יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

הרהורים בדבר האפשרות שמישהו באוצר למד משהו על הפרטה בזמן האחרון, ועל הלקח שכולנו צריכים ללמוד

התקשורת מדווחת: משרד האוצר של מדינת ישראל חתם על הסכם לקליטת 130 מעובדי ההוסטלים לניצולי שואה פגועי נפש בפרדסיה, שער מנשה ובאר יעקב כעובדים בשירות המדינה.

גלובס סיכם את העניין יפה:
"מדובר בעובדים שהועסקו על ידי 'האגודה לבריאות הציבור', עמותה ללא מטרות רווח ששימשה כחברת כוח אדם לכל דבר ועניין אשר העסיקה את העובדים בבתי החולים הפסיכיאטריים בפרדסיה, שער מנשה ובאר יעקב. באוצר סירבו תחילה בעקביות לקליטתם של העובדים כעובדי מדינה, ועוררו סערה כשנימקו את הסירוב בכך שההוסטלים הוגדרו על ידם כ'פרויקט זמני' רמז לגילם המבוגר של ניצולי השואה. כישלון ההפרטה של ההוסטלים ומצבם הקשה של הניצולים שחיים בהם נחשפו לראשונה בכתבה ששידר בערוץ 2 העיתונאי חיים ריבלין."
מעריב סקר בזמנו את המצב בהוסטלים האלה, והתיאור של האיכות הלא-טובה של הטיפול לו זכו ניצולי השואה בהוסטלים זעזע וקומם את כל מי שנחשף אליו.  בנוסף, על פי אותו דיווח הצטיירה תמונה בעייתית בכל הנוגע לניצול התקציבים ולכוח-האדם:"מאז החלה האגודה לבריאות הציבור לנהל את ההוסטלים...ירידה בכוח האדם וירידה בשכר, והעובדים טוענים כי אינם מקבלים תוספת שכר על שעות נוספות, אינם זכאים לימי מחלה וכי קיימת אווירה קשה של תסכול בקרב אנשי הצוות שאינם יודעים מה יעלה בגורלם."
עם זאת, קשה שלא להתרשם שמדובר באופטימיות יתר של התקשורת. אם נצטט, כדוגמא, את הסיכום של כלכליסט לסיפור נלמד ש:
"מדובר במהלך חריג מאוד, שבו שירות רווחה עובר מעין הלאמה. ההוסטל הופעל על ידי האגודה לבריאות הציבור, עמותה ללא כוונת רווח. יחד עם ביטול הקמתו של בית סוהר פרטי ב-2009 והלאמה של שירותי הבריאות לתלמיד בדרום הארץ השנה, זהו המאבק הציבורי המשמעותי השלישי שמוביל לפניית פרסה במדיניות ההפרטה של שירותים ציבוריים בישראל."
אבל לי נדמה שהתקשורת מקדימה לשמוח. סיפור הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד, כפי שסוכם למשל בידי דה-מארקר, יבהיר בדיוק את טיבו של המאבק ואת אופיו. שירותי הבריאות לתלמיד הופרטו ב-2007 ועברו לקבלנים פרטיים. בשנים הראשונות חלה ירידה בשיעור המחוסנים והנבדקים. עקב הקשיים באיזור הדרום בשל מחסור באחיות הדרום הסכימו משרדי הבריאות והאוצר כי המשרד יפעיל בעצמו את השירות באזור זה, והמשרד הגיע להישגים טובים מאוד. אחרי שחלק מאיזורי המדינה נטלו ממנו, הצליח הקבלן הפרטי להגיע להישגים טובים יותר מבעבר בשאר האיזורים. לכאורה סיפור שמלמד חד-משמעית על כשלונה של הפרטה. ובכל זאת, שבה ויצאה המדינה למכרז הפרטה של השירותים ברוב איזורי-המדינה, כשעלות הפעלת השירות בשנים הקרובות תהיה 85-96 מיליון שקל בשנה - תקציב גבוה בהרבה מזה שהוציאה המדינה על השירות כשהיה בידיה.

כלומר: מהפרספקטיבה האוצרית, זה בכלל לא נסוב סביב השאלה מה עובד טוב יותר ויעיל יותר.
אל תבלבלו את פקידי האוצר עם עובדות-החיים. הם למדו בקורסי המבוא לכלכלה שהמדינה פחות יעילה מהשוק הפרטי, ושום דבר שיקרה תחת אחריותם לא יגרום להם לגרד בפדחת ולהבין שבחיים, במוצרים ציבוריים, יש מצבים רבים, שונים ומשונים בהם המדינה דווקא יעילה יותר מהשוק הפרטי.
יתרה מכך, גם במצבים שבהם לכאורה אפשר לדמיין שהמדינה והשוק הפרטי יעילים באותה המידה, הולך ונוצר נסיון החיים - בכל העולם המערבי המפריט עצמו לדעת - המלמד שהמדינה איננה מסוגלת לפקח ביעילות ראויה על השוק הפרטי באופן שמאפשר מוסרית הפרטה של שירותים שמשליכים ישירות על חייהם של האזרחים.


הצירוף של פרדיגמת ההפרטה כראי-הכל יחד עם התפישה המוסרית המאפשרת את תפישת מחוייבותה של המדינה לניצולי השואה כ'פרוייקט זמני' מאותתים שלא מדובר כאן בדעתם של הפקידים, אלא בדתם. כך שאני, אומנם שמח על המהלך, ומקווה שהוא אכן יביא לשיפור הרצוי, המקווה והראוי בשירות הניתן לניצולי השואה, אבל ספקני מאוד האם מדובר אכן בשינוי של ממש במדיניות ההפרטה בישראל.

כדי שנגיע לאפשרות של שינוי של ממש במדיניות הזו, נדמה לי, תצטרך ישראל לשקול מחדש את עמדתה בכל הנוגע לשאלת איוש שירות המדינה עם שינויי-הממשל.

כיום, משום-מה, תופשים רבים ממשל המבקש למנות אנשים החושבים באופן דומה לזה שלו כאילו הוא מושחת, ומתקשים לראות שאחידות הערכים במערכת הממשל היא הכרח למשילות נאותה.

מהלך שיאפשר החלפתם של רוב בכירי שירות המדינה עם שינוי השלטון, באופן דומה לזה המתבצע בארה"ב (רצוי בקצב מהיר יותר, אך בהיקף יחסי דומה לכ-9,000 משרות שירות המדינה הפדרלי הנתונות לשינוי בארה"ב עם עלייתו של נשיא חדש לשלטון) בהכרח יחייב החלפת רוב "נערי האוצר" באחרים. התהליך כמובן צריך להיות כזה שבו נשמרת בקרה על זהות המנויים, כך שאיכותם והכשרתם לא ייפגעו, והוא צריך להתמודד עם השאלה הבסיסית שהביאה לעלייתו של משרד האוצר לדומיננטיות הנוכחית שלו במערכת הממשל הישראלי: האם נבחרי הציבור של ישראל התבגרו והם מבינים את המשמעות של משמעת תקציבית ? או שמא בהעדר "מבוגרים אחראיים" במשרד האוצר עתידה ישראל להתדרדר לחדלות-פרעון תוך קדנציה-שתיים ?

אישית, אני סבור שהיום יש מספיק אנשי מקצוע טובים בתחום הכלכלה שדעותיהם שונות מאלה של מאמיני דת-ההפרטה אשר יוכלו, אם ייאלצו, לשאת באחריות בתפקיד "המבוגרים האחראיים". יתרה מכך, נדמה לי שמרוב תחושה של "אני ואפסי עוד", אין עוד במשרד האוצר מי שמעז להביט במציאות ולעדכן את התפישות שלפיהן מתנהלת המערכת. ובהעדר מבט כזה, הניהול התקציבי "האחראי" מסוכן לא פחות לעתידה של מדינת ישראל מכל חלופה אחרת. לא מאמינים ? בדקו בעצמכם איזה תקציב גרעוני הם תכננו -ביודעין - לשנה הזו.

הסוגיה כאן היא לא ויכוח על אמצעי זה או אחר.  עתידה של מדינת ישראל, אופיה, מהותה - נקבעים בסופו של דבר בדרך בה מוקצים ומנוצלים משאביה.  נכון לעכשיו, הפנים של כולנו נקבעות על ידי אותם אנשים שחשבו שמחוייבותה של ישראל לניצולי השואה היא עניין זמני. האם אלה סוג האנשים שצריכים לנהל את המדינה ? ומה לגבי הפוליטיקאים שחושבים כמותם ?  

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

איך עובדים עסקי הנדל"ן בתל-אביב ?

הארץ, לרגל פרישתו הקרבה לגמלאות בגיל 67 של שוֹטָה חובָל, פירסם כתבה רחבת-יריעה על החשדות הפליליים כנגד מנהל מחלקת הפיקוח והרישוי של הבניה בעיריית תל-אביב.

החשדות כבדי-משקל. לפני כשלוש-וחצי שנים המשטרה העבירה את התיק בעניינו לפרקליטות מחוז תל-אביב, ובמאי האחרון החליטה הפרקליטות להגיש נגדו ונגד מעורבים נוספים בפרשה, חלקם קרובי-משפחתו, חמישה כתבי-אישום חמורים. השימוע ייפתח במהלך נובמבר, אחרי הפרישה.

על פי הכתבה, בבסיס החשדות עומדת העובדה כי  "במשך 22 שנות כהונתו צברו חובל ובני משפחתו נכסים בהיקף כספי המוערך בעשרות מיליוני שקלים, הישג שקשה ליישב עם העובדה שמשכורתו של חובל מהעירייה מוערכת בכ–25 אלף שקל ברוטו בחודש. מלבד הווילה בת ארבע הקומות בחולון, חובל ובני משפחתו מחזיקים היום בנכסים שונים בבלגיה ‏(על פי הפרקליטות‏), בזכויות בנייה לדירות רבות בתל אביב והיו עד לאחרונה הבעלים של בניין ברחוב נחלת בנימין בעיר".

אכן, קשה להסביר כיצד פקיד ציבור שמשכורתו איננה רמה מתעשר. אפשר להבין חשדות על שחיתות, והאשמות בשוחד.

אבל לטעמי קשה עוד יותר להסביר איזה אינטרס ציבורי יש בפרסום הכתבה האחרונה.

הציבור לא יודע יותר על האמת מאחורי כתבי-האישום מאשר הוא ידע קודם לכן.
לא נחשפנו לפרטים.
לא הוצגו בפנינו ראיות.
לא שמענו גרסאות מפורטות והסברים.

עובדה היא שכאשר פלוני מכהן כעובד-ציבור, יכול שיקרה והוא ירכוש ידע רב ומיומנויות רבות, וגם אם לא יפרוש ויילך לעבוד אצל טייקון אלמוני, יכול שהידע הזה יאפשר לו לקבל החלטות טובות במסגרת ניהול ענייניו הפרטיים או שהוא יאפשר לו לייעץ לקרוביו לעשות מעשים נבונים, ולא תמיד פעולות כאלו יהיו נגועות בפלילים.

עובדה שהיא שסדרת-הפרסומים הזו מקבעת בתודעת-הציבור תפישה של עובדי-ציבור כאילו הם מושחתים וגם אם יזוכו כל המעורבים בפרשיה הזו מכל חשד שהוטח בהם, שמם הטוב לעולם לא יושב להם. תמיד יהיו אנשים שינידו בראש כשיראו אותם וימלמלו בינם לבין עצמם. ועוד ועוד בקרב אזרחי-המדינה יאמינו שהמערכת הציבורית היא מושחתת.

תנידו בראשי ותגידו 'אבל איך אתה יכול לומר בוודאות שהיא איננה מושחתת ?'
אשיב: אינני יכול. אדם אינו יכול להוכיח שאין לו אחות. וגם אינני סבור כך. ברור לכולנו שיש גם אנשים מושחתים במערכת הציבורית הישראלית. פרשת רשות המיסים היא ההוכחה לכך כי יש אנשים המנסים להשחית את המערכת וכי יש אנשים בתוך המערכת המוכנים לשתף עמם פעולה. אבל העובדה שהפרשה הזו לא זוכה להתייחסות הראויה לה - כפרשת השחיתות החמורה ביותר שהתפרסמה בישראל מאז ומעולם - נובעת מהנטיה של העתונות לעסוק שוב ושוב בעניינים שנתפשים כמעניינים יותר ולא בעניינים שנתפשים כחשובים יותר.

שחיתות בצמרת היא אולי מושכת, אבל שחיתות בדרגים הנמוכים משפיעה הרבה יותר. עניין משעמם כמו העובדה שבמשטרת ישראל פתחו תיקים לאזרחים רק לצורך הסטטיסטיקה לא זוכה למעקב תקשורתי, למרות שהשלכותיו על התרבות הארגונית המשטרתית ומשמעויותיו לגבי  חיי האזרחים רחבות בהרבה מכל פרשיית שחיתות שנדונה בשנה האחרונה בתקשורת בישראל.

אני כמובן לא סבור שעל התקשורת להתעסק רק בעניין אחד, וגם לא משוכנע בכך שעצם העיסוק בכתבי-אישום כנגד בכיר בשלטון המקומי באיזור תל-אביב הוא דבר פסול מעיקרו. אבל הייתי רוצה לראות הרבה יותר מעקב בסוגיות בהן ברור שהתכלית של התחקיר הוחמצה, כמו בעניינה של ענת קם, והרבה פחות עיסוק בכתבי-אישום שלא רק שבית-המשפט לא נתן פסיקתו בעניינם אלא אפילו עוד לא הבשילו לכדי הגשתם לבית-המשפט.

אז איך עבדו עסקי הנדל"ן בתל-אביב בתקופתו של מנהל מחלקת הפיקוח והרישוי על הבניה בעיריית תל-אביב? את האמת המשפטית נדע רק בעוד כמה שנים, כשההליכים המשפטיים יסתיימו. אבל הדימוי השלילי של המערכת הציבורית הישראלית זכה לחיזוק נוסף בתודעה של העם היושב בציון, ואת זה אף אחד כבר לא יוכל לשנות.

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

here is an idea: why don't we say that do not track shall not relate to marketing-related tracking?

Sometimes stories are just too hilarious to be true, and yet, they are sadly true.

Turns out that during W3C debates on the formation of the Do Not Track standard something of that nature happened, which is a great lesson in how not to lobby. Now, we all know that all the processes in which norms are created or changed, including law making and standards shaping are prone to lobbying and interest-groups activities.

And yet, it is rare to encounter a truly blunt effort, aiming at taking a new standard being discussed and making it pointless, in regards to one of its main objectives. Usually, lobbyists are much more cunning, and seek stealthier methods to empty standards of their impact on their clients business...

But first, to those who are not familiar with the terms:
  • W3C is the main international standards organization for the World Wide Web
  •  Do Not Track (or DNT), is that consumer dream of a web in which  a surfer can choose an option in his web-browser telling web sites and web services whether he wishes to be tracked on his cross-sites movement or he prefers his privacy kept. 
According to a really must-read ZDNET story, a marketers association representative has suggested that marketing would not be considered an activity to which DNT shall be applied. Yup. If this was not a serious report, well documented, I'd be sure this is a hoax or an attempt to present marketing lobbyists as really dumb (Don't follow me? during the debate marketing even received the entire lobbying/selling effort, including the marketing is as American as an Apple pie and the marketing brings jobs claim. Just like a presidential race, only during the joint effort to set a standard).

Don't believe it ? check it out for yourself:

The really sad thing is that sometimes these efforts succeed. Standards get stuck, or abandoned, thanks to really bothersome efforts. 

But what lobbyists do not understand is that their success today might bring the end to the entire business model of their clients tomorrow. 

I can imagine your condescending smiles. Lobbyists, like most lawyers, you think, do not look that far into the future. They are hired to protect the immediate interests of the clients. To that I agree. But the clients should  know better. They should  look at the struggle the Music industry has undertaken, realize the trajectory of that poorly chosen campaign, and form a different effort, remembering that the consumer is their best friend. Had they remembered that, they would also realize that best friends have no problem sharing their information and habits. Preferring to look at consumers like gullible, easy to deceive victims is a strategy that cannot prevail. This Tit shall be Tatted

The current generation of net users may not be educated enough to know how to protect itself from tracking. But the next generation will grow up net-savvy. Either that ad blockers shall become a norm, or an even more sophisticated software, creating false user behavior, shall make tracking worthless. And at that day and age, what shall happen to tracking-based-marketing ?

חוסר ראיות, חוסר אשמה ושאריותיה של חקירה במשטרה

ואלה! חדשות פרסמה מקרה שממחיש היטב את הפרובלמטיקה המאפיינת את הנוהג של סגירת תיקים מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. אדם הואשם בהטרדה מינית. החקירה נסגרה מחוסר ראיות. אבל הציבור באיזור מגוריו סבור שסגירת התיק מחוסר ראיות איננה מעידה על כך שהטענות כנגדו אינן נכונות. האיש תובע פיצויים כנגד מי שהגישה התלונה נגדו על הנזקים שנגרמו לו, אבל לכותב דברים אלה נדמה שהאחריות לנזקים שנגרמו לו אינה רק שלה.

 סגירת תיק פלילי יכולה להיעשות בישראל באחת מהעילות הבאות -

  • העדר אשמה 
  • העדר ראיות
  • העדר עניין לציבור 
"תיקים סגורים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי. מידע על אותם תיקים עשוי להימסר לרשויות חקירה ובטחון אחרים: לשירות הביטחון הכללי, למשטרה הצבאית ולמחלקת בטחון שדה של צה"ל. הוא עשוי להיות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לתובעים שהוסמכו על ידו ולקציני מבחן. לפיכך, תיק אשר נסגר שלא מחוסר אשמה מכתים את שמו הטוב של האדם, והרישום לגביו "מטיל... סטיגמה על בעל הרישום" ופוגע בפרטיותו (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1). שכן, סגירת התיק "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר אשמה"), משאירה ספק בחפותו של החשוד (שם, בעמודים 10-11). הוא תלוי כחטוטרת על גבו, ובניגוד להרשעות של ממש, מחיקתו מן המרשם אינה מוסדרת בחוק כי אם נמצאת בשיקול דעת המשטרה אשר מנהלת את המרשם. קיומו של תיק סגור במרשם המשטרה פוגע אפוא בשמו הטוב של אדם" (הציטוט מתוך בג"ץ 10271/02 אברהם פריד ואח' נ' משטרת ישראל ואח'). 

הדבר ברור לא רק לבתי-המשפט אלא גם לפרקליטות. כך נאמר בהנחיות פרקליטות המדינה בנושא (זהירות:PDF):
"לסגירת התיק בעילה של "העדר אשמה"  במקום בעילה של "חוסר ראיות",  במקרים המצויינים בסעיף 9 לעיל,  נועדה למנוע מראית עין,  שלפיה יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי לגרום לו עוול מיותר."
הפרובלמטיקה של הגישה המבחינה בין חוסר אשמה לחוסר ראיות (ואני משתמש במתכוון באותו מונח לתיאור המצב של קיום או העדר אשמה ו/או ראיות), ברורה גם לכמה מחברי-הכנסת. לכן הגישו חברי הכנסת יריב לוין, זאב אלקין ואריה ביבי את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהעדר ראיות), התשע"ב–2011 (זהירות, RTF!), שתכליתה "שמירה על חזקת החפות של חשודים שלא נמצאו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדם", ואולם גם באותה הצעה נשמר חריג תוך הסבר כי "ישנם מצבים חריגים בהם לא ניתן להוכיח מבחינה משפטית את אשמתו של אדם אך קיימת הסתברות ממשית למסוכנותו ויש עניין לציבור לדעת על מסוכנות זו." 

הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה היא שנדמה שמרוב שנוח למשטרה ולפרקליטות לסווג ולתייג אזרחים שהואשמו בפלילים על פי העילות, נשמט מזכרון המעורבים חוק יסוד כבוד האדם וחירותו

גם אם נקבל שהפרקטיקה של סגירת תיק פלילי בהעדר ראיות הולמת את ערכי מדינת ישראל ותכליתה - סיוע בשמירה על שלום הציבור - היא תכלית ראויה, האם היא עומדת בכל מבחני המידתיות ? האם מהלך בירוקרטי שגוזל מאזרח את חזקת חפותו ותולה חטוטרת על גבו יכול להיתפש ככזה העובר את מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ? האומנם יש יחס ראוי בין הנזק הנגרם לאזרח לתועלת שמביא הרישום ? 

קל לדמיין הסדרים אחרים, המקפידים יותר בכבוד-האדם של אזרח, בוודאי של אזרח שמעולם לא נחקר בפלילים או שמעולם לא הורשע בפלילים. ובהתחשב בקלות יצירתם של הסדרים פוגעניים פחות, האם לא הגיעה השעה שדרך סגירת התיק המבחינה בין העדר אשמה להעדר ראיות תוכר כמהלך בירוקרטי שאיננו חוקתי ? 

ואם אכן תתקבל דעתי, האם לא זכאי אזרח שנפגע מהמהלך הבירוקרטי הלא-חוקתי הזה לפיצוי על הפגיעה בזכותו החוקתית לכבוד ? 


מותר לו לאדם לחלום.