יום רביעי, 25 באפריל 2018

שיעור בריסון בשימוש בכוח

מעצרו של החשוד ברצח-הדריסה ההמוני בטורונטו (מה שהיה מכונה אצלנו בתקשורת פיגוע דריסה) הוא אירוע מטריד ומעורר מחשבה. מול עינינו ניצב שוטר נוכח חשוד ברצח ברוטלי של כמה וכמה אנשים (כלומר, רמת מסוכנות משוערת גבוהה); החשוד מודיע שיש לו אקדח בכיסו ומבצע כמה וכמה תנועות שליפה. בסביבה מתהלכים אזרחים חפים מפשע. והשוטר ?

בתחילה מקפיד להיות מאחורי מסתור אפשרי עם אקדח שלוף. אבל במקום לירות על מנת לשתק או על מנת להרוג בכל אחת מהתנועות החשודות, הוא -

  • מתקשר עם החשוד
  • מתקרב אליו
  • בתגובה לאיומי והצהרות החשוד מסביר לחשוד שלא אכפת לו ושהוא עומד לעצור אותו 
  • בשלב מסויים מחזיר את האקדח שלו אל הנרתיק ושולף אלה
  • סוגר מרחק אל החשוד 
  • ואוזק אותו ללא מאבק 




סביר להניח שבמדינה כמו ארה"ב האירוע הזה היה מסתיים בחשוד הרוג, נקוב כדורים, כשכולם מצדיקים את פעולת השוטר.

סביר להניח שבמדינה כמו ישראל, אירוע כזה, שהיה - סביר להניח - מורכב עוד יותר בגלל הרקע הישראלי-פלסטיני והעובדה שבמקום שוטר היה ניצב מול החשוד חייל, האירוע הזה היה מסתיים בחשוד הרוג, נקוב כדורים, כשבישראל כולם מצדיקים את פעולת החייל ובעולם נמתחת ביקורת על פעולת החייל.

ובכל זאת, נוכח עינינו, חשוד ברצח, שנתפש עם "האקדח המעשן" (המכונית המסחרית ששימשה בדריסות) יוצא חי ממעצר. שוטר יחיד הצליח לעשות את מה שעבור כוחות השיטור בארה"ב וכוחות השיטור הישראליים בשטחים נתפש כמשהוא שהוא כנראה לא רק בלתי-אפשרי אלא בוודאי בלתי-הגיוני.

וינסטון צר'ציל אמר פעם שקורה לו לאדם שהוא נתקל באמת ונופל, אך שרוב בני-האדם, נוכח התרחשות כזו, פשוט קמים וממשיכים ללכת כאילו לא קרה דבר.

אבל לא חייבים להמשיך. אפשר לעצור, ולחשוב וללמוד. המשטרה בקנדה יוצאת מנקודת מבט אחרת בכל הנוגע לדרך שבה יש לבצע פעולות שיטור, גם במצבים הקיצוניים ביותר. שימוש מינימלי בכוח בכל מצב נתון. הריסון הקיצוני הזה בשימוש בכוח שהפקדנו בידיו של השוטר, שליח הציבור, הוא סטנדרט שאיבדנו כאן בארץ, נוכח השחיקה המתמשכת שמביא עמה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם בארה"ב איבדו את הסטנדרט הזה.

אבל לא מאוחר ללמוד מחדש.

לקריאה נוספת

אין תגובות:

פרסום תגובה