יום שישי, 24 באוגוסט 2012

ועוד סוג של סטטוס: תוקף

עודני כותב פוסט קצר על השפעה אפשרית של הטכנולוגיה המתפתחת בתחום זכויות היוצרים, והנה אני נתקל בדרך אחרת בה הטכנולוגיה משנה את תפישת-המציאות. על פי הארץ, צה"ל משנה את החלוקה המסורתית בין לוחמים, תומכי-לחימה וחיילים עורפיים, לאור הופעתו של סוג חדש של חייל טכנולוגי -  "לוחמים שלא מסכנים את עצמם מבחינה פיזית, ובכל זאת יכולים להסב נזק רב לאויב או לחליפין להגן על ישראל מפני תקיפות שונות - לרוב בלחיצת כפתור".

אל 3 המדרגים של לוחמים, תומכי-לחימה, וחיילי-עורף, יתווסף ככל הנראה מדרג רביעי: 'תוקף', כשבין התפקידים שיסווגו בסטטוס הזה יימנו חיילים במערך הסייבר והמודיעין ומפעילי כלי טיס בלתי-מאויישים.

הופעתו של הלוחם ההורג אויב בקרב למרות שלא נשקפת לו בעת מילוי תפקידו סכנת מוות, בגלל היותו מפעיל נשק מרחוק, הוא ביטוי נוסף לשדה הקרב המודרני. הסטטוס החדש, של הלוחם מרחוק ללא סיכון משמעותי, הוא גם דוגמא נהדרת לאבולוציה של סטטוס משפטי על אי-בהירותו. בשלב הזה מדובר בעיקר על ההשלכות הכלכליות של הסיווג למעמד הזה, בכל הנוגע לתגמול הכלכלי לחיילים אלה. אבל לכל מי שמכיר את דינמיקת הקידום הצה"לית, ברור שמדובר כאן רק בראשיתו של תהליך. האם יבוא היום שבו בראשה של המערכת יפקד רמטכ"ל שהיה תוקף ולא לוחם ? 

בקרוב נדע: האם מותר למכור קבצי מוזיקה שהורדנו/רכשנו באופן חוקי ?

שמחתי לקרוא ב"הארץ" דיווח על מאבק משפטי בארה"ב בשאלה הישנה אך הרלוונטית מתמיד: מה הן בעצם זכויותיו של צרכן הרוכש מוצר דיגיטלי.  חברת הסטרטאפ ReDigi מציעה שירות למכירת קבצים דיגיטליים "יד שניה" באמצעות שירות המוודא שהם נרכשו כחוק, מעביר את הרשיון לרוכש ומסיר עותקים מקומיים ומציע גם אחוז מהמכירה החוזרת ליוצרים המקוריים.

נשמע אחלה, לא ? אז זהו, שחברת בת של EMI, קפיטול רקורדס, דווקא חשבה שלא. היא תובעת את ReDigi בטענה שהחברה היא 'מסלקה להפרת זכויות יוצרים'.

על פי Wired, אין ללמוד מהעובדה שבקשתה של קפיטול רקורדס לסעד ביניים נדחתה על יתרון משפטי של ReDigi, לאור דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט ריצ'ארד ג'יי סאליבן,  במסגרת הדיון בנוגע להערכת סיכויי התביעה(זהירות: PDF).
אתר הטכנולוגיה Arstechnica הציע בזמנו קו טיעון משפטי אפשרי שReDigi עשויה לנסות, שבמבט ראשון נראה כי אין בו יותר מדי חדש.

למהרהר בסוגיה נדמה שהתשובה לגבי השאלה האם יהיו באינטרנט חנויות 'יד שניה' חוקיות למוצרים דיגיטליים תוכרע, כפי שקורה לא אחת, לא על בסיס הטיעונים המשפטיים per se, אלא בשאלה האם החברה (במובן של society) בתוכה יושב בית-המשפט הבשילה להתמודד עם השינויים לגביהם מתנהל הדיון המשפטי. העובדה שמוסכמות-יסוד משפטיות משתנות עם הזמן איננה חדשה. השאלה העומדת לדיון היא בעצם: האם הבשילו הזמנים לשינוי הזה?

בקרוב נדע.


[עדכון ספטמבר 2014:
למרבה הצער אי-אפשר להגיד שהיתה הרבה התקדמות בסוגיה הזו.

בעניין Redigi אומנם היתה הכרעה כנגד הפרקטיקה של החברה, אבל נראה היה כי ההכרעה התמקדה במידה רבה על ההבדל בין הפצה לבין העברה לבין שכפול. Redigi עדיין פועלת עם תנאי שימוש מחוזקים מפורטים שנועדו להבהיר שאין מדובר באתר שמבצע שכפול אלא רק העברה אבל הדיווחים על המשך העניינים המשפטיים של החברה מלמדים שהעניין הספציפי הזה כנראה רחוק מסיום - לצערם של אוהדי החברה ולצער כל מי שמבקש לראות את הבשלת המשפט להתמודדות עם העת החדשה והטכנולוגיה של זמננו.

העובדה שהעניין רחוק מסיום איננה בהכרח אינדיקציה לפסימיות. זמן מה לפני שעניין Redigi הגיע להכרעה, היתה הכרעה בCourt of Justice of the European Union בעניין UsedSoft GmbH v Oracle International Corp שעסק בשאלת המכירה-מחדש של תוכנה. הוכרע שמכירה מחדש כזו היא חוקית באיחוד האירופאי (למרות המנהג הקונטיננטלי לקצר בפסיקה, הדיווח לעיתונות ב-PDF מעט קריא יותר).

אז מה יש לנו כאן? בארה"ב, כרגע, נראה שלבעל זכויות יוצרים ביצירה דיגיטלית יש סיכויים טובים להצליח בהתנגדותו למכירה מחדש של רשיון-השימוש שהעניק. באירופה, כרגע, נראה שהסיכויים להתנגדות כזו פחות טובים, ובלבד שמדובר במכירה של ממש ולא בשכפול. בשני המקרים, התשובה הסופית תהיה תלויה בפרטים הקטנים.

לכותב דברים אלה נדמה שהתשובה 'העממית' לשאלה, בכל מקום על פני כדור-הארץ, קרובה יותר לכיוון האירופאי מאשר לזה שבארה"ב. כמה זמן יידרש עד שנראה הכרעה בינלאומית ברורה בשאלה, ועד כמה היא תשקף את תחושת-הצדק של הצרכנים אל מול תחושת-הצדק של התאגידים?

אולי לא בקרוב, אבל עדיין אפשר לקוות שיום אחד נדע את התשובה...
 ]









usada vs. Armstrong: who is the real loser here?

The United States Anti-Doping Agency (USADA)'s ongoing battle with the legendary Lance Armstrong has reached a surprising turn when Armstrong anounced he no longer wants to play, following the court's ruling that the court has no jurisdiction in the ongoing dispute between the USADA and Armstrong.


Whatever be the UCI's decision, I belong to those who think that this campaign by the USADA is a modern witch-hunt

Why ? two simple reasons: 
  1. Armstrong has undergone hundreds of tests during his amazing career without being caught using illegal materials even once. 
  2. The current accusations are based on testimonies by athletes who have been caught cheating. No one is more willing to accuse a fellow man in a felony, than one caught in the crime. It makes one's crime appear less horrible if others, more prominent figures, did the same, and we can never truly know what incentives were promised by the USADA to get this cooperation. 
The more one reads about this story, the more it appears to be a relentless persecution. After all, it would not be the first time in the history of humanity, when a regime that could not get accepted evidence against a a person it wanted to bring down, settled for the easiest evidence to produce - the testimony of a convicted criminal.

[Update, January 18th, 2013:

 Apparently, USADA was right and I was wrong. Lance Armstrong "has admitted to using through most his cycling career a cocktail of drugs, including testosterone, cortisone, human growth hormone and the blood booster EPO."

I feel humbled before the conviction and determination of USADA, who turned out in the end as the good cop, persevering in the chase after the villain, despite wide public criticism.

To the feeling of betrayal  by the athlete that has personified, for millions of admirers all over the world, the spirit of true sportsmanship, a worse, bitter taste is added: I fear that I will never be able to enjoy following competitive cycling again.

One positive lesson cannot be ignored in this lesson. Thanks to USADA, Abraham Lincoln's old maxim has been reaffirmed. Every competitive athlete will find it much easier to remember, after this affair, that -
 "You can fool some of the people all of the time, and all of the people some of the time, but you can not fool all of the people all of the time."
]

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

הקשר הנעדר בין תאונות עם נפגעים ומהירות: עובדות שנת תאונות הדרכים 2011

תמיד טוב לראות את התקשורת עוסקת ביחס בין עמדות רשויות האכיפה לסוגיית המהירות בכבישים לבין עובדות המציאות.
דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על תאונות דרכים עם נפגעים לשנת 2011 הם עדות נוספת לכל המידע הידוע, לכך שהמשטרה משקיעה משאבים עצומים באכיפת מהירות התנועה ומתברכת בהצלחות שאינן נוגעות ישירות לסטטיסטיקת התאונות, בלי קשר לעובדות החיים.

מתוך סך של 25,629 תאונות דרכים עם נפגעים (קלים, קשים והרוגים) בשנת 2011, רק 547 תאונות (קצת יותר מ-2%)  נגרמו כתוצאה ישירה של מהירות מופרזת מעל המותר בחוק או כתוצאה ישירה של מהירות מופרזת בנסיבות המקרה. 

לעומת זאת, על פי הלמ"ס -
  • 2,795 תאונות נגרמו בשל אי ציות לרמזור;
  • 2,280 תאונות נגרמו בשל אי-ציות לתמרור (לרבות תן זכות קדימה ועצור); 
  • 2,221 תאונות נגרמו בשל סטייה מנתיב;
  • 1,511 תאונות נגרמו בשל אי-מתן זכות קדימה להולך-רגל;
  • 1,339 תאונות נגרמו בשל אי-שמירה על מרחק;
  • 1,284 תאונות נגרמו בשל אי-מתן זכות קדימה לרכב;
גרוע מזה -
1,669 תאונות נגרמו מסיבה לא ידועה ו-9,939 תאונות דרכים נגרמו ללא עבירה (מתוכן 192 תאונות קטלניות ו-631 תאונות קשות). 

(לסקרנים לגבי גורמים נוספים - 201 תאונות נגרמו בשל אי-שמירה על הימין; 224 תאונות נגרמו בשל עקיפה שלא כחוק;
581 תאונות נגרמו בשל פניה לא נכונה; 209 תאונות נגרמו בשל נסיעה לאחור; 80 תאונות נגרמו בשל נסיעה נגד הכיוון; 312 תאונות נגרמו בשל שכרות או סמים; 379 תאונות נגרמו מסיבה אחרת התלויה בנהג (למשל - 39 תאונות נגרמו עקב הרדמות הנהג); 58 תאונות נגרמו בשל רכב לא תקין). 

יש לזכור שסטטיסטיקת-על מהסוג הזה עלולה להטעות. כך למשל העובדה שב-19,456 (75%) מהתאונות היו הנהגים יהודיים, בדיוק כפי שיעורם באוכלוסיה, איננה מפריכה את העובדה שערביי ישראל סובלים יותר מתאונות-הדרכים. את הבדיקה צריך לעשות  בהתאם למספר בעלי רשיון-הנהיגה ותוך התייחסות לפרטי-הפרטים של התאונות. בדיקה כזו מראה שלמרות שבשנים 2006-2010 היו נהגים במגזר הערבי רק 14% מכלל המורשים לנהוג, היוו נהגים מהמגזר הערבי 42% מכלל הנהגים ההרוגים באותן שנים. מספר הפעוטות בני 0-4 שנהרגו בתאונות-דרכים בשנים האמורות גבוה פי 7 מאשר במגזרים אחרים. 

הירידה לפרטים בדוחו"ת הלמ"ס איננה מספיקה להגיע למסקנות חד-משמעיות. בהחלט ייתכן שטענת המשטרה שהמהירות היתה משתנה נוסף בחלק מהתאונות האחרות איננה חסרת-משקל. ובכל זאת, הידיעה שבתאונות הנובעות מאי-ציות לרמזור די במהירות ממוצעת כדי שייגרמו פציעות, יחד עם העובדה שתאונת הדרכים עם נפגעים הנפוצה בישראל היא התנגשות חזית בצד (41.5% מהתאונות), שבה ומחזקת את התחושה שמשטרת ישראל מקפידה לאכוף מתחת לפנס. העובדה שלמקבלי ההחלטות יש תמריץ לעודד את מדיניות-האכיפה הזו בגלל השפעתה על הכנסות המדינה מקנסות, רק מחזקת יותר את התסכול של מי שמתבונן בעובדות ומצפה שהמדינה שלו תסיק את המסקנות המתבקשות. 


יום שבת, 4 באוגוסט 2012

לפעמים, ככה נראה מעצר משטרתי בישראל

יש אירועים שקשה לצפות בהם. התקשורת בישראל מדווחת על אירוע שכזה. לפי משטרת ישראל, מקיוסק, אי-שם ברחבי תל-אביב, "התקשרו למשטרה, ואמרו שיש איש שמשתולל, השוטרים הגיעו למקום וזיהו את החשוד, כמי שמוכר להם מאירוע דומה קודם לפני שלושה ימים. הוא נמלט מהם ונכנס לחנות התכשיטים. בדרך הוא הפיל עובדת ניקיון". בשלב זה, מסבירה המשטרה, הגיעו שוטרים נוספים, שפעלו כדי להשתלט על האי על מנת לאזוק אותו. בשל התנגדותו נעשה כנגדו שימוש בשוקר שלא הביא להרגעתו "ולכן השתמשו השוטרים נגדו בהצלחה בטייזר." על פי המשטרה, "בחקירה לאחר מכן הוא סיפר שהיה תחת השפעת סמים, וסבל מפרנויה. אף שוטר לא יכול היה להתמודד אחרת עם המצב".

כתב האישום נגד החשוד "כלל סעיפי אישום בגין הפרעה לשוטר, שימוש בכוח או באיומים למניעת מעצר ותקיפה."

עד כאן, אירוע שלמרבה הזוועה הוא שגרתי למדי מבחינת העובדות הידועות. זו כנראה הסיבה שבגללה החליט בית משפט השלום להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. העצור, שנשלח להסתכלות בבית-החולים הפסיכיאטרי אברבנל בבת-ים, נזקק לטיפול רפואי בבית-החולים וולפסון בחולון, בשל פציעות וחבלות שנגרמו לו במעצרו.
לסנגוריה התברר שחלק מהמעצר תועד בסרט אבטחה, ובית-המשפט ביטל החלטתו לאחר שהסרט הוצג לפניו. 
לפני שאמשיך, אציין שעל פי המשטרה, האיש מוכר לה כמכור לסמים ולוקה בנפשו. 

עכשיו תראו את הסרט

קשה שלא להזדעזע. קשה שלא לרחם על מי שהפך לקורבן לאלימות משטרתית קשה. אבל קשה גם שלא לרחם על השוטרים. קל לראות בדרך ההתמודדות שלהם עד כמה שוטרי-ישראל לא מיומנים בהתמודדות עם מצב כזה. נדמה שמרוב חשש מיצירת מגע פיזי עם החשוד, שאולי יסתיים בפציעתם ובהדבקתם במחלה כזו או אחרת, ומתוך תפישה משלהם את מידת מסוכנותו, האלימות הנדרשת לעצם ביצועו של המעצר מסלימה ומגיעה לשיאים של ברוטליות, שהיא לא רק מיותרת, אלא היא פשוט מטומטמת. קל לראות בקטע המצולם בסרט שהחל מנקודה מסויימת אין בעצם התנגדות של ממש, אבל האלימות ממשיכה וממשיכה. קל לראות מהצלקות על גופו של האזרח שהוא הותקף במידה שאי אפשר להצדיקה בשום צורה בהתחשב בהיקף העבירות שיוחסו לו. לא היה כאן נסיון של שוטרים לעצור אדם אחוז-אמוק מלהרוג או לתקוף אדם אחר. היתה כאן התקפה אחוזת-אמוק של שוטרים על אזרח שאולי התנגד למעצרו קודם לכן, אבל הפסיק לעשות כן במהלך הפעלת הכוח עליו. 

ברור שככה לא צריך לבצע פעולת שיטור. אם האירוע היה נגמר בזה, השוטרים היו דואגים לדווח דיווח מאוזן על שהתרחש, לקחת אחריות על אובדן השליטה, אפשר היה לדון בצורך להימנע מהישנות המקרה באמצעות מתודולוגיות מעצר נכונות לגבי אוכלוסיות שיש חשש במגע פיזי עמן, ובעזרת אימון ראוי.

אבל במקום לקחת אחריות על האירוע, הוא התגלגל לכתב אישום שבו הקורבן הוצג כעבריין אלים, ומידת הפגיעה בו כלל לא זכתה לציון ולהתייחסות (כמובן שחשוב לזכור שלא כל השתלשלות האירועים צולמה. בהחלט ייתכן שהיו במסגרתה גם התנגדות למעצר, איומים מצד האזרח, ואולי גם שימוש בכוח, כפי שהוזכרו בכתב-האישום, אבל החלק של האירוע שכן צולם לא תומך בגירסת המשטרה, ומעלה חשד קשה (בוודאי הרבה מעבר לספק סביר) שהאיש לא אשם במיוחס לו). זו לא הפעם הראשונה שבה הבדלי גירסאות בין אזרח לשוטר נראים יותר ויותר כמצב שבו השוטרים הציגו מצג חד-צדדי שנועד להצדיק את פעולותיהם (לדוגמא: האירוע הזה שדווח בחדשות במסגרתו הואשם אזרח בנסיון לתקיפת שוטרים בעוד שעל פי המצלמות נראה ברורות שדווקא הוא היה זה שהותקף על-ידם). 

האומנם ניתן לקיים משטרה במדינה דמוקרטית ששוטריה אינם אמונים על אמירת האמת ? אפשר לשפר מיומנויות, לחזק את הביטחון, ולהביא לכך שמי שכשל וביצע מעצר באלימות מיותרת יידע לעשות כן באופן מידתי יותר. אבל איך אפשר ללמד אדם שאכיפת החוק הופקדה בידיו עד כמה אמירת-האמת היא חיונית לתפקידו ? 

אני לא נמנים על אלה הסבורים שהדרך הנכונה לפתרון כל בעיה הוא לכרות את ראשיהם של האשמים. במקרים רבים מאוד דווקא מי שהיה שותף בפעולה שכשלה יידע להסיק ממנה לקחים שמי שלא התנסה לא יוכל להפנימם. בבחינת "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". אבל מי שכשל וניסה לטפול אשמתו על אחרים לא רק שלא עשה תשובה, אלא הפגין דבקות בחטאו. האומנם אלה האנשים שראוי להפקיד בידיהם את סמכויות אכיפת-החוק ? 

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים

פרסום סיכום הבדיקות שנערכו בעניין הטיפול הרפואי שניתן למנוח אלי הורוביץ ז"ל על ידי משרד הבריאות (טיפול שכזכור הסתיים במותו של אלי הורביץ ז"ל) ניתן לסיכום במסקנה עצובה במיוחד. אלה הם הסטנדרטים המקובלים ברפואה הישראלית:
  • אי הערכה נכונה של חומרת-המצב; 
  • שידור הערכה אופטימית מדי למשפחה;  
  • הטלת עומס על הרופא התורן כד כי הוא לא יוכל  לתת מענה לקריאות חוזרות של מטופל או של משפחתו במשך כמעט 4 שעות (או במילים אחרות: כל עוד החולה אינו סובל מקריסת מערכות כללית על התורן לעסוק  בהתמודדות עם בעיות דחופות יותר); 
  • הרופא הכונן לא מופעל גם אם הרופא התורן עמוס באופן האמור לעיל. 
  • אין באחריות אחראי המשמרת להזעיק צוות סיעודי ורפואי בכיר, גם אם אין באפשרות הצוות הסיעודי והרפואי שבמשמרת לתת מענה לפניות מטופל ו/או משפחתו. 
  • תוצאות בדיקות דם שנלקחות בשעות הבוקר והצהריים אינן מועברות לידיעת הרופא התורן ו/או הרופא הכונן, גם אם יש בהן מידע קריטי לחיי-החולה. 
כל האמור לעיל עולה מסיכום דו"ח ועדת הבדיקה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות על פי סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה. ובכל זאת, היא סיכמה את מימצאיה שלעיל במילים הבאות:
"הוועדה סבורה כי הערכת הצוות והדיווח למשפחה לא תאמו את חומרת המחלה והפרוגנוזה. למרות זאת הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים."

איך מיישבים את המציאות הנוראה עם היותה "סטנדרטים מקובלים"?
סביר לשער שהוועדה הבינה את כל האירועים האלה על רקע המציאות הקשה והידועה "של עומס קשה במחלקות הפנימיות, תת איוש בכוח אדם רפואי וסעודי ומחסור חמור במיטות טיפול נמרץ". עד כדי-כך התרגלו בכירי-רופאינו למציאות של תת-משאבים, שהם סבורים כי מצב בו חולה מתדרדר במשך שעות מבלי שרופא ניגש לראותו הוא סטנדרט מקובל. 

התקשורת שמה דגש על סיכומו החריף יותר של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו שהזכיר את כל שנאמר בסיכום ועדת הבדיקה, והוסיף ש"האירוע חושף חולשה משמעותית בשיטת העבודה במחלקה בשני מישורים:
א. כשל בהעברת מידע חיוני: תוצאות בדיקות המעבדה החמורות משעה 10:00 בבוקר לא נראו כלל על ידי צוות הבוקר או הערב, וההתדרדרות במצב משעה 16.00 לא הועברה למנהל המחלקה.
ב. העדר שיטת חפיפה באחריות: לאור אי יכולת התורנית להתמודד עם עומס המטלות, הצוות הסעודי היה צריך לפנות ישירות לרופא הבכיר במקרה זה מנהל המחלקה שהיה נוכח. מאידך, חובת הכונן היתה להתעדכן בנעשה במחלקה ביוזמתו ולא להשאיר זאת להחלטת התורן בלבד."
גם הנציב מודע לכך ש"מצוקת תנאי העבודה במחלקות הפנימיות מהוה גורם חשוב באירועים מהסוג של המנוח ואין לפטור מאחריות את המערכת הקובעת את החסר החמור באמצעים וכוח אדם במחלקות הפנימיות הקורעות תחת העומס." ובכל זאת הוא טורח לציין כי "המלצות פרסונאליות תגובשנה לאחר התייעצות עם התובעת הראשית."

לקרוא ולבכות. אלה סבורים שאפשר לכנות את המצב סטנדרט מקובל. זה סבור שאפשר לפתור מחסור אקוטי בכוח-אדם על ידי נהלים, וכי יש לשקול הטלת אחריות על הרופא/ה שאיתרע מזל/ה להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. 

כל זה במסגרת הדיונים בתוצאות העצובות של טיפול רפואי שניתן לאדם שאם היה פחות צנוע, היה כנראה בוחר לקבל טיפול רפואי מחוץ לישראל, במסגרת רפואית יקרה יותר, שאולי היתה מצליחה להותירו בחיים, בגלל שהסטנדרטים המקובלים שלה הם בכל זאת, מעט שונים מאלה של הרפואה הישראלית. על הרקע הזה מובנת יותר בחירתם של אישי ציבור ישראליים לעבור טיפול רפואי בחו"ל.

אל תבינו אותי לא-נכון. האשמה איננה בצוותי הרפואה בישראל. איננה אפילו באדמיניסטרטורים של משרד הבריאות הישראלי. האשמה כולה נחה לפתחם של מתכנני ומעצבי משק הבריאות הישראלי.

אלה היושבים במשרד האוצר, השוחקים את תקציב הבריאות במשך שנים והופכים את ההסתמכות של האזרח על מערכת הבריאות בעת צרה לרולטה רוסית.
ומה יהיה על אזרחי-ישראל שלא יכולים להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל?
שלא רוצים לבלות את שעותיהם הקשות בקרב זרים?
שלא רוצים לקבל טיפול רפואי טוב יותר רק כי יש ביכולתם להוציא ממון רב יותר?
שמאמינים בכנות כי לכולם מגיע טיפול רפואי שווה? 
כל אלה ייאלצו להתרגל לסטנדרטים הרפואיים המקובלים כאן.
דרוויניזם זה טוב, לא ?