוף ציבורי המעניק הגנה משפטית על אזרחים מתביעות אזרחיות בנושא הזה, במסגרת משרד המשפטים או במסגרת מבקר המדינה.

לקריאה נוספת


יום שישי, 1 בנובמבר 2019

כל מקום לא נגיש מטריף אותי

הפרק החדש בסדרת הטלוויזיה המעולה "סליחה על השאלה" אשר נושאו הינו "אנשים שמתניידים בכיסאות גלגלים" הוא הזדמנות נהדרת לעסוק בנגישות.

כל מי שעוסק במתן שירות ציבורי או המחזיק שירות ציבורי צריך לראות את אותן 2 דקות בין 11:29 ל-13:14 בהן אנו רואים תשובות לשאלה "איזה מקום מטריף אותך שלא נגיש?"

התשובה המהותית: כל מקום לא נגיש מטריף אותי.


 המשתתפים בתוכנית סיפרו על החוויה של להגיע למקום שאינו נגיש. בין המקומות שהוזכרו:
  • בתי קולנוע
  • ים (חופים שאי אפשר להגיע עד המים)
  • כל הברים בדיזנגוף (שולחנות גבוהים)
  • אוטובוסים
  • מבני ממשלה (בתי משפט, משרד הבריאות, משרד הפנים, המוסד לביטוח לאומי, משרד הרישוי חולון - איפה שנותנים את תו הנכה).
  • בתי ספר 
  • קופות חולים 
  • מדרגות לפני שירותי נכים
ברור שזו רשימה מקרית אך מייצגת. המצב בישראל משתפר, למרות שלעתים - כמו שתואר ב-2 הדקות האלה, הרמפה שנוספה כדי לאפשר נגישות, מגיעה, משום מה, עם מדרגה בקצה שלה.... הכניסה אל האולם שנבחר למקום שבו עתידה אישה עם מוגבלות פיזית בתנועה להרצות, היא כניסה שיש בה שתי מדרגות.....

המפגש הזה עם המכשול, שלפעמים מתואר במילים "זה רק מדרגה קטנה" הוא בעצם "הרגע שבו רק רוצים להסתובב ולחזור הביתה.... זה שם לך את הנכות מול הפנים.... לכאן אתה לא נכנס."

חשוב לזכור - זו לא המוגבלות שמונעת מהאדם להיכנס. זו המדרגה.

פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נועד לשנות את המציאות.
לשנות את החברה הישראלית כך שהיא תהיה כמה שיותר נגישה לכולנו.
הפרק הזה ב"סליחה על השאלה" מזכיר כמה עבודה עוד יש לכולנו לעשות.

למותר לציין ששווה לראות את הפרק הזה לא רק בגלל הנגישות -  אלא בזכות ההזדמנות לראות בני-אדם אמיצים ונחושים המוכנים להחשף ולשתף במסע-חייהם.

יום שלישי, 17 בספטמבר 2019

במקום לראש המפלגה הגדולה ביותר, תנו ללשון המאזניים את התפקיד להרכיב ממשלה

נוכח המדגמים המתפרסמים מסתמן שתוצאות הבחירות היום לא משנות את תוצאת-התיקו המלווה את ישראל מאז אפריל. 

נוכח הבטחתו של נשיא המדינה לעשות הכל להביא לכך שלא נזדקק לעוד מערכת-בחירות (שגם היא כנראה תסתיים בתוצאת תיקו דומה) נראה לי שכדאי להזכיר לנשיא את היקף סמכותו על פי חוק יסוד:הממשלה. 

מה החוק אומר ? סעיף 7 לחוק יסוד:ממשלה העוסק בהטלת התפקיד להרכיב ממשלה קובע: 
"(א) משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך; הנשיא יטיל את התפקיד כאמור בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות או מיום היווצרות העילה לכינון ממשלה חדשה, ובמקרה של פטירת ראש הממשלה - בתוך 14 ימים מיום הפטירה.
(ב) נתקיימה ההתייעצות לפני שנתכנסה הכנסת החדשה, יתייעץ הנשיא עם נציגי רשימות המועמדים שתיוצגנה בכנסת החדשה.
(ג) סעיף זה לא יחול על כינון ממשלה בעקבות הבעת אי אמון לפי סעיף 28 או בעקבות הגשת בקשה לנשיא המדינה לפי סעיף 29(ב), ויחולו ההוראות המפורטות בסעיפים האמורים."
שמתם-לב למשהו חסר? אין שום חיוב להטיל את התפקיד דווקא על ראש אחת המפלגות הגדולות. הנשיא, שחייב להיוועץ, עדיין בעל שיקול דעת עצמאי לחלוטין. 

אני טוען, כבר כמה שנים, שהדרך ליציבות ולמשילות איננה עוברת דרך הטלת-התפקיד על ראש המפלגה הגדולה. הדרך עוברת דרך לשון-המאזניים.


כתבתי זאת בשנת 2013:
"תודו שהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הקטנה ביותר בבחירות (על פי תוצאות האמת הזמניות), שאול מופז, יכולה לטלטל את כל המערכת הפוליטית החדשה לכדי נכונות לשיתופי-פעולה מרחיקי לכת, ובכלל זה רוטציה בראשות-הממשלה בין ראשי שתי הסיעות הגדולות, ולו רק כדי למנוע את האפשרות של היווצרות גושים חדשים שאת תוצאות-היערכותם מי ישורנו..."


כתבתי זאת בשנת 2016:
"הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?"
הדברים נכונים לא פחות גם היום. אולי הגיע הזמן להפסיק להתעקש ליצור ממשלות לא-יציבות, שהרכבן יוצר נעילות-הדדיות בהסכמים קואליציוניים המונעים רפורמות בשלל-תחומים בהם המצב הקיים רחוק מלהשביע רצון ?
אילו תחומים למשל?
נשיא מדינת ישראל יכול לנער את המערכת הפוליטית כולה מהקיפאון הזה בצעד אחד פשוט: לתת ללשון המאזניים הברורה - על פי המדגמים - אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו - להיות האיש שירכיב את הממשלה הבאה. הנשיא, המנסה לעודד אחדות בעם, בוודאי יזכור דבר אחד העומד לזכותו של ליברמן - הוא הרי הבטיח לכפות ממשלת אחדות

יום שישי, 19 באפריל 2019

מולר לא מצא אקדח מעשן אבל משאיר אחריו הרבה עשן

עיון ראשוני בנוסח אשר פורסם של דו"ח מולר, החוקר המיוחד לבדיקת -

  • התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016
  • אפשרות קיומה של קנונייה של קמפיין טראמפ עם רוסיה

מלמד שהדו"ח לא יביא את ארה"ב אל מצב של בהירות מלאה.

בעוד שלגבי עצם ההתערבות של רוסיה בבחירות התגבש קונצנזוס עוד קודם לדו"ח שהיתה התערבות ושהיתה פעולה לטובת קמפיין טראמפ,  בנושא הקנוניה (collusion) בדו"ח רק נקבע - 
"In sum, the investigation established multiple links between Trump Campaign officials and individuals tied to the Russian government. Those links included Russian offers of assistance to the Campaign. In some instances, the Campaign was receptive to the offer, while in other instances the Campaign officials shied away. Ultimately, the investigation did not establish that the Campaign coordinated or conspired with the Russian government in its election-interference activities."
בנוסף, גם בנושא השאלה האם הנשיא ביצע עבירת obustruction of justice  (שיבוש החקירה) רק נקבע:

"if we had confidence after a thorough investigation of the facts that the President clearly did not commit obstruction of justice, we would so state. Based on the facts and the applicable legal standards, however, we are unable to reach that judgment. The evidence we obtained about the President's actions and intent presents difficult issues that prevent us from conclusively determining that no criminal conduct occurred. Accordingly, while this report does not conclude that the President committed a crime, it also does not exonerate him."
האומנם זה יספיק, כפי שיש הסבורים, להסיר את האיום המשפטי מעל נשיאותו של טראמפ?

אני סבור שהמצב עדיין איננו בהיר דיו. הדו"ח מחזק את הידוע בדבר נסיונות של הנשיא לעצור את החקירות. ויש חוט מחבר מעניין לגבי -


בכל שלושת המקרים האנשים שעבדו עם טראמפ והתבקשו לפעול - סירבו.

העובדה שהם ידעו שהפעולה לא ראויה - בעוד הנשיא לא ידע זאת, יוצרת רקע נרחב להמשך דיון. בהיבט הזה, דו"ח מולר בעצם קורא להמשך חקירה:

"In addition, the President had a motive to put the FBI's Russia investigation behind him. The evidence does not establish that the termination of Comey was designed to cover up a conspiracy between the Trump Campaign and Russia: As described in Volume I, the evidence uncovered in the investigation did not establish that the President or those close to him were involved in the charged Russian computer-hacking or active-measure conspiracies, or that the President otherwise had an unlawful relationship with any Russian official. But the evidence does indicate that a thorough FBI investigation would uncover facts about the campaign and the President personally that the President could have understood to be crimes or that would give rise to personal and political concerns."
מאחר והאחריות להמשך העניין עברה מהחוקר המיוחד אל המערכת הפוליטית, ומהצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית האמריקאית יהיו שימשיכו, השאלה היא עד כמה הם ימצאו שותפים לכך מהצד הרפובליקני. העימותים של טראמפ עם מתונים כמו ג'ון מקיין המנוח  או אדמירל (בדימוס) ויליאם מקרייבן  לא מנבאת טובות לטראמפ. אלא אם הוא יידע לגבש מחדש קואליציה עם הרפובליקנים המתונים, אפשר להתנבא שבעוד שאלת הקנוניה כנראה מאחוריו, נראה סביר להעריך שהעיסוק הפוליטי - ולאחריו המשפטי- באפשרות השיבוש של הליכי החקירה על ידו עשוי להמשיך ולרחף מעל כהונתו הנוכחית, ואם ייבחר שוב - גם מעל כהונתו הבאה.

מהפרספקטיבה הישראלית יש כאן היבט שעשוי לעניין את בנימין נתניהו. מרכיב שמגן על טראמפ בנושא השיבוש הוא העובדה שחלק גדול מפעולותיו נעשו בגלוי. נראה שטראמפ - ורפובליקנים אחרים - מציעים פרשנות רחבה מספיק של סמכויות הנשיא עד אשר ביישום מעשי שלה עבירות כמו שיבוש הופכות להיות כמעט בלתי-ניתנות לגיבוש. מדובר בפרשנות הנסמכת על דוקטרינת  the king can do no wrong הישנה-נושנה (בלטינית Rex Non Potest Peccare ). זהו סוג של Sovereign immunity אשר בוודאי רלוונטי גם לדיון הישראלי בכתבי-האישום האפשריים כנגד נתניהו. אולי במקום לעסוק בחוק צרפתי או בחוק החסינות עדיף לנתניהו לפעול לשנות את שיטת המשטר הישראלית לנשיאותית ?

לקריאה נוספת


יום שני, 18 במרץ 2019

הנימוקים יינתנו בנפרד

פסק הדין בע"ב 1866/19 פריג' ואח' נ' בן ארי ואח' בו נפסק כי תישלל זכותו (לנסות) להיבחר לכנסת של ד"ר מיכאל בן ארי הוא קצר להפתיע:

"           בית המשפט החליט ברוב דעות (כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג) לקבל בחלקו את ע"ב 1866/19 ולקבוע כי ד"ר מיכאל בן ארי מנוע מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-21. כן החליט בית המשפט פה אחד לדחות את ערעור הבחירות בכל הנוגע להתמודדותו של עו"ד איתמר בן גביר. משמעות הדברים היא כי ד"ר מיכאל בן ארי מנוע מלהשתתף בבחירות הקרובות לכנסת וכי עו"ד איתמר בן גביר יהא מועמד לכנסת בבחירות הקרובות.
            נימוקים יינתנו בנפרד."

אין זה פסק הדין הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שניתן ללא נימוקים. אבל הוא מדגים יפה - יותר מרבים מקודמיו - עד כמה דרך הפסיקה הזו איננה ראויה.

לכאורה מדובר בפגיעה בזכות להיבחר (הקבועה בסעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת) שנעשתה בהתאם להוראות החוק. אבל הפגם הזה - העדר ההנמקה - דווקא בנוגע לזכות כל-כך חשובה במשטר הדמוקרטי - הוא, להשקפתי, פגם היורד לשורשו של הליך. 

זכות חוקתית מהמעלה הראשונה נפגעה כאן - והאזרח הנפגע איננו יודע מדוע הכריע כך בית המשפט. לא רק האזרח עצמו, כולנו - כלל אזרחי המדינה - לא יודעים מדוע בחר ביהמ"ש לפסול אזרח מלהתמודד לכנסת לראשונה מאז 1992 (אז נפסלו תנועות כך וכהנא חי). אנחנו יכולים לשער - אבל כך לא צריכה להתנהל מדינה דמוקרטית.

קל לראות את הפגמים שבסוג כזה של החלטה. 

אין זה ברור כלל מאיפה שואב ביהמ"ש העליון את הסמכות לפסוק ללא הנמקה. ייתכן שהדבר נעשה ללא הסמכה שבחוק. ההסבר כנראה יהיה שזה מכוח הסמכות הכללית להחליט. אך האם ביהמ"ש היה מאפשר לרשות כלשהיא לקבל החלטה מנהלית אבל לגבש את הנימוקים בעניין רק אחרי ההכרעה ?  

יתרה מכך. מדובר בפסיקה שאיננה יכולה להוות הלכה פסוקה שתנחה ערכאות אחרות -  כי בהעדר הנמקה הגיונה איננו ידוע. 

מדובר בפסיקה שאף איננה עומדת בלשון החוק עצמו. סעיף 63א(ה) לחוק הבחירות קובע: 
"(ה)  בהליך של אישור החלטת הועדה המרכזית לפי סעיף קטן (ב) או בערעור על החלטת הועדה המרכזית לפי סעיף קטן (ד) ידון בית המשפט העליון בתשעה שופטים או במספר בלתי זוגי גדול יותר, כפי שיורה נשיא בית המשפט העליון, ופסק דינו יהיה סופי; פסק הדין יימסר לועדה המרכזית לא יאוחר מהיום ה-23 שלפני יום הבחירות."
הייתכן פסק-דין סופי אם נימוקיו לא פורסמו ?

מדובר בהתנהלות של בית המשפט העליון של ישראל שהיא ספק לא-חוקתית אך בוודאות מלאה לא ראויה.

כאשר מדברים על המדרון החלקלק ועל הדרך שמדינתנו עושה בו, חשוב לזכור את התרומה שמרימים להתדרדרות הזו מוסדות החוק עצמם. אין זה ראוי שבית משפט ייתן פסק-דין ללא הנמקה בנושא כזה.

עדיף פסק-דין קצר של עמוד אחד המציג את ההגיון שהנחה בקבלת ההחלטה עצמה על פני מאות עמודים שנכתבו לאחר מעשה ובאים לתרץ החלטה שמי יידע עד כמה היא מבוססת ומעוגנת במשפט החוקתי הישראלי.

דבר אחד ברור לכולנו: שופטי העליון עצמם לא יכלו לנמק אתמול בערב עד כמה פסילתו של מיכאל בן ארי מלהתמודד בבחירות היא מבוססת ומעוגנת במשפט החוקתי הישראלי.

לקריאה נוספת


יום רביעי, 2 בינואר 2019

סיפור קטן על בזבוז זמן שיפוטי , או - ככה נראית אכיפת חוק כושלת בישראל

חע"ק 65624-05-16 מדינת ישראל נ' יפרח (זהירות: הקישור מוביל לPDF) הוא סיפור קטן ועצוב על בזבוז זמן שיפוטי המעניק תמונת-מצב עצובה על אכיפת החוק הכושלת בישראל. 

ביהמ"ש דחה את בקשת מדינת ישראל לתקן החלטה קודמת - לבטל הליך פלילי ובמקום זאת להתלותו עד שוב הנאשם לישראל.
סיפור המעשה: מדובר בתיק שהיו בו 8 דוחו"ת על עבירות השלכת אשפה בציבור בשנת 2016. שני דיונים קודמים נדחו בגלל שהעד המרכזי מטעם התביעה, פקח, לא התייצב. בדיון השני, במרץ 2018, הסבירה המאשימה שהעד לא התייצב שכן יצא לחופשה משפחתית.
הנאשם הודיע שהוא עומד לטוס לחו"ל ללא מועד שיבה. הוא המציא אסמכתא לכך לבקשת ביהמ"ש.

ב-8/4/2018 ביהמ"ש ביקש לקבל עמדת המאשימה, והתריע שאם לא תתקבל העמדה - יבוטל כתב האישום.
ב-10/10/2018, חצי שנה אחר-כך, בהעדר הודעת מאשימה, ביטל ביהמ"ש את כתב האישום.

המדינה נזעקה וביקשה לתקן את ההחלטה - במקום ביטול, התליה. מין הליך שנראה בצורה חשודה כסוג של עוקף-ערעור. בקשתה נדחתה.

כבוד השופט פאול שטרק ציין בנימוקיו:
"ביהמ"ש לעניינים  מקומיים בירושלים מתמודד עם תופעה קשה של העדר הודעות/תגובות המאשימה בהתאם להחלטות ביהמ"ש. מדובר בעשרות תיקים בשבוע ועל מאות תיקים בשנה"
אבל התוצאה לא הסתכמה בכך שתיק שהיו בו 8 דוחו"ת ברירת קנס, כל אחד על סך 475 ש"ח התאדה.
עוד נקבע:

  •  "מאחר והתוצאה בתיק היא כתוצאה מחוסר מעש המאשימה, ומאחר והנאשם פנה לעו"ד אשר הגיש תגובתו לבקשה, קובע כי על המאשימה לשאת בקנס ע"ס  750 ש"ח הוצאות לטובת הנאשם" 
  • "מאחר והנסיבות בענין דנן, אינה תופעה חולפת, ומדובר בבזבוז זמן שיפוטי באופן כללי, ובעניין דנן בפרט, לאור החלטות שניתנו דנן במשך שנה, קובע כי על המאשימה לשאת בסכום של 750 ש"ח הוצאות לטובת אוצר המדינה."

אז מה היה לנו כאן ?

  • עבירות משנת 2016 עדיין בדיון משפטי שעיקרו פרוצדורה ולא מהות במהלך שנת 2018
  • אישום של 8 עבירות על ס' 7(א) לחוק עזר שמירת הסדר והניקיון (PDF!),  בשל השלכת אשפה במקום ציבורי לא התממש לכדי גזר-דין ופסק-דין בגלל כשלונות חוזרים מצד התביעה לנהל את התיק ביעילות מינימלית. 
  • הציבור נדרש לשלם לחשוד בעבירות 750 ש"ח הוצאות. (וזאת לפני האפשרות שהחשוד יבחר להגיש תביעה אזרחית בנזיקין כנגד המדינה בגין רשלנותה)
  • המדינה כמאשימה תשלם למדינה כמערכת-בתי-המשפט עוד 750 ש"ח (אקט חינוכי מעט מוזר שכנראה רק יוסיף לבירוקרטיה הכללית הלא-יעילה ושבהחלט גורם לצער על שהשופט לא בחר להטיל הוצאות אישיות על בא-כוח המדינה) 


אי אפשר שלא לחשוב על כל הזמן שהלך לאיבוד - של הפקח, של החשוד, של התביעה, של ההגנה, של ביהמ"ש, מבלי לקבל רמז עבה לאחד הגורמים הבולטים לתמונה העגומה של פני האכיפה בישראל.

הדגש הוא פשוט, והוא בדברי כבוד השופט שטרק: "ביהמ"ש לעניינים  מקומיים בירושלים מתמודד עם תופעה קשה של העדר הודעות/תגובות המאשימה בהתאם להחלטות ביהמ"ש. מדובר בעשרות תיקים בשבוע ועל מאות תיקים בשנה".

אולי מוטב שהמאשימה תימנע מלנהל כל-כך הרבה תיקים ובמקום זאת, תתמודד רק עם נטל תיקים נכחו היא תצליח להתנהל ביעילות?