יום שישי, 20 במאי 2011

עוד פוסט על סכנות התדלוק


בהמשך לפוסט שעסק בסכנה המשפטית של שימוש בטלפון נייד בזמן תדלוק הרכב (או יותר במדוייק , בסכנה המשפטית של להיתפש על ידי נציג אכיפת-החוק בזמן שהות בתחנת תדלוק, מחוץ לרכב, תוך שימוש בטלפון נייד), ובבעייתיות של התשתית העובדתית שעמדה מאחורי החקיקה שיצרה את האיסור, למדתי על סכנה אפשרית אמיתית בזמן תדלוק, הודות לאחד המגיבים בבלוג.


מתברר שה-Petroleum Equipment Institute איגוד שלא למטרות רווח של העוסקים בתחום התדלוק, מצא במחקריו שיש סכנה בכניסה לרכב ויציאה ממנו בזמן התדלוק, עקב החשש להתפרקות מטען סטטי העלולה לגרום לדליקה - אם היא מתרחשת במגע עם דלק או אדי-דלק.  

אפשר לראות באתר שלהם  סרטון שמדגים דליקה שכזו.


מוזר ומפתיע ככל שזה נשמע בפעם הראשונה ששומעים את זה - 
מאחר ושריפות בתחנת דלק קורות גם בישראל ועקרונות הפיזיקה ישימים בכל מקום, נראה שזו נקודה שכדאי לקחת בחשבון כשמתדלקים, ולכן -
  1. מומלץ להישאר מחוץ לרכב החל מתחילת התדלוק ועד להשלמתו; 
  2. ואם צריכים להיכנס לרכב - מומלץ לפרוק החשמל הסטטי ביציאה מהרכב על ידי מגע בגוף הרכב בנקודה שאין בה חשש למגע עם אדי דלק או דלק
אני מודה למגיב האלמוני על הסבת תשומת-לבי לנושא. 


כדאי לא לשכוח גם את הסכנות המובנות מאליהן

יום חמישי, 19 במאי 2011

לפעמים די בכך שניהלת מו"מ כדי שאחרים כבר יחליטו עבורך


ביהמ"ש העליון, במסגרת דיון מרתק בהליך להחזרת ילדים חטופים, מגיע לתוצאה על פי רוב, כשכל אחד מהשופטים מנמק אחרת, ובלב העניין חוזה שרק נדון ולא נכרת.

פסק הדין בבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני, עסק בעניינם של בני-זוג שהתגוררו בארה"ב, החליטו להתגרש, שבו ארצה לבקר אצל משפחותיהם, אבל כשהבעל שב לארה"ב האישה נותרה בארץ עם הילדה המשותפת. הבעל התרה באשתו, ולאחר מכן יזם הליך לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. ביהמ"ש לענייני משפחה פסק שיש להשיב הבת המשותפת לארה"ב. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שאין מקום להשיב הילדה, למרות היותה "חטופה" מכוח חריג.
כבוד השופטת עדנה ארבל קבעה שחל חריג ההסכמה (עם המצב, שמצדיקה אי-החזרה); כבוד השופט חנן מלצר קבע שחל חריג ההשלמה (עם המצב, שמצדיקה אי-החזרה); כבוד השופט עוזי פוגלמן קבע ששניהם טועים, להשקפתו אין בראיות הצדקה להחלת החריגים, והילדה צריכה לשוב לארה"ב.

החשוב, לענייננו (מעבר לעצם העניין שבפסק הדין, ובהתחשב בכך שלדעתי סביר שפסק הדין יעמוד בפני בקשה לדיון-נוסף, לאור 3 הדעות השונות), היא ההסתמכות של השופטים ארבל ומלצר, שחוזה שנדון בין הצדדים אך לא השתכלל לכדי כריתה, מעיד על כך שהבעל הסכים או השלים עם כך שבתו תישאר בארץ.

לעניין הזה אצטט את דעתו של השופט פוגלמן במלואה, מאחר ואני נוטה להסכים עם דעתו, ובמיוחד לאור החשש שהביע בסוף דבריו:
"1.        מסכים אני למרבית הקביעות המפורטות בחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל, ולהנמקות שבצדן. מסכים אני אף לקביעתה, כי לא חל בעניינו "חריג ההשלמה" הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה, כמשמעה בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. עם זאת, לצערי, אין בידי להצטרף לקביעתה כי הוכח במקרה דנן חריג ההסכמה הקבוע באותו סעיף, המאפשר את אי החזרת הבת המשותפת לארה"ב; זאת בשל הסכמת המשיב לכך במסגרת טיוטה מוקדמת שהוכנה בגדר משא ומתן לכריתתו של "הסכם ממון", שלא השתכלל בסופו של יום.
 2.        כפי שמציינת חברתי, על חריג ההסכמה חלים דיני החוזים, על כל התנאים המשתמעים מהם. עיקרון יסוד בדיני החוזים שהוא בעל רלוונטיות גם בענייננו הוא עיקרון ההדדיות. בהתאם לעיקרון זה, היתרון שבחוזה, כלומר, טובת ההנאה המתקבלת מן הצד השני, והחיסרון – משמע, הדבר שיש ליתן לצד השני, צריכים להיות הדדיים (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 149 (כרך א', 1991) (להלן: פרידמן וכהן)). מצב שבו קיים פיצול במעמדם המשפטי של שני המתקשרים, כך שאחד מהם נתפס על דבריו וויתורו במסגרת המו"מ, ואילו הצד השני פטור ומשוחרר מהסכמותיו – מציב את המתקשרים בעמדה שאינה שווה, ואינו עולה, אפוא, בקנה אחד עם העיקרון האמור.

3.        טיוטת ההסכם בענייננו היא תוצאה של מו"מ בין הצדדים, שבה איש מן הצדדים לא הגשים את מלוא רצונותיו. בחינת מרכיביו השונים של החוזה מעלה כי כל צד ויתר והתפשר עד שלבסוף התגבשה הסכמה לטיוטה, שבה החיובים השונים תלויים ומותנים זה בזה. ההנחה כי הסכמתו של המשיב לכך שהמבקשת והבת יישארו בישראל הינה התחייבות חד-צדדית, בלתי מותנית, אינה מתיישבת, לטעמי, לפי התשתית העובדתית המונחת לפנינו, עם מרכיביו השונים של החוזה, ולא עם תכליתו – ליישב את מכלול הסוגיות השנויות במחלוקת באופן שיאפשר את סיום יחסי הנישואין בין הצדדים. משכך, כשבסופו של יום, לא התגבשה הטיוטה לכדי הסכם מחייב, לא השתכללו ההתחייבויות הכלולות בה, שהיו מותנות בביצוען על-ידי כל אחד מן הצדדים באופן הדדי.

4.        אמנם, כפי שמציינת חברתי "אין כל קדושה בחתימה", ואם מתקיימים בהסכם יסודות גמירת הדעת והמסוימות, יהיה לו תוקף גם בהיעדר חתימה. ואולם, כפי שמציינת היא, יסודות אלה, ובעיקר יסוד גמירת הדעת, לא התקיים בענייננו ולפיכך לא השתכלל החוזה. במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן להפריד את הסכמת המשיב שהתייחסה לאחד מרכיבי טיוטת ההסכם, מן המכלול ההסכמי השלם, ולהותירו בעינו, הגם שהמסגרת שבה הוא אמור היה להשתלב לא באה לאוויר העולם. אוסיף עוד, כי אין בדברים אלה לשלול את אפשרות יצירתה של התחייבות בעלת תוקף משפטי – ואפילו חד-צדדית היא באופיה – גם במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה שלא הבשיל בסופו של יום לכדי הסכם. כאלה למשל הם מצבים שבהם נוצרה הסתמכות סבירה של צד לחוזה, בעקבות התחייבויות שניתנו או מצגים שהוצגו על-ידי חברו במסגרת המשא ומתן (פרידמן וכהן, בעמ' 648-519)). ואולם, איני סבור כי בענייננו, מצביעה התשתית העובדתית שהיתה מונחת לפני הערכאה הדיונית על כך שנאמרה על-ידי המשיב אמירה או הוצג מצג שעשויים היה להביא את המבקשת לכדי הסתמכות סבירה המצדיקה את הגנת הדין.

5.        מעבר לאמור, שימוש בהסכמות במסגרת טיוטת משא ומתן לכריתת הסכם, שכשל בסופו של יום, עשויה לשאת עימה השלכות שליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני לכריתת חוזה. ודוק: הצדדים עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, הטומנים בחובם ויתור לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש ראיה לרעתם בהליך עתידי שעשוי להתנהל בין הצדדים (ראו ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 333 (1993)). הדבר עלול להערים קשיים על הגעה להסכם, לסכל פשרות ולהאריך התדיינות שלא לצורך.

 משלא התקיים חריג ההסכמה, אין מנוס ,להשקפתי, מדחיית הערעור." 

כאמור, המותב קבע, בדעת רוב של כבוד השופטים ארבל ומלצר, כל אחד מנימוקיו הוא, שעל הערעור להתקבל.
נכון לעכשיו, ובהעדר דיון נוסף או הסכמה אחרת בין הצדדים, הילדה תישאר בארץ.

ביהמ"ש העליון דחה את ריצוי עונשו של משה קצב עד להכרעה בערעורו

לפעמים כשניתנים פסק-דין או החלטה אחרת, עו"ד יודעים שהם עתידים לשמוע שאלות והערות רבות בעניין. ההחלטה בעניין בקשתו של משה קצב לדחות את ריצוי עונשו עד לאחר ערעורו היא בהחלט דוגמא לכך. כדי להקל על עצמי את החיים, אני מביא כאן קישור להחלטה המלאה שנתן בעניין כבוד השופט יורם דנציגר, ואצטט הקטעים הרלוונטיים:
"עיכוב ביצוע – המסגרת הנורמטיבית      
 36.       ההלכה המנחה בשאלת עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על נאשם שהורשע בדין הוכרעה בהרכב מורחב של בית משפט זה בהלכת שוורץ. העקרונות שנקבעו בגדרי הלכת שוורץ הם המתווים את קווי היסוד לדיון בשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין. הכלל שהתגבש בהלכת שוורץ הוא שברגיל יש להתחיל בריצוי מיידי של עונש המאסר שהושת על מי שהורשע בדין. שלושת הרציונאלים המצדיקים כלל זה כפי שמצאו ביטוי בהלכת שוורץ הם: לנידון לא עומדת עוד חזקת החפות לאחר שהורשע בדין (שם, בעמ' 259); החשש לפגיעה בביטחון הציבור אם ישוחרר הנידון במהלך תקופת הערעור בשים לב לרמת המסוכנות הנשקפת ממנו (שם, בעמ' 260, 267) והאינטרס הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים (שם, בעמ' 260, 268). כפי שיובהר להלן, שתי התכליות האחרונות אינן מתקיימות בנסיבות המקרה דנן.
 37.      ודוק, הודגש בהלכת שוורץ כי לצד הגישה המקובלת ביחס לעיכוב ביצוע גזר הדין בתקופת הערעור הלכה והתפתחה לה במשך השנים גישה שונה הנוטה להגמיש את התנאים לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגיש הנידון (שם, בעמ' 262). לפי גישה זו, לצד הכלל התקף ברוב המקרים, יש צורך "בעריכת איזון בכל מקרה ומקרה, לפי נסיבותיו ואפיוניו..." (שם, בעמ' 263-262). ברוח זו נפסק בהלכת שוורץ כי "לאחר הגשת ערעור על פסק-הדין שבו הוטל עונש המאסר, עומד בפני ערכאת הערעור נתון נוסף אשר יש בו כדי להשפיע על מגוון השיקולים הנוגעים לדחיית מועד הביצוע של המאסר. ההכרעה בשאלת עיכוב הביצוע בתקופת הערעור תביא בחשבון, מלבד הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של המאסר, גם שיקולים מיוחדים הנוגעים לקיומו של ערעור תלוי ועומד על פסק-הדין...עובדת הגשת ערעור יש בה כדי להשפיע על אופן הפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט לעניין דחיית המועד לביצועו על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק, והיא עשויה לשנות את האיזון בין השיקולים השונים המעורבים בשאלת מועד תחילת ריצוי המאסר" (שם, בעמ' 267). בהמשך לכך, נקבע בהלכת שוורץ כי "מימוש זכות הערעור הנתונה לנידון על-פי חוק, אף היא בגדר שיקול שעל בית המשפט להתחשב בו בבואו להכריע בשאלת עיכוב ביצוע המאסר" (שם, בעמ' 271), שכן "אמנם בית-משפט זה לא הכיר בזכות הערעור כזכות יסוד, אך הפסיקה הדגישה את חשיבותו הרבה של מוסד הערעור" (שם). הנה כי כן, בהלכת שוורץ עוגנה "גישת האיזון" אשר לצד הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, מותירה שיקול דעת רחב בידי השופט היושב בדין לערוך איזון פרטני בגדריו של כל מקרה לגופו תוך מתן משקל מיוחד לחשש לפגיעה בלתי מוצדקת בחירות הנידון (שם, בעמ' 272, 276-275).
 38.      בסופו של יום נקבעו בהלכת שוורץ הדברים הבאים:
 "עם זאת, הגישה המקובלת לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, במובנה המסורתי והמצומצם, אינה עומדת עוד. הגישה הראויה בסוגיה זו צריכה להתחשב במכלול האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים שעליהם עמדנו וליתן להם משקל. במסגרת זאת, על בית-המשפט לבחון את מכלול הנתונים העשויים להשליך על האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה ועל מידת עוצמתם בנסיבות המקרה, וליתן להם את המשקל היחסי ההולם. לפי גישה זו, אין לקבוע כללים נוקשים להפעלת שיקול-הדעת אלא יש להתוות קווים מנחים להפעלתו. נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש כמפורט לעיל...בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה לדחות את מועד ריצוי המאסר על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק, יש בהגשת ערעור משום נסיבה נוספת שעשויה להשפיע על מכלול השיקולים העומדים בפני בית-המשפט ועל עריכת האיזון ביניהם..." (שם, בעמ' 277-276). 
39.      כידוע, במסגרת הלכת שוורץ הותוותה רשימת קריטריונים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין, אולם הודגש כי אין זו רשימה ממצה (שם, בעמ' 282): המסוכנות הנשקפת ממבקש עיכוב הביצוע עת יהיה משוחרר עד להכרעה בערעור שהגיש (שם, בעמ' 277); אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון אשר יש בה גם להשפיע על בחינת החשש להימלטותו מאימת הדין (שם, עמ' 278); סיכויי הערעור (שם, בעמ' 281-278); עברו הפלילי של הנידון והשאלה האם היה משוחרר בערובה ולא הפר את התנאים המגבילים (שם, עמ' 281-280); נסיבותיו האישיות (שם, בעמ' 281); והאם מדובר בערעור כנגד הכרעת הדין או שמא רק כנגד גזר הדין (שם, בעמ' 282).
 40.      יודגש כי הגם שאחד השיקולים הרלבנטיים לבחינת בקשה לעיכוב ביצוע העונש הוא אורך המאסר שהושת על המבקש, הרי שפסיקתו של בית משפט זה מלמדת כי גם במקרים בהם הושתו על המבקש עונשי מאסר ממושכים, בין 10-4 שנים, בגין ביצוען של עבירות מין חמורות נעתר בית משפט זה לבקשת עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור [ע"פ 6958/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.1995); ע"פ 3559/03 יגור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.2003); ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2005); ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2008); ע"פ 187/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2010); ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2010)]. כאשר סיכויי הערעור אינם קלושים כי אז חרף תקופת המאסר הלא קצרה עשוי לגבור הצורך בהגנת הזכות לחירות בשים לב ליתר השיקולים הצריכים לעניין כאשר כל מקרה נבחן לגופו של עניין ועל פי נסיבותיו הקונקרטיות.
            אגב אורחא יוער, כי בעניין שוורץ נדון עניינו של מי שהורשע בעבירות מין חמורות ואשר הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה לא קצרה ובכל זאת החליט בית משפט זה בהרכב מורחב לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי היה משוחרר בערובה עובר להרשעתו ובשים לב לעובדה כי ערעורו עתיד היה להישמע תוך פרק זמן קצר (ראו: שם, בעמ' 284)."
ככל הנראה, אחת הסוגיות העתידות לזכות לדיון ציבורי רחב בהקשר של ההחלטה, היא הערכת סיכויי הערעור בנוגע להרשעה ולגזר-הדין. בהקשר הזה קשה להשתחרר מהרושם שהירידה לפרטים בנוגע לאישום הראשון בו הורשע משה קצב (פסקאות 41-54 להחלטתו של כבוד השופט דנציגר), יש בה כדי להזמין התייחסות נרחבת לאישום בפסק-הדין שיינתן בערעור, והתייחסותו בנוגע ל3 האישומים האחרים בהחלט יש בה כדי לעורר סימני שאלה באשר לצפוי:
"אישומים 4-2 
55.      מבלי לקבוע מסמרות בנדון, סבורני כי סיכויי ערעורו של המבקש בהתייחס להרשעתו בעבירות שיוחסו לו באישומים 4-2, ככל שהגשת נימוקי ערעור ביחס לאישורים אלו תותר, אינם גבוהים במיוחד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישומים אלו בהסתמך על ממצאי מהימנות לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמתלוננות, מהעדים ומהמבקש, כאשר לגרסת המתלוננות נמצאו חיזוקים חיצוניים. לכאורה, ושוב מבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני סבור כי למבקש עומדות טענות הגנה מבוססות דיין במסגרת אישומים אלו.            ואולם, בית המשפט המחוזי לא ציין בגזר דינו את חלוקת השנים ברכיב המאסר בפועל בין העבירות מושא האישום הראשון לבין העבירות מושא האישומים  4-2. דומה כי אם המבקש היה עומד לדין אך ורק בגין העבירות האחרונות כי אז יתכן שהעונש שהיה מושת עליו היה עונש מתון. בחינת "מקרים דומים" שנדונו בפסיקה מעלה כי בגין העבירות מושא האישומים 4-2 נגזרים מזומנות עונשים שאינם כוללים מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, הגם שיש מקרים בהם הושתו בגין עבירות דומות עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.            בנסיבות אלה והגם שסיכויי הערעור באישומים אלו אינם גבוהים לכאורה, ישנה הצדקה לעיכוב ביצוע גזר הדין בשים לב לטענותיו של המבקש כנגד הרשעתו בעבירות מושא האישום הראשון שלא ניתן לומר לגביהן כי הן מופרכות או חסרות בסיס. כאמור, על אף שבאי כוח המבקש לא טענו לפני באופן ממוקד לעניין סיכויי הערעור ככל שהדבר נוגע להרשעתו של המבקש בביצוע מעשה מגונה תוך שימוש בכוח בדירתה של א' כנטען באישום הראשון, אין בכך כדי להשליך על התוצאה אליה הגעתי (ראו סעיף 42 לעיל). "
יש להזכיר שהדיון בשלב הזה הוא בבחינה "לכאורית" וללא ירידה לפרטי-התיק. כך מסכם גם כבוד השופט דנציגר:
"60.      אשוב ואדגיש כי אין באמור בהחלטה זו כדי לקבוע ממצא שיפוטי כלשהו באשר לטענות מי מהצדדים. יודגש, הכרעתי מוגבלת לשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין ואין בה כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור. מסקנותי במסגרת החלטה זו התגבשו על רקע בחינת הדברים ברמה לכאורית בלבד ומבלי שיהיה בהן כדי לכבול בדרך כלשהי את שיקול דעתו של המותב שידון בערעור גופו. 
תוצאת הדברים 
61.      מהטעמים המפורטים לעיל, הנני מורה על עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש. דרכונו של המבקש ימשיך להיות מופקד במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. למותר לציין כי חל איסור מוחלט על יציאתו של המבקש את גבולות המדינה. בנוסף לכך, המבקש יחתום על ערבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח וכן ימציא שתי ערבויות צד ג' על סך 100,000 ש"ח כל אחת. הערבויות יופקדו במזכירות בית המשפט המחוזי, וזאת עד ליום 23.5.2011.            באי כוח המבקש עדכנו בדיון שנערך לפני כי כספי הפיצוי למתלוננות הופקדו בבית המשפט המחוזי וכך יהיה עד להכרעה בערעור." 
סיכומו של עניין, למתבונן מהצד לא נראה שמדובר כאן בפסיקה חריגה בבחינת ההלכה הנוהגת. עם זאת, ההתעמקות, הירידה לפרטים, והפירוט שבהחלטה, בשלב זה של הדיון הם בהחלט חריגים. בהתחשב בכך שמדובר בתיק חריג ובהיקפים חריגים של פסק-הדין וגזר-הדין, זה לא צריך להפתיע אף אחד...

עדכון: ערעורו של משה קצב נדחה.

יום שלישי, 17 במאי 2011

דרך יעילה ומפתיעה להתמודד עם גן ילדים בעייתי ?

קראתי ב-YNET סיפור קשה ולא נעים על גן ילדים לעובדים זרים, סביבו היה קונצנזוס על הצורך להעביר הילדים למסגרות אחרות, אך למרות הקונצנזוס לא קרה דבר, עד שהגיעה ההוצאה לפועל, והצילה את המצב...

קשה להחליט מה עצוב יותר -

  • אוזלת היד של הרשויות שאמורות היו לפקח על הגן ולשפרו או לסגרו ; 
  • הפעוטות והילדים שנותרו ללא מסגרת ונותקו מהגננת שהיוותה עבורם, ככל הנראה, מטפלת עיקרית רוב השבוע, ביום ובלילה; 
  • הדרך בה מטופלים וגדלים פעוטות וילדים בעיר תל-אביב, במדינת ישראל, בשנת 2011 ; 

יום שני, 9 במאי 2011

art and law: can the two walk together in the world of the free ? should they ?

A beloved and admired artist, Nina Paley (creator of the legendary "When Sita Sings the Blues") tells a lovely story on art and Copyrights, describing an art gig of hers that went slightly sour, but had a good ending (well, good at least as far as we - internet art connoisseurs - can say).

I disagree with her conclusions regarding the role of Law, contracts and copyrights law in art projects, including gigs, but her story demonstrates a very important point for lawyers and artists to remember:
Free Licences are a very different eco-system from "regular" copy-rights. They require specially tailored contracts and legal outfits, and not a simple copy&paste application, which is creating copyright-protection-oriented contracts in a world of copyleft-reuse-perception, a result that only adds havoc and confusion, instead of the order, neatness and peace-of-the-mind that legal advisors should be committed to.

It is really worthwhile to take a peek at her story for another reason: The wonderful art of Vishnu's avatars.
The image of Matsya the fish is quoted  from Nina Paley's blog
This art has been licensed by its maker under a CC-BY-SA Creative Commons License ! 

due credit: I've originally ran into this story on the technology blog, Techdirt

יום חמישי, 5 במאי 2011

השאלה היא: מה דינה של חברה סלולרית המשנה את תעריפי השירות בלי לידע הלקוח ?

קורה שנתקלים בפסק-דין שנעים לקרוא. פסק דינו של כבוד השופט אברהם טננבאום בעניין איצ'ר נ' פלאפון, הוא פסק-דין שכזה, וחשוב מכך - הוא פסק-דין שכדאי לצרכנים ישראליים להכיר.

בשנת 2002 מכרה חברת פלאפון למר איצ'ר מנוי ללא התחייבות. אחרי זמן-מה הוא ביקש להתנתק. נציג החברה הצליח לשכנעו להקפיא המנוי, ללא תשלום. למר איצ'ר הרי לא היה מה להפסיד - והוא הסכים.
בשנת 2010, 8 שנים אחר-כך, גילה להתפתעתו מר איצ'ר, במעבר לא-שגרתי על חשבון הבנק שלו, שפלאפון - עמה לא היה לו שום קשר מאז אותה הקפאה - התחילה לגבות ממנו תשלום תלת-חודשי, והיא עושה כן כבר 3 שנים.
הוא פנה לביהמ"ש לתביעות קטנות בתביעה להשבת הכסף ולפיצוי.

במהלך הדיון בביהמ"ש הסבירה פלאפון שבהסכם שנכרת בינה לבין מר איצ'ר, היא קיבלה הרשאה לשנות את תנאי התשלום מעת לעת; עוד התברר כי היא שלחה הודעה על השינוי בדואר אלקטרוני למר איצ'ר וכן חשבונית מדי חודש בחודשו לאותו דואל (אני מתכוון לעסוק בעתיד הקרוב בבלוג בשאלת המעבר ממשלוח מסמכים על גבי נייר למשלוח מסמכים בדואר אלקטרוני). כמו-כן היא שלחה הודעה בסמס על שינוי החיוב לפלאפון של מר איצ'ר.
נתחיל מהסוף. לא התבלבלתם. חברת פלאפון טענה בפני ביהמ"ש לתביעות קטנות שהיא שלחה הודעת טקסט למספר המוקפא. באשר לדואל - מר איצ'ר טען שהדואר האלקטרוני אליו שלחה פלאפון את הודעתה וחשבוניותיה כלל אינו שלו.
ובאשר להסכם - התברר שלפלאפון עצמה אין את ההסכם בידיה.

השופט טננבאום קיבל את דבריו של מר איצ'ר, לא נכנס לשאלת זכאותה של פלאפון לשינוי תנאי-התוכנית אליה נכנס מר איצ'ר עם הקפאת המנוי מאחר וההסכם לא הוגש לביהמ"ש, וקבע כי גם אם יש הסמכה בהסכם, הוא מאמין לדברי התובע "כי נאמר לו שלא ייגבו ממנו דמי שירות כלל" ופסק: "כאשר נאמר ללקוח כי לא יצטרך לשלם עבור השירות, הבנת בני-אדם היא שאין הוא משלם דבר, ולא שמדובר בשירות שאולי תחליט הנתבעת לגבות עליו כסף ללא הסכמתו. ממילא, אין היא רשאית לחזור בה ולהחליט באופן חד-צדדי לחייב את התובע".

עוד כתב השופט טננבאום בפסק-דינו: "המקרה שלפנינו הוא דוגמא לבעייתיות שקיימת כיום במעקב אחרי חשבונות הבנק. אין לך אזרח מישראל שאין לו גופים רבים ומשונים שידם תחובה לכיסו ולחשבון הבנק שלו. הבנקים עצמם, ארנונה, כבלים, לווין, חשמל, מים, טלפון, גז, בתי ספר, חברות כרטיסי אשראי, ועוד ועוד. כל אלו קיבלו את רשות הלקוח לניכויים מחשבונו. קרי, האזרח יודע שגופים אלו מנכים מחשבונו סכומים, אולם לאדם מן הישוב אין את הכלים ואת הכוח להתמודד עימם. ... מדובר בשירותים חיוניים שאדם צורך ואיננו יכול לוותר עליהם. אשר על כן, נאלץ הוא בעל כורחו לקבל את חשבונות הספקים כנכונים. אחד מאלף מבין את פשר החשבונות הללו, ועוד פחות מזה הלקוחות שיכולים למחות כנגדם. ממילא מוטלת על גופים אלו מעין חובת 'נאמנות'. החובה לעשות כל שביכולתם על מנת שאלו יהיו מדוייקים, ברורים, בהירים, ומובנים ככל האפשר לכל לקוח. לא רק ללקוח אשר חשבונות נהירים לו כשבילי העיר, אלא גם ללקוח שכמעט ולא מבין בהם מאומה. מצב זה שבו הנתבעת מנכה סכומים בלא ידיעת התובע איננו תקין, ולא אוסיף בכך." 

לאור דברים אלה, קבע כבוד השופט "גובה הפיצוי צריך לקחת בחשבון את חובת הנאמנות של החברה, את קשיי האזרח לעקוב ולאתר תקלות בחשבונות, את יחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין הצדדים, ואת הצורך של בתי המשפט לשלוח מסר חד- משמעי כי התנהגויות מעין אלו הפוגעות באזרחים פשוטים לא יוכלו להמשיך."

ולכן פסק, בנוסף להשבת סך הסכום שנגבה שלא-כדין, גם פיצויים כוללים על-סך 3,000 ש"ח.

ולקורא ינעם. 

יום רביעי, 4 במאי 2011

על ארמני, יהודי ורואנדי (הערה בשולי יום הזיכרון לשואה ולגבורה)

ארמני, יהודי ורואנדי עולים השמימה בסערה.
מה משותף לכולם ?

פשוט מאוד. העולם לא מונע את המאמץ להשמדת הקבוצה האתנית עליה הם נמנים.

3 השמדות-העם שהפוסט הזה עוסק בהן -
הן 3 דוגמאות לאוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית נוכח מעשי הזוועה והטבח המכונסים תחת קורת-הגג של מונח המפתח "השמדת עם" (genocide בלע"ז).
במקרה או שלא במקרה, בתקופה סמוכה, מציינות 3 הקהילות את האירועים הנוראים האלה בעברן -
ברואנדה מציינים ב-7 באפריל את יום הזיכרון לשואה שלהם, שארכה כ-100 ימים בהם התבצעה השמדת-העם האישית ביותר בעידן המודרני, כששכנים מבני ההוטו עסקו ברציחתם של שכניהם - בני טוטסי ובני הוטו מתונים, בהדרכה, הכוונה וסיוע מהשלטון. הארמנים מציינים את יום הזיכרון לשואה שלהם ב-24 באפריל. אצלנו בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. ברואנדה, אגב, יודעים לזכור את השמדות-העם האחרות. בישראל הסוגיה הזו בהחלט טעונה שיפור.
לכל 3 האירועים הנוראים הללו זווית משפטית מצערת.

שואת הארמנים התחוללה במה שהיה ואקום של המשפט הבינלאומי. עד היום הארמנים נאלצים להתמודד עם מאמץ אינטנסיבי של הכחשת-שואה שמובל על ידי טורקיה, נוכח מה שהיה בתחילה ואקום בינלאומי בהקשרים של הכחשת ג'נוסייד, אבל מאבקם לאט לאט נושא פרי. לעומת הארמנים, השואה של היהודים זוכה להגנה בחוק כנגד הכחשתה, ברוב העולם המפותח.

שואת היהודים "זכתה" להצלחה משפטית נוספת, חשובה הרבה יותר. מבחינות רבות, היא אחת הסיבות המרכזיות להתפתחותו של המשפט הבינלאומי ההומניטרי המודרני, שחלק ממונחי היסוד שלו עוצבו בכור ההיתוך של משפטי נירנברג.

עם זאת, ההצלחה ההומניסטית והמשפטית הזו איננה נקייה מספקות. חולשתו של המשפט הבינלאומי ליתן מענה יעיל ומהיר במשברים שלאחר 1945, בהעדר מי שרואה עצמו כמחוייב ליישומו המלא, המיידי והמדוייק של המשפט הבינלאומי בנושא מניעת השמדת-עם (ראיה שבדרך כלל עוקבת אחרי עמדות התקשורת) מחייבת את השאלה האם אכן הפיקה האנושות את הלקחים הנדרשים מעברה.
הפער שבין החוק הכתוב ליישומו הודגם היטב על ידי הקהילה הבינלאומית שבחרה לעמוד מנגד ולאפשר את שחיטתם של 800,000 בני טוטסי, פעוטות, נשים וגברים, כשהיא מודעת לגמרי לחובות החד-משמעיים שמוטלים על כתפיה מכוח האמנה למניעת השמדת עם, ועושה כל שביכולתה להימנע מהצורך להצהיר על התבצעותו של "ג'נוסייד" בשטח רואנדה.

כשהגיעה ההצהרה היא הגיעה מאוחר מדי עבור הקורבנות, והג'נוסייד הובא לסיומו, בדומה למקרים של היהודים והארמנים, כתוצאה מתבוסת המשמידים בשדה-הקרב. בהקשר הרואנדי - כתוצאה מהשתלטות הRPF, צבא הגרילה של הטוטסי וההוטו המתונים, על שטח רואנדה.

יכול להיות שאין זה מקרי ששתי השמדות העם הראשונות אירעו במהלכן של מלחמות גדולות (הארמנים סבלו במלחמת העולם 1, היהודים סבלו במלחמת העולם 2), ושהשלישית היתה בראשיתם של האירועים הידועים בשם 'מלחמת העולם של אפריקה', אבל קשה להשתחרר מהרושם שכל זמן שג'נוסייד הוא "בעיה של מישהו אחר", העצה המשפטית הטובה ביותר שיכול אדם לתת למי שנמצא בסכנה מיידית של ג'נוסייד היא - עשה דין לעצמך. אל תסמוך על אחרים. המשפט לא יפתור את הבעיות שלך.