בזריזות מרשימה פורסם ברשומות החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011, הידוע גם בכינויו "חוק החרם". החוק שאושר ביום שני האחרון אחרי דיון סוער במליאת הכנסת, זכה לקיתונות רבים בארץ ובחו"ל לאחר האישור. כדאי לקרוא את החוק כי כרגיל, יש פער גדול בין התיאור של החוק בתקשורת לבין תוכנו בפועל.
בקליפת האגוז, מדובר בחוק שאינו אוסר על חרם, אלא הופך את החרם לפעולה שיש לה השלכות כלכליות אפשריות על מוביליה ועל הנענים לה.
ולגופו של חוק -
החוק מגדיר חרם: "הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".
יש להעיר כי הדיון בנוגע לחוק בתקשורת, מתמקד כיום בעיקרו בקריאה להימנע מקשר רק מחמת הזיקה לאיזור הנמצא בשליטתה של מדינת ישראל(=יהודה ושומרון או השטחים), אבל יש לזכור שכל חלקיו של החוק רלוונטיים, ושלאורך עברה של מדינת ישראל, כל סוגי הפעילויות להחרמות התקיימו בפועל, בזמן זה או אחר, בצורה כזו או אחרת.
לחוק שני חלקים עיקריים - עוולה אזרחית ושלילת הטבות.
עוולה אזרחית -
לטעמי, זהו סעיף הליבה של החוק, ככל שהוא נוגע ליחידים:
החוק קובע ש"מי שמפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עוולה אזרחית".
מבחינה נזיקית, האפשרות לתבוע תביעה נזיקית במצב הדברים הזה התקיימה - תאורטית - גם קודם לכן (תקצר היריעה לדיון מעמיק באפשרות ובסייגיה, מה גם שהדיון התייתר לאור החוק החדש). עם זאת, אין ספק שהחוק משנה את האיזון שבין חופש הביטוי ודיני הנזיקין באופן שהופך תביעה נזיקית בגין חרם לסבירה ואף כדאית, למרות מרכיבי העילה שעדיין יש להוכיח ולא תמיד ההוכחה תהיה פשוטה (בעיקר האפשרות הסבירה לכך שהקריאה תביא להטלת החרם). הענקת הרשות לביהמ"ש לקבוע פיצויים שאינם תלויים בנזק המפנה להתחשב בנסיבות ביצוע העוולה, חומרתה והיקפה, בוודאי משנה את הדוקטרינה הנזיקית בהקשר של הפעולה לקריאה לחרם כעילה נזיקית, באופן שמקל מאוד על התובע.
שלילת הטבות -
החוק מתיר לשר האוצר (בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת), "לקבוע הוראות לעניין הגבלת השתתפותו במכרז של מי שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או של מי שהתחייב להשתתף בחרם כאמור, לרבות התחייבות שלא לרכוש מוצרים או שירותים המיוצרים או מסופקים במדינת
ישראל, במוסד ממוסדותיה או באזור הנמצא בשליטתה".
כן קבועות בחוק הוראות (שייכנסו לתוקף בעוד 3 חודשים) המסמיכות את שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים, ועם שרים נוספים לפי העניין, להחליט לגבי מי שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או לגבי מי שהתחייב להשתתף בחרם ש-
לטעמי עיקר הבעייתיות בחוק החרם הוא הסיכון המשפטי אליו ייחשפו יחידים בגלל הבעת דעתם. הסנקציה הכלכלית הפוטנציאלית בגין פעילות פוליטית אינדיבידואלית, נראית בעייתית ביותר, וכפגיעה שספק רב בעיניי אם אפשר לתארה כמידתית. כשמהרהרים בשוויון שבין מחרימי התנחלויות למחרימי אמנים שלא מסכימים להופיע בישראל ובין מחרימי ישראל הכובשת לבין מחרימי אמנים שלא שירתו בצבא או המחרימים הפוטנציאליים של אמנים שלא תמכו במפלגה X, קל לראות את המדרון החלקלק שבמנגנון הזה, ואת הפוליטיות הרבה הטבועה בו.
גם הסיכון המשפטי אליו ייחשפו גופים מאוגדים איננו נקי מספקות. אומנם, ההוראות לעניין השתתפות במכרזים והטבות, נראות מובנות יותר, שהרי מי שמבקש להינות מחירות הביטוי שלו, ומחופש הפעולה הפוליטי שלו, צריך לזכור שאין זה הוגן להפיק פירות מאלה שכנגדם אתה פועל. אם אתה לא חושב שמדינת ישראל פועלת כשורה, אומנם זכותך לפעול פוליטית כנגדה או כנגד איזורים בתוכה, לרבות בדרך של קריאה להחרמה, אבל למה אתה מצפה לפעול באופן הזה ובאותה זמן לקבל הטבות מאת מדינת ישראל, שאת מיסיה משלמים גם אזרחים אחרים, שנפגעים עקב פעילותך ? (או, במילים אחרות: אל תתלונן שמחרימים אותך, אם אתה מבקש להחרים אחרים).
אבל כנגד הצידוקים האפשריים האלה, שאולי יש בהם מן המוסר הבסיסי לא מעט, עומדת העובדה המטרידה שאת המנגנון של האכיפה של הכללים האלה מצאה הכנסת לנכון להפקיד בידיהם של פוליטיקאים. לא מדובר כאן במנגנון שיופעל על ידי המערכת המשפטית של ישראל (למרות שאין ספק בעיניי שכל מקרה ומקרה של הפעלת החוק יגיע לבג"ץ), אלא על פי שיקול הדעת של שר האוצר. גרוע מכך, כשמדמיינים את המציאות של היום שאחרי החוק, אם יישאר בתוקפו המלא גם לאחר דיון בבג"ץ, קל לראות שגופים מאוגדים חפצי-חיים וחפצי-חרם במדינת ישראל יוכלו להתמודד בקלות עם האיום בדבר שלילת ההטבות. כל שעל הפעילים בגוף המאוגד לעשות הוא לפעול כיחידים המתאגדים בגוף חדש, שייקח על עצמו את הסיכונים החוקיים, כשגוף-האם מקפיד על שתיקה ונייטרליות. ברור שעל רקע מציאות כזו הממשלה תמשיך בעליזות בדרכה במורד המדרון החלקלק ותנסה למצוא הדרך "להרים המסך" שבין הגופים-המחרימים לגופים-היוזמים.
אין ספק בכך שמדובר בחוק המהווה שינוי באיזונים של המשטר החוקתי הישראלי, ושיש בו השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לחופש הביטוי ולריסונו באמצעות סנקציות כלכליות. על הקשיים האירו והעירו גם היועץ המשפטי לממשלה וגם היועץ המשפטי לכנסת. בחירותיו של בית המשפט העליון בעבר בהגנתו על חופש הביטוי בישראל מבשרות על דיון מעניין מאוד בעתירות (שכבר התחילו להגיע) כנגד חוקתיותו של החוק.
גם אם החוק יישאר בתוקפו, גם אם חלקו יימצא לא-חוקתי, וגם אם כולו ייפסל, את תרומתו של החוק למשפט החוקתי של מדינת ישראל עוד נכיר כולנו.
בקליפת האגוז, מדובר בחוק שאינו אוסר על חרם, אלא הופך את החרם לפעולה שיש לה השלכות כלכליות אפשריות על מוביליה ועל הנענים לה.
ולגופו של חוק -
החוק מגדיר חרם: "הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".
יש להעיר כי הדיון בנוגע לחוק בתקשורת, מתמקד כיום בעיקרו בקריאה להימנע מקשר רק מחמת הזיקה לאיזור הנמצא בשליטתה של מדינת ישראל(=יהודה ושומרון או השטחים), אבל יש לזכור שכל חלקיו של החוק רלוונטיים, ושלאורך עברה של מדינת ישראל, כל סוגי הפעילויות להחרמות התקיימו בפועל, בזמן זה או אחר, בצורה כזו או אחרת.
לחוק שני חלקים עיקריים - עוולה אזרחית ושלילת הטבות.
עוולה אזרחית -
לטעמי, זהו סעיף הליבה של החוק, ככל שהוא נוגע ליחידים:
החוק קובע ש"מי שמפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עוולה אזרחית".
מבחינה נזיקית, האפשרות לתבוע תביעה נזיקית במצב הדברים הזה התקיימה - תאורטית - גם קודם לכן (תקצר היריעה לדיון מעמיק באפשרות ובסייגיה, מה גם שהדיון התייתר לאור החוק החדש). עם זאת, אין ספק שהחוק משנה את האיזון שבין חופש הביטוי ודיני הנזיקין באופן שהופך תביעה נזיקית בגין חרם לסבירה ואף כדאית, למרות מרכיבי העילה שעדיין יש להוכיח ולא תמיד ההוכחה תהיה פשוטה (בעיקר האפשרות הסבירה לכך שהקריאה תביא להטלת החרם). הענקת הרשות לביהמ"ש לקבוע פיצויים שאינם תלויים בנזק המפנה להתחשב בנסיבות ביצוע העוולה, חומרתה והיקפה, בוודאי משנה את הדוקטרינה הנזיקית בהקשר של הפעולה לקריאה לחרם כעילה נזיקית, באופן שמקל מאוד על התובע.
שלילת הטבות -
החוק מתיר לשר האוצר (בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת), "לקבוע הוראות לעניין הגבלת השתתפותו במכרז של מי שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או של מי שהתחייב להשתתף בחרם כאמור, לרבות התחייבות שלא לרכוש מוצרים או שירותים המיוצרים או מסופקים במדינת
ישראל, במוסד ממוסדותיה או באזור הנמצא בשליטתה".
כן קבועות בחוק הוראות (שייכנסו לתוקף בעוד 3 חודשים) המסמיכות את שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים, ועם שרים נוספים לפי העניין, להחליט לגבי מי שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או לגבי מי שהתחייב להשתתף בחרם ש-
- לא יראו בו מוסד ציבורי לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
- הוא לא יהיה זכאי לקבל כספים מהמועצה להסדר ההימורים בספורט
- הוא לא יהיה זכאי לקבל תמיכה לפי חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985
- הוא לא יהיה זכאי לערבות לפי חוק ערבויות מטעם המדינה, התשי"ח-1958
- הוא לא יהיה זכאי להטבות לפי חוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 או או לפי חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה, התשמ"ד-1984
לטעמי עיקר הבעייתיות בחוק החרם הוא הסיכון המשפטי אליו ייחשפו יחידים בגלל הבעת דעתם. הסנקציה הכלכלית הפוטנציאלית בגין פעילות פוליטית אינדיבידואלית, נראית בעייתית ביותר, וכפגיעה שספק רב בעיניי אם אפשר לתארה כמידתית. כשמהרהרים בשוויון שבין מחרימי התנחלויות למחרימי אמנים שלא מסכימים להופיע בישראל ובין מחרימי ישראל הכובשת לבין מחרימי אמנים שלא שירתו בצבא או המחרימים הפוטנציאליים של אמנים שלא תמכו במפלגה X, קל לראות את המדרון החלקלק שבמנגנון הזה, ואת הפוליטיות הרבה הטבועה בו.
גם הסיכון המשפטי אליו ייחשפו גופים מאוגדים איננו נקי מספקות. אומנם, ההוראות לעניין השתתפות במכרזים והטבות, נראות מובנות יותר, שהרי מי שמבקש להינות מחירות הביטוי שלו, ומחופש הפעולה הפוליטי שלו, צריך לזכור שאין זה הוגן להפיק פירות מאלה שכנגדם אתה פועל. אם אתה לא חושב שמדינת ישראל פועלת כשורה, אומנם זכותך לפעול פוליטית כנגדה או כנגד איזורים בתוכה, לרבות בדרך של קריאה להחרמה, אבל למה אתה מצפה לפעול באופן הזה ובאותה זמן לקבל הטבות מאת מדינת ישראל, שאת מיסיה משלמים גם אזרחים אחרים, שנפגעים עקב פעילותך ? (או, במילים אחרות: אל תתלונן שמחרימים אותך, אם אתה מבקש להחרים אחרים).
אבל כנגד הצידוקים האפשריים האלה, שאולי יש בהם מן המוסר הבסיסי לא מעט, עומדת העובדה המטרידה שאת המנגנון של האכיפה של הכללים האלה מצאה הכנסת לנכון להפקיד בידיהם של פוליטיקאים. לא מדובר כאן במנגנון שיופעל על ידי המערכת המשפטית של ישראל (למרות שאין ספק בעיניי שכל מקרה ומקרה של הפעלת החוק יגיע לבג"ץ), אלא על פי שיקול הדעת של שר האוצר. גרוע מכך, כשמדמיינים את המציאות של היום שאחרי החוק, אם יישאר בתוקפו המלא גם לאחר דיון בבג"ץ, קל לראות שגופים מאוגדים חפצי-חיים וחפצי-חרם במדינת ישראל יוכלו להתמודד בקלות עם האיום בדבר שלילת ההטבות. כל שעל הפעילים בגוף המאוגד לעשות הוא לפעול כיחידים המתאגדים בגוף חדש, שייקח על עצמו את הסיכונים החוקיים, כשגוף-האם מקפיד על שתיקה ונייטרליות. ברור שעל רקע מציאות כזו הממשלה תמשיך בעליזות בדרכה במורד המדרון החלקלק ותנסה למצוא הדרך "להרים המסך" שבין הגופים-המחרימים לגופים-היוזמים.
אין ספק בכך שמדובר בחוק המהווה שינוי באיזונים של המשטר החוקתי הישראלי, ושיש בו השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לחופש הביטוי ולריסונו באמצעות סנקציות כלכליות. על הקשיים האירו והעירו גם היועץ המשפטי לממשלה וגם היועץ המשפטי לכנסת. בחירותיו של בית המשפט העליון בעבר בהגנתו על חופש הביטוי בישראל מבשרות על דיון מעניין מאוד בעתירות (שכבר התחילו להגיע) כנגד חוקתיותו של החוק.
גם אם החוק יישאר בתוקפו, גם אם חלקו יימצא לא-חוקתי, וגם אם כולו ייפסל, את תרומתו של החוק למשפט החוקתי של מדינת ישראל עוד נכיר כולנו.
אישית, כותב דברים אלה לא יופתע אם בית-המשפט העליון של מדינת ישראל יוטרד מספיק, לכל הפחות, מהסיכון הכלכלי שהוטל בחוק על כתפי יחידים עקב פעילותם הפוליטית ומהמדרון החלקלק אליו מוביל הסיכון הזה, באופן שיביא את השופטים אשר בירושלים לפסוק בהתאם.
למה תמיד הנסיונות של ישראל להגן על עצמה מתוארים כפגיעה בזכויות אדם ? למה תמיד משפטנים הם שמאלנים ? למה אי אפשר פעם אחת לקבל קצת יחס הוגן ? למה אותי מותר להחרים אבל במי שמחרים אותי אסור לגעת ? זה כל-כך מגעיל אותי!!!
השבמחקשרה! צריך להבין שיש לפחות שני מישורים בהם הדיון בחוק הזה מתנהל: מישור אחד הוא המישור הפוליטי-ערכי הנוכחי, בו מתנהל ויכוח פוליטי חריף בתוך ישראל ומחוצה לה, ובמסגרתו נמתחת ביקורת על מדינת ישראל לכשעצמה, על פעולות מוסדותיה השונים (הצבא הוא כמובן הדוגמה הבולטת) ועל שטחים מסויימים שבהחזקתה. זו אולי התכלית המיידית של החקיקה הזו, ובה כנראה עיקר עניינך אבל חשוב להבין שיש לה השלכות גם במישור אחר, שהוא לטעמי חשוב יותר.
השבמחקהמישור השני הוא המישור הפוליטי-ערכי-תשתיתי, שנוגע לשיטת המשטר שלנו, ולערכי היסוד של המדינה שלנו. במישור הזה, כשעוסקים במסגרת שמסדירה את חוקי-המשחק הפוליטיים, שחלים על כולנו יש בחקיקה הזו בעיות, שעלולות להביא לכרסום איטי אך נמשך של המסגרת הדמוקרטית והפיכתה למסגרת פוליטית שבה אזרחים נרדפים בגין דעותיהם.
הפוסט נכתב לצערי בזמן הקצר שעמד לרשותי, והוא רחוק מלהתקרב ולגעת בשלל הסוגיות המורכבות שמעלה החוק, סוגיות שבהחלט מצדיקות הררי-עמודים שינתחו אותן לעומק, מכל ההיבטים.
בתמצית: גישה תאורטית אחת תגדיר את חופש הביטוי באופן צר, ותטען שחופש הביטוי איננו כולל בתוכו הפעלת לחץ כלכלי. בוודאי בליבתו. לכן, לפי גישה כזו, חקיקה שמטילה סנקציות כלכליות על הטלת חרמות איננה פוגעת בחופש הביטוי לכשעצמו. גישה תאורטית אחרת תגדיר את חופש הביטוי באופן רחב, הכולל בתוכו גם את הזכות להפגין ולמחות. לפי גישה כזו כל הגבלה של הזכות למחאה באופן מעשי, מגבילה בפועל את חופש הביטוי, בוודאי כשמנסים לצפות את יישומיה של הגישה והדרך בה הם עלולים לנסות ולהכחיד את מה-שעלול-להתפתח-לקריאה-לחרם.
עד כמה שידיעתי מגעת, בעולם המפותח, נוטים רוב בתי-המשפט-העליונים לאמץ גישה הרואה את חופש הביטוי במובנו הרחב.
יתרה מכך, גם אם נקבל הגישה הצרה, ונסכים שעצם השילוב של לחץ כלכלי בתוך השיח הפוליטי נעשה על ידי יוזמי החרם, ומהבחינה הזו החקיקה הזו היא רק תגובה מגננית, הרי שיש הבדל בפרופרוציות. יוזמי החרם פועלים כפרטים המנסים לארגן קבוצות. החקיקה הזו מנסה לגייס את המדינה כולה. בפועל, מדובר בתחרות בין שתי דעות פוליטיות במרחב הדעות של אזרחי המדינה. מדוע שדעה אחת תזכה להגנתה של המדינה ודעה שניה לא ? התשובה שכנראה תשיבי, שהמדינה עצמה מותקפת ולכן עליה להתגונן, מתעלמת מכך שמדובר במאבק על אופיה של המדינה. גם אם מדובר בדעות שלא מקובלות עליי או עלייך, כל זמן שמדובר בדעות שהן לגיטימיות במרחב חופש הביטוי, אין זה נכון שהמדינה תגוייס בחקיקה להגן על דעה אחת. המאבק צריך להישאר במרחב האזרחי.
במילים אחרות - החרימו אותך ? תארגני חרם נגדי. אבל בלי לערב הורים.
כשיש ילד אלים במשפחה ההורים צריכים לדעת להתערב, להפריד ולהגן על שאר ילדיהם.
השבמחקאם במדרון חלקלק עסקינן - ראה לאן תגיע המדינה שאתה מתאר: כל מוחרם יחרים, כל מאויים יאיים וכל מותקף יתקוף... זו מדינת תג מחיר שאין משמעות למערכת החוקה והמשפט שלה. האמנם זוהי ה"גישה הרואה את חופש הביטוי במובנו הרחב"?
אנונימי, אבל מיהו הילד האלים בסיפור הזה ? האם זה מי שבשם ערכיו כופה על המתנגדים לכיבוש וסיפוח של שטחים ללא מתן אזרחות ליושבים בהם ? האם זה מי שבשם ערכיו מבקש לכפות באמצעות חרמות כלכליות את דעותיו על מי שמיישב מחדש את אדמת אבותיו לאחר 2000 שנות גלות ?
השבמחקהעובדה שחרם הוא פעילות שאמורה להיות מוגנת בחופש הביטוי במובנה הרחב, איננה אומרת שכל פעולה כלשהיא מוגנת אף היא.
איומים ותקיפות אסורים בחוק העונשין של מדינת ישראל.
הויכוח בקשר לחוק הזה, להבנתי, הוא -
א. בנוגע לשאלת הלגיטימיות של החרם במסגרת חופש הביטוי והמחאה;
ב. בנוגע לשאלת תפקידה של המדינה בויכוח הזה, כשעצם אופיה של המדינה הוא נשוא הויכוח הפוליטי שאת חוקי-המגרש בו הוא מתנהל מבקשים לשנות.
כמובן שבעיני המעשה האלים ביותר שנעשה במדינה בשנים האחרונות היה חוק פינוי-פיצוי, שנעשה תוך ניצול ציני בכללי הדמוקרטיה ושאחרי שהוכשר ברוב של 11 שופטי בג"ץ יהיה זה תמוה מאוד אם אלו ימצאו לנכון לפסול את חוק החרם.
השבמחקיש להזכיר שאת הכיבוש כפו עלינו הערבים שפתחו במלחמה (אמנם זה היה מזמן, אבל יש עוד כאלו שזוכרים).
על הסיפוח אפשר להתווכח, אם כי לו היינו מתנהגים כשאר מדינות העולם הנורמליות לא נראה שהיתה כאן התבחבשות מתוסבכת שכזו. אבל שוין, הרי תמיד אסרו על היהודים להיות צודקים, אז אפשר להמשיך להתווכח איך להתייחס לסטטטוס האזורים הללו.
שטחי יש"ע לא יושבו ע"י קומץ בריונים, אלא על ידי תנועה ציבורית שייצגה חלקים נרחבים מהעם, כולל ממשלות נבחרות רבות בישראל.
חרם הוא כלי דמוקרטי נפלא, אז אולי נחרים את הערבים? או שזוהי גזענות? כמה טוב שמחנה השמאל כבר סידר לעצמו חוק משלו. עכשיו אפשר להילחם על הדמוקרטיה בשקט.
המצב בו צד מסויים של המפה הפוליטית מוצא עצמו במלחמה תמידית על ביתו ועל עצם הלגיטימיות שלו לחיות חיי אזרח נורמליים - הוא לא הוגן ולא נורמלי. אם למישהו יש בעיות עם ההתיישבות ביו"ש - הוא מוזמן לבחור נציגים לכנסת, לערוך קמפיינים ולשלוח לוביסטים.
ואם הוא בוחר לערב את האח הגדול שמעבר לים, או לנצל את כשרונו במחזאות (למשל) לשם הטלת רפש מידי יומיים בציבור של 300,000 אזרחים נאמנים ולעודד את מידורם מהווי התרבות הישראלית - שלא יבכה כשמערבים את ההורים בבית ומנסים לעשות סדר.
אנונימי!
השבמחק(1) התנצלות: משום מה מערכת ניהול הדואל של בלוגר מצאה לנכון לזהות התגובה האחרונה שלך כספאם. רק עתה עברתי על התגובות ולכן היא פורסמה באיחור. עמך הסליחה.
(2) (א) השאלה מהו המעשה האלים ביותר שנעשה במדינה בשנים האחרונות בוודאי תהיה שנויה במחלוקת. יהיו לבנונים ועזתים שיטענו לזכותם לעמוד בתור קורבנות-השימוש-בכוח לפני מפוני גוש קטיף, ויהיו תושבי יהודה ושומרון שאינם יהודים שיטענו שהם הרי בדיכוי פוליטי כוחני ששולל מהם את הזכות להגדרה עצמית עוד הרבה לפני שאחיהם היהודים מגוש קטיף בכלל יכלו לטעון לאיזושהיא קורבניות מצד ממשלת ישראל.
(ב) אין ספק שבמהלך ההתנתקות נעשה שימוש בכוחו של הרוב אל מול מיעוט בנושא שנוי-במחלוקת שכנראה לא תהיה בו הסכמה בתוך ישראל בדור הזה. בנסיבות כאלה, משטר דמוקרטי תקין אמור לפעול בהתאם להכרעת הרוב. מה ציני בזה ?
(ג) אם תבחן את היבטיו החוקתיים של חוק פינוי-פיצוי, תראה שמערך הערכים והאיזונים שנבחן שם הוא שונה מזה שייבחן בנוגע לחוק החרם. בנוסף, הזכויות שנפגעו על ידי חוק ההתנתקות הן זכויות חוקתיות חשובות, אבל שיש מקבילה לפגיעה בהן בחקיקה הרגילה - כל החקיקה בנוגע להפקעה. סוגיית השימוש בחרם, כמרכיב של חופש הביטוי/המחאה, ושאלת איסור השימוש בו, מעלים, עד כמה שזכרוני מגיע, שאלה שטרם נבחנה על ידי בג"ץ, גם אם דומות לה בנוגע להיקפו ומעמדו של חופש הביטוי והאיזון הראוי אל מול הערכים המתחרים, כבר נבחנו.
(3) לא כ"כ הבנתי מי אסר על ישראל להיות צודקת, ובוודאי לא הבנתי מדוע אתה מצפה שישראל תקבל יחס של מדינה נורמלית. היא לא הוקמה כדי להיות מדינה נורמלית. היא sui generis (ייצור מיוחד), וככזה היא כנראה תמשיך לקבל יחס מיוחד גם אם יקרה הלא-יאומן והסכסוך עם הפלסטינים יישאר רק כדיו שיבשה על ספרי ההיסטוריה.
(4) השאלה אם חרם הוא כלי דמוקרטי חשוב או נפלא היא, כאמור על ידי לעיל, שאלה שהתשובה לה תינתן על פי התפישה התאורטית בה אתה בוחר. אבל צריך להבדיל בין השאלה של הלגיטימיות של החרמה של מישהו על בסיס עמדתו הפוליטית (שהיא בעצם העומדת כאן למבחן) לבין הלגיטימיות של החרמה של מישהו על בסיס גזעו (מה שהוצע על ידך והוא כמובן לא לגיטימי. אתה רוצה להחרים את החמאס על בסיס דעותיו ? בבקשה. זה נראה לגיטימי לגמרי בעיניי ובוודאי שלא הייתי רוצה שיאסרו עליך לעשות כן בחקיקה, אלא אם מכשיר החרם כשלעצמו אסור על כל המשתתפים. אבל החרם את החמאס וחבריו. לא את כל הערבים באשר הם. לפחות תן לצד השני אפשרות לצאת מגבולות החרם, על ידי שינוי דעותיו/התנהגותו).
(5) אני מסכים לגבי העדר ההגינות והנורמליות של "המצב בו צד מסויים של המפה הפוליטית מוצא עצמו במלחמה תמידית על ביתו ועל עצם הלגיטימיות שלו לחיות חיי אזרח נורמליים". אבל למקרה שעוד לא שמת לב לזה - כל אזרחי ישראל נתונים במצב הזה. חלק מאזרחי ישראל סבורים שהפתרון למצב הזה, הוא על ידי שינוי גבולותיה של מדינת ישראל. חלק אחר סבור שזה לא יעזור. אבל מדוע זה לגיטימי בעיניך שהחלק הראשון ישעבד את חייו למציאות שבה המצב מתנהל על פי דעותיו של החלק השני, אבל לא לגיטימי שהחלק הראשון יוכל להגיד שמבחינתו הכלים נשברו והוא לא רוצה שום קשר עם החלק השני ?
(6) שים לב לכך שהדוגמאות האחרונות בתגובתך לא מתייחסות לחוק החרם, ו"עשיית סדר" בהקשר זה עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על משטר דמוקרטי תקין.
(7) הנקודה החשובה ביותר נאמרה על ידך: "שטחי יש"ע לא יושבו ע"י קומץ בריונים, אלא על ידי תנועה ציבורית שייצגה חלקים נרחבים מהעם, כולל ממשלות נבחרות רבות בישראל."
זה בוודאי נכון.
אבל אם זה כך, הרי ששטחי יש"ע יכולים בוודאי גם להיות מפונים על ידי תנועה ציבורית רחבה שתייצג חלקים נרחבים מהעם כולל ממשלות נבחרות רבות בישראל, נכון ? וכיצד תיווצר תנועה ציבורית רחבה שכזו, אם לא מאפשרים לה משחק הוגן בתהליך היווצרותה ?
(2-ב) ציניות של פיטורי שרים מתנגדים, התכחשות להבטחות (משאל המתפקדים), הענשה חסרת תקדים של חוסמי כבישים, מעצרים מנהליים, ועוד. הרוב יכול לקבל החלטות תמיד - כמו גם כאן, בחוק החרם - אבל עליו להתחשב בזכויותיו של המיעוט - כמו שאתה מעיר במקרה דנן. לכן אני סבור שבלי להיכנס לאותיות הקטנות של המשפטנים, ביטול חוק החרם לאחר אישרור חוקים אחרים ע"י בג"ץ, תוסיף תרומה נכבדת לתחושה המתרחבת אצל ציבור ענק שבג"ץ הוא סתם פיקציה שמאלית, וממילא לחוסר אמון בכל מערכת המשפט, החוק ומושגי כבוד המלכות ההופכים להטפות מוסר ריקות.
השבמחק(4) גם אני נגד גזענות. אני רק מעיר שלאחר שנוצר מצב חוקי המגן על יקירי השמאל - יכול זה לזעוק חמס על חוק המגן על יקירי הימין.
(5) אף אחד לא צריך להשתעבד, ואפשר לפעול בקבלת החלטות דמוקרטיות אמיתיות (ובלי להיות עבריינים גדולים המשתמשים בחוק, כידוע). מי שלא רוצה קשר עם חלק מאזרחי מדינתו רק בגלל שבחרו לגור מעבר לקו הירוק יכול לעשות זאת ומוזמן לשלם את המחיר. מי שלא רוצה קשר עם ההנהגה האידיאולוגית של המתנחלים לכאורה לא עובר על חוק החרם (וכמו בדוגמה שהבאת, להבדיל, עם החילוק בין החמאס ומעשיו-דעותיו לבין הלאום הערבי באשר הוא ערבי).
(6) רגע: מי שקורא בחו"ל לחרם על ישראל, או כשסובול לא מוכן שמחזותיו לא יועלו ביש"ע רק משום שהם מעבר לקו הירוק - אין כאן עבירה על החוק החדש? אני מסכים שאיזכור הדמגוגיות שלו בעיתונות לא נוגעת לעניין. ושוב: מותר להם לעשות זאת, ובלבד שיקבלו את כללי המשחק הדמוקרטי: בלי תקצובים ממשלתיים, בלי הטבות מס, וכו'. בדיוק כמו שסרבני פקודה מבינים שעליהם לשלם את מחיר העמידה על עקרונותיהם.
(7) כמובן שבדמוקרטיה הוגנת אפשר לשנות גבולות, על כל המשתמע מכך. למשחק ההוגן דרכים רבות, ורבו כבר הקמפיינים, היוזמות המדיניות העצמאיות וטורי הדעה שאין עליהם כל הגבלה, ולו חובת הדיוק בעובדות. בינתיים, נראה שמעוזי התומכים בנסיגה אינם בבית הנבחרים - שדה מצויין ומקובל - אלא במסלולים עוקפי דמוקרטיה: ביהמ"ש העליון, התקשורת ומלשינות בין-לאומית.
אנונימי !
השבמחקא. מה שהאחד קורא ציניות, השני קורא הליך פורמלי תקין אבל כזה שלא נראה כל-כך טוב. פיטורי שרים מתנגדים הוא מהלך פוליטי לגיטימי לגמרי בשיטת המשטר שלנו. האם אתה גורס שלא ראש הממשלה צריך לנהל את ממשלתו אלא שריו וחברי הספסלים האחוריים של מפלגתו ? המקום שבו צריך להישפט conduct מהסוג שהוביל אותו ראש-ממשלה ששינה את דעתו ופעל בהתאם הוא בבחירות שלאחר מכן. בבחירות שלאחר מכן זכתה המפלגה שהקים אותו ראש-ממשלה , כך שאין מנוס מהמסקנה שחלקים משמעותיים מהעם היושב בציון שפטו אותו אחרת מכפי שאתה שופט אותו ואת דרכו.
ב. בכל פעם שאני שומע ימני או שמאלני מתלונן על הענישה בנוגע לחסימת כבישים, איני יכול להבליע חיוך. שני הצדדים מלינים שהצד "שלו" נענש בצורה חסרת-תקדים בעוד הצד "השני" תמיד מקבל הנחות. נסיוני מלמד שאם שני הצדדים מלינים על מציאות באופן דומה, יש בה איזון.
ג. מה שעבורך הם "האותיות הקטנות" של המשפטנים הם עבור המשפטנים ערכי-היסוד של המשטר הדמוקרטי הישראלי ויישומם בנוגע לשאלה מציאותית נתונה. אני משער שלא קראת את בג"ץ חוק ההתנתקות ומציע בחום רב שתקדיש את זמנך כדי להבין קצת יותר את השיקולים המשפטיים שעמדו מאחורי אישורו, במקום להטיל ביקורת שנראית בעיניי לא הוגנת בבג"ץ. אתה יכול לקראו בקישור הבא -
http://elyon1.court.gov.il/files/05/610/016/a20/05016610.a20.HTM
(בעיקר פסקאות 72-119) . אחרי שתקרא אותו, אם אכן תבחר לעשות כן, אני מציע שתקרא פסקי-דין מאפיינים בסוגית חופש הביטוי, למשל -
http://elyon1.court.gov.il/files/96/960/066/D03/96066960.d03.htm
http://elyon1.court.gov.il/files/98/890/017/e09/98017890.e09.HTM
כדי להבין יותר את גישתו ולבטיו של ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל, ביושבו בכובעו כבית-משפט חוקתי, ואולי תראה עד כמה זה לא הוגן לתארו כ"שמאלני" (וזה בלי לומר מילה על תפקידו כמגן האופוזיציה וחופש הביטוי בשנים 1948-1977, בהן מילוי תפקיד זה בוודאי לא היה "שמאלני").
אני רואה הבדלים ברורים בין סוגיית ההתנתקות לסוגיית חוק החרם, למרות ששתיהן סוגיות של ימין-שמאל. לטעמי, בג"ץ ההתנתקות הוכרע, בליבתו, באופן בו הוכרע, בגלל שמדינת ישראל בחרה להחזיק בשטחי הארץ ההם באופן הקרוי "תפישה לוחמתית". אילו היה מדובר בשטחים שסופחו כחוק לישראל, סביר להניח שמערך האיזונים היה שונה. זה כמובן לא אומר שגם התוצאה הסופית היתה שונה לגמרי, אבל בוודאי תסכים איתי שיש הבדל ברור בין פינוי אזרחים שהתיישבו בחבל-ארץ שהמדינה לא סיפחה אליה, לפינוי אזרחים שהתיישבו בחבל-ארץ שהמדינה סיפחה אליה באופן מסודר.
לטעמי, בג"ץ חוק החרם יעסוק, בליבתו, באיזונים בין חופש הביטוי לזכויות המתחרות, ובעיקר בשאלה האם האפשרות להחרים חיונית למשטר דמוקרטי מתפקד, או שמא היא הרסנית לדמוקרטיה תקינה.
ד. אני מופתע שוב ושוב שדווקא בציבור הדתי-לאומי הימני, הולכת ומתגבשת קבוצה שמרשה לעצמה להצהיר בריש-גלי שסמכותם של רבנים עולה על סמכותה של המדינה. הדמיון לקונפליקטים הציבוריים בימים שקדמו לחורבן בית שני מצמרר, וחבל שדווקא האנשים שאמורים לזכור יותר טוב מכל בני-ישראל האחרים כיום את משמעותן של המריבות הפנימיות, הם אלה שלוקחים על עצמם את תפקיד היוצאים להרוס ולהחריב מבפנים.
ה. לא הבנתי מדוע אדם שאינו רוצה להיות בקשר עם אזרחים אחרים במדינתו על רקע מחלוקת פוליטית/ערכית עמם, וסבור שיש להקיאם מהציבור צריך לשלם מחיר כלשהוא על-כך.
השבמחקלהשקפתי האישית, רוצה אדם להחרים את יושבי מרכז ת"א, זכותו. נפגעו תושבי מדינת ת"א ממנו ? שיחרימו אותו בחזרה!
האם מדינת-ישראל צריכה לשמש כלי בידי אחד הצדדים במחלוקת הזו? מסופקני.
ו. ההערה שלך בנוגע למעוזי תומכים/מתנגדים בבית הנבחרים מאוד תמוהה בעיניי. בית-הנבחרים הישראלי הוא הזירה שבמסגרתה, מאז סוף שנות ה-70, אושררו/קודמו/נתמכו-בחקיקה המהלכים במסגרתם החזירה מדינת ישראל את סיני, העבירה לרשות הפלסטינים את עזה ויריחו תחילה, המשיכה בחברון, ואף נסוגה מעזה ושטחים בשומרון. מאז 2009 שולט בישראל ממשל שמצהיר נחרצות על נכונותו למהלכים של שטחים-תמורת-שלום. אז איזה מעוזים יש בדיוק בבית הנבחרים היום ?
עובדה היא שהציבור בישראל משנה עמדותיו לעתים, ועובדה היא שנציגי הציבור בישראל משנים עמדותיהם לעתים, ולפעמים אפילו יש מתאם בין שני התהליכים האלה.
משטר דמוקרטי חפץ חיים חייב לשמר את השיח הפוליטי חופשי מאיומים ואילוצים, כדי שאנשים יוכלו לשנות דעותיהם על בסיס מידע ולא יצהירו על עמדות על בסיס כפייה או חשש.
דווקא בהתחשב בסוגיות המקטבות את הציבור הישראלי, מהלכים שעלולים לסרס את השיח הפוליטי הישראלי הם כל-כך מאיימים.
בעיניי, חשוב להפליא שהמדינה תישאר מחוץ למשחק הזה, עד כמה שאפשר לעשות את זה, כדי שגם בסיבוב הבא המשחק הפוליטי יישאר משחק-הוגן, והמדינה תישאר המדינה של כולנו.
צר לי מאוד שאתה לא מצליח לראות את הסכנה הפוטנציאלית שבמהלך כמו חוק החרם לחופש הביטוי וחופש המחאה.
השעה מאוחרת. רק 3 תיקונים משמעותיים:
השבמחק1 - השאלה אינה אם רבנים עומדים מעל החוק ואם יש לתת להם חסינות מפני עבירות פליליות, אלא אם היהדות צריכה להתכופף למרות החוק הישראלי. רבנים אינם חסינים לו עברו עבירה, אך האם הם אינם יכולים להביע את דעתם המקצועית בתחום עיסוקם? בעיניו של המאמין זה מגוחך כמו הכרחתו של גלילאו להסכים שהשמש מסתובבת, או עצוב כמו מעמדי שריפת התלמוד וצינזורו. הזיכרון הקולקטיבי היהודי עשיר באירועים קשים, וחבל שמדינת היהודים מתעקשת לדרוך עליו בכח.
הדברים מתחדדים בעיקר לאור הגיחוך שבהזמנת הרבנים לחקירה: דבריהם ברורים, מפורשים בספר, ואין להם מה לחדש. נגד המחברים לא הוגש כתב אישום עד היום, למרות מעצרם וחקירתם שלא העלתה דבר. התחושה שנוצרה בעקבות כך (והוסיפה לזה צורת המעצר) היא של רדיפה והשפלה מכוונת, ואפשר לקבל זאת בהבנה.
2. אני מזמין אותך לכתוב על תקדים של 40 חודשי מאסר לחוסם כבישים מהשמאל.
3. לא התכוונתי שהכנסת היא מעוז ימני, אלא שהשיח הישראלי בא בה לידי ביטוי בצורה שוויונית, כולל חילופי ממשלות ומגמות. זאת בניגוד לטון החדגוני השולט בבג"ץ (ולא בערכאות הנמוכות ממנו) ובתקשורת.
(ואגב 2 שאלות תם: האם השנים 48-77 לא קדמו למהפך האקטיביסטי של ברק? ובענין אחר: מה ההבדל המעשי בין דיקטטור המקבל החלטות לבדו, לבין ראש ממשלה המפטר מראש את כל מי שיצביע נגד דעתו?).
1. א. דינא דמלכותה דינא. היהדות מתכופפת לפני החוק האמריקאי, החוק הצרפתי והחוק השוודי. למה דווקא החוק הישראלי צריך להיות מופלה לרעה ? חבל שהיהודים לא הפנימו את זה שההלכה היהודית לא מתאימה לניהולה של מדינה מודרנית, בעוד שגדולי הדור הקודם כבר הודו בכך.
השבמחקב. כשדעתו "המקצועית" של הרב (שאחרים כבר העירו שהסכים עם ספר הלכה שברוב פסיקותיו חורג מאחרי-רבים-להטות) מתנגשת עם דין המדינה, עם כל הכבוד לדעת הרב (וכמובן כל זמן שלא מדובר ברדיפת-הדת-לכשעצמה) הוא נדרש לעשות התאמות - וזאת אומרת ההלכה היהודית.
במדינת ישראל של היום רב לא צריך להטיף להחזקת עבדים; רב לא צריך להטיף לאסור על השכלה לבנות ישראל; רב לא צריך להטיף לשריפת מקדשיהן של דתות אחרות; רב לא צריך להטיף להסתה לרצח על רקע גזעני. וזאת גם אם יש בסיס הלכתי מוצק לכל אחת מההטפות הללו, מה שבוודאי לא מתקיים במקרה של "תורת המלך" והלכות הריגת הגוי שבו.
ג. רדיפה והשפלה מכוונת ? כשהמשטרה מזמינה אנשים לחקירה, הם אולי מבקשים לתאם מועד אחר, אבל הם מתייצבים. גם אם הם ראש-הממשלה המכהן שבדיוק טרוד בסוגיות של ביטחון האומה או כלכלתה. הרבנים האמורים קיבלו הזדמנויות לא מעטות להתייצב לחקירה, אבל בחרו שלא להתייצב. מדוע ? מה ההצדקה שלא להתייצב לחקירה ? במיוחד כשלהצהרתם אין להם ממה לחשוש כי הם בטוחים בחפותם ?
ד. אם היו מואשמים ללא חקירה, על אחת כמה וכמה שהיו המשטרה והפרקליטות מואשמות ברדיפה. הרי צריך השוטר והפרקליט השוקדים על בדיקת השאלה האם נעשה כאן פשע של הסתה להבין שהרבנים אכן ידעו למה הם מסכימים (בגלל המינהג המוזר והמגונה של מתן הסכמות בלי לקרוא הספר נשוא ההסכמה) לפני שמאשימים אותם במשהו. צריך גם להבין כיצד הם מפרשים את האמור בספר והאם אכן מדובר באופן שעובר על דין המלכות.
ה. ההשוואה המשתמעת שעשית בין אנשים כמו גלילאו וגיבורי הויכוחים עם הנצרות לבין אנשים שיצרו תשתית הלכתית סדורה לרצח תינוקות לא-יהודיים ואנשים שנתנו הסכמתם לפרסום התשתית הזו אומרת דרשני. לו הייתי בנעליך הייתי מאוד מוטרד ממקומי במדרון החלקלק.
2. אתה מוזמן לרשום את מראה המקום של פסק-הדין של אותו מקרה בטוקבק כאן או לדואל שלי (מפורסם בתחתית הבלוג), ואעשה כמיטב יכולתי לפרסם בעתיד הלא-רחוק פוסט מסודר שינתח המקרה הזה לעומת מקרים אחרים, בפרספקטיבה של ימין-שמאל ומשפט.
השבמחק3. לגבי התקשורת, אין ספק שיש בישראל כלי תקשורת שרוב תכניהם מוטים פוליטית (וראה הפוסט האחרון שלי לעניין הפרסום התמוה של הארץ על שירת ההמנון בגני הילדים), אבל זה נכון גם לגבי הימין וגם לגבי השמאל. לזכותו של השמאל, נכון לעכשיו, לטעמי האישי ולצערי, כלי התקשורת שמזוהים איתו איכותיים יותר.
לגבי בג"ץ אני בפירוש לא מסכים איתך. קרה לימין בארץ אסון גדול מאז פרישתו של מנחם בגין. הוא איבד את המחוייבות המוסרית *המוצהרת* שלו לעקרונות דמוקרטיים ליברליים הומניסטיים, מחוייבות שמאז ימיו של ז'בוטינסקי נישאה בראש גלי. בג"ץ, כערכאה חוקתית במדינה דמוקרטית-ליברלית השואפת להומניזם, מחוייב לעקרונות האלה. אלה אינם העקרונות של השמאל, אלא של המדינה היהודית הדמוקרטית. כל ימני וכל שמאלני שהוא אזרח ראוי לשמו צריך לשאת את העקרונות האלה בראשו ועל לוח-לבו ולשמוח על שיש שופטים בירושלים !
4. באשר לשאלות-התם:
השבמחקא. המהפך האקטיביסטי "של ברק" לא היה שלו. לכאורה הוא התחיל עם השופט שמגר. יש הטוענים שמאז 1948 בג"ץ היה אקטיביסטי (וראה השיח סביב בג"ץ קול העם ופסיקתו של השופט אגרנט). ראשיתו של האקטיביזם פוסל החוקים הוא בבג"ץ ברגמן שנתן השופט לנדוי. יותר משהמהפך האקטיביסטי הוא של השופט ברק, הוא בוטא בצורה הטובה ביותר על ידי אהרון ברק בכובעיו כשופט וכמלומד, אבל מדובר בעצם בתופעה שמאפיינת את החברה הישראלית כולה. ואם כבר מדברים על היסטוריה משפטית, את בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה ואת בג"ץ 144/50 שייב נ שר הביטחון אתה מכיר ?
ב. ההבדל המעשי בין דיקטטור לבין ראש הרשות המבצעת במשטר דמוקרטי מתבטא בכמה וכמה נקודות:
1. כל פעולה שעליה יחליט ראש הרשות המבצעת במשטר דמוקרטי צריכה לעמוד בכללי המשפט החוקתי והמשפט המנהלי של המדינה, צריכה להתאים לחוקי המדינה (או להיות כרוכה בשינויים בהליך המתאים); היא תהא נתונה לביקורת שיפוטית של הרשות השופטת; הציבור יוכל לקיים לגביה דיון ציבורי ביקורתי פתוח וחופשי, ואף לקיים פעולות מחאה כנגדה.
2. במשטר דמוקרטי ניתן להדיח את ראש הרשות המבצעת בהליך מסודר, גם במהלך כהונתו, אם יש בבית הנבחרים רוב לכך.
3. במשטר דמוקרטי נדרש ראש הרשות המבצעת לשוב ולעמוד לבחירות אחת לתקופה, ובאפשרות ציבור המצביעים לבחור בו או לבחור באחר.
ברמה הפרטנית:
השבמחק1. כבודו מוזמן לעיין בערך "דינא דמלכותא דינא" שבאנציקלופדיה התלמודית ולהבין למה הוא ממש לא שייך לכאן. כמובן, ההלכה אינה מתכופפת לפני שום חוק, אלא מתנהלת במישור מקביל. האם אתה חושב שחוק האוסר על ברית מילה יכובד על ידי ציבור היהודים באשר הם? ע"ע מלכות יוון ושלטון הקומוניזם.
הקביעה שהיהדות לא מתאימה לניהול מדינה מודרנית רחוקה מהאמת ונובעת מאי הכרה של מושגיה מבפנים. אתה יכול לשלוח לציטוטים המדוייקים של "גדולי הדור הקודם"?. אגב מה שהערת באחת התגובות הקודמות על "לקחי חורבן הבית השני" - נראה לי שהמצב היה אחר: לו היתה שם קבלת מרות לרבנים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, לא היו מגיעים לאן שהגיעו.
2. אתה חוטא לאמת באופן בו אתה מתאר את תורת המלך, ודמה לי שלא קראת בו. גם אני לא, אגב, אם כי לפחות רפרפתי עליו. אין שם שום הטפה, אלא בירור יבשושי מהו הצידוק ההלכתי לנהלי לחימה באזורים רוויי אוכלוסיה אזרחית. מה שאתה כותב על "רצח על רקע גזעני" ודאי לא כתוב שם, וגם אם יש שם מסקנה או שתים שנראה שצעדו בהם צעד אחד יותר מדי - היה צריך לשכנעם בשפה שבה הם מדברים, היינו: דיון הלכתי המוכיח על טעותם. אם הפרקליטות חושבת שמעצרים יגרמו למחיקת מסקנותיו ההלכתיות של מישהו היא טיפשה, ומכיון שאינה כזאת אזי עולה החשש הכבד שמדובר ברדיפה. ובכלל, לקיחת ספר הלכתי כבד ומפולפל, שאינו מיועד לציבור הרחב ושאפילו מחבריו הפיצו אותו בעולם הלמדנות ללא שום פרסום כלפי חוץ, ולתת לו פומבי תוך ציטוט מסקנות סלקטיבי - הם הסכנה האמיתית מפני קיצונים שבחיים לא היו מגיעים אליו אילולא כן (בכלל, איך שאני רואה את הדברים יש כאן אי הבנה בסיסית: ספר הלכתי המתיר דבר מה אינו מצווה עליו, אלא קובע שהוא בגבולות האפשרות. לאחר מכן יכולות לבוא הגבלותיה הפנימיות והמקומיות של המלכות, אך הבירור ההלכתי צריך להתייחס לגבולות אותם אין לעבור בשום מצב לוחמתי שהוא בהיסטוריה, חמור ככל שיהיה).
3. ביום שבו תזמן המשטרה אנשי רוח על אמירות קשות בהרבה יסכימו הרבנים לבוא ולהחקר על דבריהם.
4. מכיון שמדינת ישראל עוד לא הצליחה להגדיר את הספר כהסתה, הרי שזה מגוחך לחקור את הרבנים. כמובן שרב קורא את הספר, אך גם אין בהסכמה קביעה שהוא חותם על כל משפט שהוא. כל תינוק של בית רבן יודע זאת.
5. אני אכן חושש מהמדרון החלקלק שמערכת המשפט והאכיפה צועדת בו. איני חוזר בי מההשוואה לגלילאו או לצינזור התלמוד.
6. הנה הקישור http://www.takdin.co.il/searchg/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%20%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F%20%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C%20%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99_hd_0L3KtCJGqN3GmCJGrNt1qBZ0rOYveT6ri.html.
7. דווקא משום שציבור המתנחלים הוא ציבור שומר ומכבד חוק, הוא מרגיש את חוסר האיזון בשפיטה הפוליטית על בשרו ובז לה - ולה בלבד. בכל הנוגע להתגייסות, עניינים שבממון, חוקי תעבורה וכמובן אלימות - יש שופטים בירושלים. אני חושב שגם כשעמד ישעיהו וזעק על המשפט שהפך למשפח היה את זה שאמר שעליו לשמוח שיש שופטים בירושלים.
בגין היה אדם גדול, אך השאלה אם כשיורים עליך מתותחים קדושים עליך לקבל את הדין בהכנעה ולהמשיך לשחות בשקט בדם חבריך נותרה שאלה פתוחה.
התנהלותו הפוליטית של שרון היתה עבריינית ממש כמו התנהלותו הכספית, והזכות למחאה היא לעג לרש כשהתוצאה מכורה מראש. מכירת כיסאות, כריתת ברית עם מפלגה בעלת דעות הפוכות תוך גניבת קולות מפלגת השלטון והילוך אימים על חברי הסיעה אינה דמוקרטיה כזו שאזרחיה אמורים להרגיש טוב לחיות בה.
על מעבר חוק ההתנתקות בבג"ץ אין לי אלא לתמוה מה היתה עמדת בית המשפט לו היה מדובר במקרה הפוך, דהיינו פינוי-פיצוי כפוי של כל תושבי חבל עזה הערבים. איני רואה טעם שרוב העצים יסתיר את היער, והיער הוא טיהור אתני של חבל ארץ אז, כמו גם חרם גזעני על הדרים בחבלי ארץ כיום (כי הרי מה יעשו כל "לא עוברי הקו הירוק" לו יקבלו הזמנה ממוכתר כפר אל-ערוב, למשל?).
וכעת, באופן כללי:
אפשר להתווכח עד אין סוף. הרי איננו רואים את המציאות עין בעין. וכל דבר שאינו עוון פלילי מובהק יכול להתאשר או להיפסל על ידי שופט זה או אחר כפי ראות עיניו. אפילו לו יהי כדבריך, ואתה צודק בכל, מה שאיני בטוח בו כלל, עדיין נמצא שהסעיפים הקטנים כופים את המדינה לנהוג בדרך פוליטית מסויימת. זהו ביטולו של שלטון העם על ידי שלטון החוק, שתפקידו המקורי הוא לקבוע את הגבולות הנרחבים של השיח.
התוצאה היא מצוקה של אזרחים רבים, אובדן אמון במוסדות המדינה, ובסופו של תהליך פניית קיצונים לנתיבים פסולים אחרים. הלוואי ואתבדה.
* תוספת לסיום - בקיצור, הכל נועד לחדד מדוע צדקה מאוד שרה בתחושותיה הטבעיות ש"למה תמיד הנסיונות של ישראל להגן על עצמה מתוארים כפגיעה בזכויות אדם ? למה תמיד משפטנים הם שמאלנים ? למה אי אפשר פעם אחת לקבל קצת יחס הוגן ? למה אותי מותר להחרים אבל במי שמחרים אותי אסור לגעת ? זה כל-כך מגעיל אותי!!!".
השבמחקרבים חשים כך, ואם כך הרי שהדבר אומר דרשני. יש לזכור שסמכויות השופטים נובע מהעם, ואיבוד אמון העם מכרסם בהצדקה שלהם לשפוט. לכן חבל כל כך שבחירת השופטים אינה מושפעת כמעט מנבחרי הציבור, וכשם שנבחרים שאר המומחים במשרדי הממשלה האחרים.
אנונימי, לצערי קוצר הזמן יחייב אותי להתייחס נקודה-נקודה, ולא בתשובה לכל הנקודות כבר עתה. אני מקווה שבמהלך השבוע אגיע להתייחס לכל נקודותיך.
השבמחק1. אתחיל עם דינא דמלכותא דינא - אני מציע לך לקרוא את מאמרו המצויין של נחום רקובר בעניין הזה -
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/dinna-4.htm
כדי להבין עד כמה התיאור שלך של הסוגיה שגוי, ועד כמה ההלכה כופפת עצמה או מקבלת לתוכה את דין המלכות בתורת חלק מהחוק שיש לקיים, לאכוף ולקבל. ושוב - אם זה המצב בארה"ב ובשווייץ, מדוע לא בישראל ?
2. לעניין אי-התאמת ההלכה למדינה מודרנית, ראה לדוגמא נסיונותיהם המונומנטליים של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/krieah-4.htm
והרב חיים הירשנזון
http://www.schechter.ac.il/bima.asp?ID=47
והיו רבים כמותם שניסו. וראה לדוגמא שאלה לכאורה קלה יחסית - דיני התאגידים על פי ההלכה http://www.eretzhemdah.org/content.asp?lang=he&pageid=168 וכמה קשיים עולים והפתרונות להם לא-פשוטים.
3. הבחירה שלך להתייחס לבן-זכאי בתור הדוגמא מדוע ציות לרבנים הוא הנכון מפתיעה. הרי בן-זכאי לא היה רב בודד והיו מנהיגי-דת בין הקיצוניים ובין המתונים בזמן המרד הגדול. מה גם שיוחנן בן-זכאי נכנע לרומאים והטיף לשלום עמם ? בהקבלה לימינו אנו, השמאל הישראלי הוא שמייצג את עמדתו הפייסנית... אז כשאתה מציע לציית לרבנים המתונים של היום, איך אתה תומך ברבנים קיצוניים שמעיזים פנים אל מול המלכות ? העמדה שלך בהקשר הזה איננה עקבית. העובדה שבחרו ללכת בעקבות מנהיג דת כמו אלעזר בן חנניה לא הביאה אותם רחוק, וגם לא מנהיגים קיצוניים אחרים.... אם יש לקח מהמרד הגדול הוא שמי ששובר את אחדות המחנה ומי שהולך לקיצוניות, מוביל את העם למשבר.
נקודות שחשוב להתייחס אליהן בשאר דבריך:
השבמחק1. תורת המלך עוסק בהלכות הריגת גוי. אומנם אם במסכימים יש הנותנים ברכתם (ובכך כורכים את שמם במוניטין הספר לכל השוקל אם לקראו) אז איך נלין על אזובים שקוראים/לא קוראים, אבל עדיף לנהל דיון על מה שקראת ולא על מה שלא. אתה יכול להתחיל בויקיפדיה שמסכמת ומעגנת יפה כמה נקודות בנוגע לספר -
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A
ולהמשיך במהלך הדמיוני של ספר מקביל שנכתב על ידי קאדי ובו מובאות סברות מופלאות באשר להיתרים להריגת יהודים. האם קאדי שכזה עוסק בענייני דת מופשטים שאל למדינה להתערב בהם או שמא מדובר בתשתית רעיונית שתשמש להסתה להרג יהודים ?
מדינה דמוקרטית-ליברלית חייבת לנהוג באופן שגם לדור הבא תהיה מדינה דמוקרטית-ליברלית. יש ערכי יסוד שאסור להתפשר עליהם. אחד מהם הוא העיסוק, ולו הרעיוני-המופשט, במתן היתרים להריגת אנשים אחרים. בוודאי בהיקף ובאופן שבוודאי יש בו משום התרת-דם.
2. מדוע הרבנים חושבים שבענייני הציות לחוק הם צריכים לעקוב אחרי דוגמתם של אנשי-רוח ? חשבתי שמנהיגי-הלכה נותנים דוגמא אישית, ולא לומדים מחילוניים ?
3. התשובה שנתן מנחם בגין עצמו לשאלה "אם כשיורים עליך מתותחים קדושים עליך לקבל את הדין בהכנעה ולהמשיך לשחות בשקט בדם חבריך" ידועה. מבחינתו זו בוודאי לא נותרה שאלה פתוחה. והוא השיב באופן ברור - בשום פנים ואופן לא מלחמת אחים. גם אחרי שירה התותח הקדוש. גם אחרי שנהרגו אנשיו באלטלנה. אני פשוט לא מבין את ההיתממות שלך בהקשר הזה.
ולסיום תגובתי להערותיך:
השבמחק1. העובדה שמדינת ישראל לא אצה-רצה להעמיד לדין כותבי ספרי הלכה והמסכימים לו, אלא מבקשת להעמיק חקור לפני שהחלטות שלעתים יש להן השלכות בלתי-הפיכות יתקבלו, היא אות-כבוד בעיני כל אדם שמבין כמה כוח יש למערכות אכיפת-החוק, וכמה טוב שהכוח הזה מופעל בריסון. להאשים את המערכת בזה שהיא מתעמקת ולא שולפת, זו האשמה מאוד מוזרה בעיניי.
2. הופתעתי מאוד מתיאורך את עובדות פסק-הדין שהבאת כחסימת כביש רגילה. האם קראת בכלל את עובדות העניין ? בתמצית, כדברי העליון שישב בערעור, מדובר באנשים אשר "תכננו לבצע עבירות חמורות, שפוטנציאל הסיכון הטמון בהן הוא עצום, וגיבושה של תוכנית עבריינית חמורה, מחושבת ומתמשכת, השונה ממעידה חד פעמית או חסימת כביש ספונטנית". העבירות המתוכננות, למקרה שלא טרחת לקרוא, הן נהיגה ברכבים טעונים בחומרים דליקים, עצירה באמצע נתיבי איילון, הצתתם והימלטות מהשטח. כלומר, אין מדובר כאן בעבירת חסימת כביש מסוג ההפגנות שאנחנו מכירים מהימין ומהשמאל, אלא בתכנון של עבירת הצתה של כלי רכב בנתיב תחבורה שעלולה היתה להביא למותם של אחרים. אם כבר מדייקים, אגב, עונש המאסר בפועל, בסופו של יום, היה - 34 חודשי מאסר בפועל (במקום 40 חודשים) על האח הבכור, ו-28 חודשי מאסר בפועל (במקום 30) על האח הצעיר. אני מציע לך בחום רב לקרוא את פסק-הדין בעליון
http://elyon1.court.gov.il/files/08/990/015/k05/08015990.k05.htm
ואני מבקש בכל לשון של בקשה - אנא השתדל יותר לדייק בעובדות שאתה מביא, כדי לשמור על דיון ענייני. אם אתה מכיר חוסמי כבישים רגילים שנענשו בחומרה לא סבירה, אשמח לשמוע ולהתייחס. אם אתה לא מכיר - אנא אל תתאר התנהגות חמורה וחריגה כאילו היא התנהגות נפוצה. ולמקרה שזה לא ברור מספיק, אנא חשוב - על כמה מעשים שכאלה מהשמאל שמעת ? על כמה מעשים שכאלה מהימין שמעת ?
3. את הנקודה שאתה ושרה מתקשים להבין כבר הסברתי ואסביר שוב ושוב: עקרונות דמוקרטיים ליברליים הומניסטיים אינם עקרונות שמאלניים. בתי-המשפט במדינה דמוקרטית-ליברלית השואפת להומניזם, מחוייבים לעקרונות האלה. אלה העקרונות של המדינה היהודית הדמוקרטית. כל ימני וכל שמאלני שהוא אזרח ראוי לשמו צריך לשאת את העקרונות האלה בראשו ועל לוח-לבו.
חוסר-היכולת שלכם לראות את ההשלכות של אובדן העקרונות האלה, על החירויות שלכם עצמכם, פשוט לא מובן לי.
לא אכנס כאן לסעיפים. רק אציין למען ההגינות בעניין החסימה הספציפית הזו, שהבקי בעובדות המקרה באופן בלתי אמצעי, כולל העדויות הרבות שנשמעו, מקבל תמונה אחרת בתכלית, והמקרה היה תפירת תיק על אנשים אחראיים שאכן התכוונו לחסום כביש בעזרת חומרים דליקים, אך לא באופן מסוכן יותר מהבערת צמיגים. זה היה ה"מרגלית הר שפי" של תכנית ההתנתקות.
השבמחקלענינו של הדיון - וכאן אני מסיים סופית: יתכן שכדבריך. את בעיות האמון זה בכל מקרה לא פותר. וממה נפשך: אם ישנה הטיה הרי שאנו בבעיה, אך אם זוהי פעילותה התקינה של המערכת - אין לעם היהודי הנאמן למורשתו אלא להתייאש ממדינתו. ארה"ב ושוויץ, אמרת (שהן, אגב, אחלה דמוקרטיות)? יהי כך. לו הבעיה מובנית במערכת, יאלצו נאמני תורת ישראל להתייחס למדינת היהודים כעוד שלטון נכרי שיש לכבדו אך להמשיך ולחתור תחת מוסדותיו לקראת חידוש מדינה יהודית. אני איני חושב שהבעיה כזו, וסבור שהבעיה (שהיא רבת שנים אמנם) נעוצה בעובדה שאי אפשר לנתק בין השקפת השופטים לפרשנותם את החוק, אבל זו המסקנה העולה מראיתך שלך. מסקנה זו רק תביא לפירסום עוד ועוד חיבורים המאתגרים את המערכת הקיימת ובוחנים את הנחות היסוד שלה מחדש מתוך שאיפה לשינוי כולל, וכמו שעשו מחברי הספר "תורת המלך".
לעניין המקרה: מיהו הבקיא בעובדות המקרה באופן בלתי אמצעי ? וכיצד הוא בקיא ? מדובר כאן בהרשעה על סמך הודאה של אחד המעורבים בעת חקירתו שניתנה יום לאחר המעצר ושנתמכת בממצאים עובדתיים שאין עליהם מחלוקת (פסקה 12): "בעת מעצרם, נדף מן המערערים, מלבקוביץ ומכלי הרכב ריח חריף של חומר בערה (עובדה שנקבעה על יסוד עדותם של כל השוטרים שהיו מעורבים במעצר המערערים, למעט אחד שלא הריח ריח כאמור); הכפפות בהם עשו המערערים שימוש בעת שנתפסו, חומרי הבערה שנתפסו ברכבים; הימצאות הרכבים בנקודה אותה תאר לבקוביץ כמקום מפגש מוסכם לקראת ההגעה לנתיבי איילון (ואשר אינה נמצאת באותו שטח פתוח שקיומו נטען במסגרת הכחשות המערערים) – אשר לגבי כולם נקבע כי הם עולים בקנה אחד עם הודאת לבקוביץ לפיה הוא ואליצור תודרכו לשפוך בכלי הרכב חומרים דליקים. כמו כן, נבחנו פלטי שיחות שהוצאו ממכשיר טלפון נייד המצוי דרך כלל בחזקתו של מרדכי, ונקבע כי בניגוד לטענת מרדכי, הלה עשה שימוש במכשיר זה במועדים הסמוכים לאירוע ליצירת קשר עם אליצור ועם לבקוביץ, וכן עם נהג הגרר שסייע לו להוביל את הרכבים לתל-אביב. עוד נקבע כי הוכח הקשר בין מרדכי ובין רכישתם של שני הרכבים אותם תכננו השלושה להצית – גם זאת חרף הכחשתו של מרדכי בעניין. אף באשר להזמנת הגרר והבאת הרכבים לנקודת החסימה, נקבע כי מרדכי הוא שהזמין את הגרירה, וכי ניסה לשקר במטרה להסתיר זאת. באשר להסתרת פרטיהם של כלי הרכב, נקבע כי מרדכי היה "אחראי על שינוי הזהות של כלי הרכב, גם אם לא ביצע זאת בעצמו". ראיה נוספת, לה הקנה בית-המשפט משקל נמוך, היא טביעת אצבע של מרדכי שנמצאה על אחד ממושבי הרכבים. ראיות אלה כולן נמצאו כראיות מספיקות לחיזוק האמור בהודעותיו של לבקוביץ, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, ראיות אלה, בין היתר, אף די היה בהן כשלעצמן כדי לבסס את הרשעת המערערים."
השבמחקההשוואה להר-שפי מקוממת, כי במקרה שלה באמת היו בעיות משפטיות עקרוניות: כל מי שקרה את פסקי-הדין בעניינה יצא בתחושה לא-נוחה שלא היה ברור עד כמה היא היתה מודעת שהמשוחח עמה אכן התכוון לממש את הצהרותיו, והפעילו לגביה סעיף בחוק העונשין (אי-מניעת פשע) שיש עליו ביקורת ממושכת של מלומדים ושופטים, שבהחלט ישימה למקרה שלה.
אם לנאמני תורת ישראל יש בעיה לחיות במדינה דמוקרטית-ליברלית, אז יש להם בעיה. בעיה רצינית. קודם כל, כי זו הצורה המדינית הנפוצה כיום, ולאור התהליכים שהתחילו להתרחש במזרח-התיכון, נראה שהיא רק הופכת פופולרית יותר.
השבמחקשנית, כי זו הצורה המדינית היחידה שאנחנו מכירים שמסוגלת לאפשר לקבוצות שונות לחיות יחד בשלום יחסי, בלי דיכוי וגרימת כאב וסבל. דווקא בניו העם היהודי שסבל כל-כך הרבה כאב וסבל אמורים לבחור מאחורי הוילון של רולס במדינה דמוקרטית-ליברלית, בכל מקרה ונסיבה שיוצעו להם, כי רק כך תובטח להם האפשרות לחיות כדרכם וללא דיכוי ורדיפות.
עצם ההצהרה הקנאית הזו שמנכסת למצהיר ההצהרה הזו את הבעלות המלאה על הנאמנות לתורת ישראל, היא כמובן שקרית. יש יהודים רבים שחושבים אחרת. חלקם אפילו פונו גם מסיני וגם מעזה. ועדיין הם סבורים שאין טוב להם ליהודים מאשר מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. להבנתי הם עדיין מייצגים את דעת הרוב במדינה הזו. יהודי הנאמן לתורתו אמור לזכור שאחרי רבים להטות.
אני מציע לך בחום רב לעבור על הקישורים שהבאתי כאן. יש לי רושם מצער שנחשפת לדעות ומידע מסויימים, אך לא למקביליהם. זו דוגמא נהדרת לחשיבות של חופש הביטוי, ולסיבות מדוע כל ניסיון להגבילו מעורר כל-כך הרבה חששות (והחששות האלה נכונים, אגב, גם בהקשר של הגבלת חופש הדיון ההלכתי, וזו הסיבה מדוע הגבלה כזו, אם תעשה, תעשה בדחילו ורחימו). כמובן שיכול אדם להחשף לכל המידע שבעולם ועדיין להחזיק בדעותיו. זה היתרון של משטר דמוקרטי על פני החלופות שלו.
השבמחקיכול אדם להיות מהפכן נלהב, ועדיין לטעות לגמרי. ראה לדוגמא מחאת האוהלים בנוגע למצוקת הדיור. פועלים שם צעירים מלאי תחושת-שליחות, לא לגמרי מבינים שהכיוון המהפכני שהם מובילים מנוגד לגמרי להיבטים מרכזיים באורח-החיים שבו הם חפצים, ושמעבר לסתירה המובנית הזו, המטרות שאליהן הם שואפים מחייבות סדר-גודל אחר לגמרי של אורך-נשימה ומשאבים מכפי שיש להם בשלב הזה. בדומה למחאות-דיור אחרות, אי-אפשר לתקן מצוקות-נדל"ן באוהלים.
הרלוונטיות להקשר הזה היא פשוטה - מי שרוצה להילחם בהחרמות לא יצליח באמצעות איסור על החרמות. התהליך הנדרש לדעתי הוא אחר לגמרי, ומחייב אורך-רוח ושימוש נבון במנגנונים הדמוקרטיים כמו חופש-הביטוי.
ואי ואי ואי. מרגלית הר שפי , אלטלנה , התנתקות , חרם ובגין הגדול בדיון אחד !! לרגע חשבתי שנקלעתי לשיחת רעים במתנס של איתמר רגע לפני שהולכים לתת תג מחיר לאיזה ערבי .. ואז הבנתי שזה עוד ויכוח אחד באינטרנט על חוק החרם .. ורציתי לשאול את האנונימי השני: אם מותר לי להחרים אותך באופן אישי אבל לא קבוצתי אז מה אני אמורה לעשות אם אני מחזאית או סופרת שלא רוצה שהיצירות שלי ייקראו על ידי אנשים שגרים בהתנחלויות כל זמן שההתנחלויות מהוות דרך להחזיק בני אדם אחרים בגרון ?? מה אני אמורה לעשות ?!? לא לכתוב ?!?!?
השבמחקעוד רציתי לשאול - באופן כללי דווקא - בתור מישהי שלא אוהבת את שרון אני ממש לא מבינה ימנים . הרי ברור לכל מי שחושב קצת במקום להתלהם שהוא ביצע את ההתנתקות כמו שהוא ביצע אותה כדי לתקוע טריז אצל הפלסטינים , להעלות לשלטון את החמאס בעזה ולדאוג לכך שלא יהיה להם שום רצון להיכנס בתהליך מדיני איתנו . למה אתם לא אוהבים אותו ? בגלל שהייתם צריכים לשלם בבתיכם למען הנצחון ? איזה מין פטריוטים אתם ?
עוד אנונימי(ת)! עם כל שמחתי על הרחבת הדיון, אני מבקש לשמור על טון מכבד יותר כלפי משתתפיו האחרים, ולא לייחס כוונות אלימות לאנשים שאינך מכירה. כמו-כן, אשמח אם דיונים פוליטיים לגמרי כמו מסתרי המדיניות של אריאל שרון יישמרו למקומות אחרים, והדיון בthread התגובות הזה יתמקד בחוק החרם, ובדעות לגביו ולגבי חרמות והחרמות. תודה!
השבמחקבעניין דינא דמלכותה דינא, לשם תיקון הרושם שהאנונימי הראשון השאיר כאן: "הווי מתתפלל לשלומה של מלכות", לא ?
השבמחקוכדאי לכל מי שמתעניין ללמוד את ערוך השולחן בעניין הזה ולא להשאיר רושם רע כאילו שלומי אמוני ישראל לא בקיאים בתורתם
אנונימי-3, תודה על ההערה !
השבמחקמי שמתעצל להתחיל ולחפש לבד, מוזמן להתחיל, למשל -
ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רסז, סעיף כג:
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A8%D7%A1%D7%96
ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שלד, הערה:
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A9%D7%9C%D7%93