יום רביעי, 26 בינואר 2011

זה מאסר עולם זה ?

יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצוייג ז"ל, השתחרר היום מהכלא. אתה קורא את הדיווח, ואתה פשוט לא מבין.

קודם כל, נזכיר לדור שלא ידע את אברושמי:
הוא "נשפט למאסר עולם לאחר שהורשע ברצח גרינצוויג ובפציעתם של תשעה אנשים נוספים בהפגנת השמאל שנערכה בפברואר 1983 בירושלים." (האיש זרק רימון לתוך הפגנה פוליטית, קוראיי הצעירים). "בפברואר 1995, קצב נשיא המדינה עזר וייצמן את עונשו של אברושמי ל-27 שנות מאסר." זה מה שהביא אותו להשתחרר היום.


מי שקורא את הכתבה עד תומה נדהם לגלות - "במהלך מאסרו של אברושמי, נעשו מספר נסיונות לצרפו לתוכניות שיקום, אולם אברושמי לא שיתף פעולה וסבל מבעיות משמעת קשות. בין השאר, דקר במהלך מאסרו שני סוהרים. בשל התנהגותו, הוחלט בשב"ס לגנוז את התוכנית.בחצי השנה האחרונה הועבר אברושמי לכלא הדרים וחופשותיו נשללו, זאת בעקבות עימות עם שוטר בדרך לעבודות שיקום מחוץ לכותלי הכלא."
 
ופשוט בא לי לדפוק את ראשי בקיר, ותסלחו לי על השפה הלא-משפטית הזו. יונה אברושמי השתחרר הודות לקציבת עונשו, ולאחר עדויות ברורות לשיקום מאוד לא מופתי.
 
בהחלט דוגמא ומופת למערכת הענישה הישראלית. ידעו כל אזרחי ישראל שכך מגינה עליהם המערכת. כך מיושם עונש מאסר עולם. כך פועלת המדינה עם עבריין שרצח, תוך נכונות להביא להמתם של רבים, כשהוא מנסה באותה הזדמנות לפגוע בחירויות הביטוי וההפגנה של אזרחים רבים אחרים ולהטיל מורא ופחד באלו המבקשים להביע את דעתם.
 
לא צריך להיות שמאלני בשביל להזדעזע מהדיווח הזה. כולנו - אזרחי ישראל - ימניים כשמאלניים כמרכזניים - צריכים להחרד, לכעוס, לדאוג ולהביע את רגשותינו ודעותינו ברמה.
זאת לא הדרך שבה המדינה צריכה לנהוג.
זאת לא הדרך לפעול כנגד עבריינים שפגעו בחיי-אדם ומתנהגים בצורה ואופן שמאותתים על נכונותם הנמשכת לשוב ולפגוע. זאת לא הדרך לנהוג כנגד אנשים שאיימו על היציבות של הדמוקרטיה הישראלית, ולא הביעו חרטה על כך.
אם ישראל היא אכן דמוקרטיה מתגוננת, ולא הפכה כבר למשהו אחר, מערכות הענישה והשיקום שלה צריכות לפעול באופן שלא יביא לכך שעבריינים אלימים ומסוכנים שלא עברו שיקום ישתחררו ממאסר עולם בגלל קציבת העונש כאקט טכני.
 
קציבת עונש צריכה להיות מותנית בהשתתפות פעילה ומוצלחת בתוכנית שיקום. מי שניצל את חירויותיו וזכויותיו האזרחיות לגזילת חייו של אדם אחר, ועוד בנסיבות כה מחמירות, לא צריך לקבל את חירותו וזכויותיו בחזרה בכזו קלות-דעת.
 
מערכת הענישה והשיקום הישראליות צריכות לעבור רפורמה מקיפה, ויפה שעה אחת קודם. זה בנפשנו.
 
ולמי שלא שם לב, האזרח אמיל גרינצווייג עדיין מת.

יום שלישי, 25 בינואר 2011

לקראת פרידה ממוסד הקובלנה הפלילית הפרטית

היום הופץ תזכיר חוק סדר הדין הפלילי ‎(תיקון מס'...)‎ ‎(ביטול קובלנה)‎, התשע"א-2011. בהמשך להמלצות ועדה ותיקות בעניין, מוצע לבטל את מוסד הקובלנה הפלילית הפרטית בישראל.

הקובלנה הפלילית הפרטית, אשר נועדה לאפשר לאזרח פרטי להתחיל בהליך פלילי אל מול אדם שפגע בו כאשר המדינה איננה עושה כן, תמיד נחשבה לסוג של יציר כלאיים מוזר ומעט בעייתי.

והנה מוצע לבטלה. כשקוראים את דברי ההסבר לתזכיר, אין מנוס מלהודות שהם אינם בלתי-משכנעים וכי יש בהם מן ההגיון. ובכל זאת אני נותר בתחושה של אי-נוחות.

הנימוקים לביטול נובעים מתפישות יסוד של הדין הפלילי, הנמקות חוקתיות, שינויים בדיני העונשין הישראליים  והשכל הישר, ואני אצטט:
  • "אכיפת הדין הפלילי היא בסמכות ובאחריות המדינה. תפיסת יסוד זו נועדה להבטיח אחידות באכיפת הדין, מניעת התנכלויות וניהול מקצועי ומיומן של ההליך הפלילי"
  • "מתן האפשרות בידי אדם פרטי להעמיד אדם אחר בסיכון של הרשעה פלילית, עלול להוות פגיעה בזכותו החוקתית של אדם להליך הוגן. " 
  •  "החשש שקיום האפשרות להגשת קובלנה יוצר תמריץ שלילי לרשויות התביעה מלטפל באותה עבירה בעצמן, שעה שהן יודעות כי ניתן להביא את הפוגע לדין בעבירות מסוימות גם ללא התערבותן. כתוצאה מכך מיצוי הדין בעבירות אלה מותנה בנכונותו של המתלונן ובנטיית לבו ומצב זה פוגע בעקרון השוויון ובשלטון החוק."
  • "סעיף 34יז הקובע כי אדם לא ישא באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.... אחת ההצדקות העיקריות של הקובלנה, שהיא מתן אפשרות למתלונן להביא לדין פלילי את מי שפגע בו, מקום שרשויות התביעה סברו כי אין עניין ציבורי בהעמדתו לדין".  [סעיף 34יז נוסף בתיקון 39 לחוק העונשין, באמצע שנות ה-90', והוא מהווה דוגמא לדרך בה השתנו דיני העונשין בישראל עם השנים. לצערי אין ברשותי נתונים על מספר המקרים בהם הורשעו אנשים בפלילים בעקבות קובלנה פלילית פרטית, ועל מספר המקרים בהם טענת הגנה על פי 34יז הביאה לזיכוי בביהמ"ש או להימנעות מהעמדה לדין, כך שקשה לדעת עד כמה הנימוק הזה הוא גם נכון אמפירית ולא רק משכנע בהגיונו]   
על פי דברי ההסבר לתזכיר, הועדה נעזרה במחקר שלימד "כי הרוב המכריע של הקובלנות מוגש בגין עבירות לשון הרע, איום ותקיפה וקניין רוחני."
הועדה סברה -
  • בנוגע ללשון-הרע "כי הקובלנה אינה משמשת כאמצעי לשמירה על שלטון החוק, אלא להשגת מטרה אחרת, זרה להליך הפלילי וכי בפני הנפגע פתוח מסלול חלופי של תביעת נזיקין".
  • בנוגע לעבירות האיום והתקיפה "כי מרבית הקובלנות נמצאו בלתי מוצדקות וגם כאן עומד לנפגע המסלול האזרחי וממילא שלילת אפשרות הקובלנה במקרים אלה לא תהפוך את העבירה לבלתי אכיפה".
  • באשר לעילת הקניין הרוחני "כי השימוש בקובלנה מהווה אמצעי כמעט בלבדי לאכיפה פלילית בתחום זה, בשל העדר אכיפה על ידי המשטרה". הועדה הציעה לבטל את הקובלנה גם בתחום זה, אך באופן הדרגתי ובכפוף להקמת מערכת אכיפה מרכזית ויעילה גם בתחום זה. דברי ההסבר לתזכיר מלמדים כי "חלה התפתחות בנושא האכיפה של דיני הקניין הרוחני. במשטרת ישראל הוקמו יחידות משטרתיות שזהו עיסוקן, בנוסף ליחידה משטרתית ארצית, כך שהמניעה היחידה לביטול מוסד הקובלנה בתחום זה, כפי שסברה הועדה, אינה קיימת עוד."
 על פי התזכיר "בשנת 2008 נאספו נתונים על מספר הקובלנות שהוגשו לבתי משפט השלום בשנים 2006-2007. מהנתונים עלה כי מספר הקובלנות המוגשות מדי שנה הנו מועט (פחות מ-100 בכל שנה). עוד עלה כי באחד המחוזות, מחצית מתיקי הקובלנה הוגשו על ידי אותו קובל, דבר המחזק את החשש מפני ניצול לרעה של הליך זה. "
התזכיר מסביר ש-"ביטולה של הקובלנה הפלילית, כמוצע, אינו מותיר את האזרח ללא אמצעים מתאימים להתגונן מפני הפגיעה שבוצעה בו. ראשית, קיימת בפניו האפשרות לנקוט בהליך אזרחי. סיכויי ההצלחה לנפגע לשכנע את בית המשפט בקיומו של המעשה שגרם לו נזק גבוהים יותר בהליך האזרחי לנוכח דרישת ההוכחה הנמוכה יחסית לדרישת ההוכחה במשפט הפלילי שהיא 'מעבר לספק סביר' (סעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ולבית המשפט נתונה סמכות לפסוק סעד לטובתו של הניזוק. " 
התזכיר גם מזכיר ש"נותרת בידי האזרח האפשרות להניע את ההליך הפלילי על ידי הגשת תלונה במשטרה ואף לערור על החלטתה שלא להעמיד לדין לפי סעיף 64 לחוק" (ומציין שבעבר "לא ניתן היה לערור על עבירות המנויות בתוספת השניה שבגינן רשאי אדם להגיש קובלנה פלילית, ואולם סייג זה בוטל בשנת 2001 כך שזכות הערר עומדת גם לגבי סגירת תיק בעבירות אלה").
 הדברים משכנעים, הגיוניים. אז למה אני נותר בתחושה של חוסר-נוחות ?
אולי היה שימוש לרעה בקובלנות כשהוועדה הגישה את מסקנותיה, אבל ספרו על ביטול אפשרות נוספת ללוחמה בלשון הרע לכל מי שנתקל במציאות המודרנית הקשה של לשון-הרע שלוחת-רסן על גבי האינטרנט, כשהוא נותר כבול במסלול האזרחי שהפך לאימפוטנטי בעקבות הלכת רמי מור. ספרו על ביטול המסלול הפלילי של קובלנה פרטית לכל מי שמגלה כי תלונותיהם בגין איום ו/או תקיפה נסגרות בשל חוסר עניין לציבור. ספרו על האפשרות לתביעה אזרחית כחלופה להליך הפלילי לכל מי שנזקק להליכים האזרחיים הממושכים או על האפשרות עתירה מנהלית לעידוד ודחיפה של המשטרה לפתוח בהליכים.
התחושה האישית שלי היא שמישהו - שוב - שם את העגלה לפני הסוסים. המצב של המערכת המשפטית הפלילית בארץ כל-כך משובח שהדבר הדחוף ביותר לטפל בו הוא ביטולה של הקובלנה הפלילית הפרטית ? המערכת המשפטית האזרחית בארץ כל-כך יעילה שבאמת אפשר לבטל מוסד משפטי כלשהוא בנימוק שהמערכת המשפטית האזרחית תעמוד כחלופה ?
מוטב היה שמי שעסק בניסוח תזכיר הצעת החוק הזה, יצורף לכוח משימה שהיה צריך להקים, לפתרון בעיות הסחבת הנוראיות במערכת המשפטית הישראלית ולפתרון הבעיות המשפטיות הידועות שיוצרות מצבים חוזרים ונשנים של אי-צדק.
ויפה שעה אחת קודם.

יום שני, 17 בינואר 2011

עיקר העובדים הזרים הלא חוקיים בישראל: אלה שהגיעו באשרת תייר ולא עזבו

דה-מארקר מדווח על מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (המ.מ.מ.), העוסק בסוגיית העובדים הזרים הלא-חוקיים בישראל ובתפקודה של רשות  האוכלוסין וההגירה בשנת 2010. לא הצלחתי לאתר את המסמך, לצערי, נכון לזמן כתיבת הפוסט ואני מקווה לאתרו בהמשך, אבל מהדיווח המפורט עולות כמה סוגיות ששוות תשומת-לב:
  • כ- 60% מהעובדים הלא-חוקיים בישראל הגיעו לישראל באשרת-תייר ונשארו לעבוד בה. כלומר, לא ה"מסתננים" ולא העובדים שנכנסו כחוק ופגה אשרתם, הם עיקר הבעיה בתחום העבודה הזרה הלא-מאושרת בישראל.
  • היעד של רשות האוכלוסין וההגירה לשנת 2010 היה להרחיק מישראל כ-22,000 עובדים זרים. אך רק 2498 זרים ללא מעמד מוסדר בישראל הורחקו בשנה זו. כ-11% מהיעד.  
  • ממשיכים להצטבר נתונים התומכים בתפישה שכניסה של עובדים זרים לענף מביאה ליציאה של עובדים ישראלים. עדיין אין הוכחה מבוססת על הקשר הזה, וייתכן שלעולם לא תהיה בגלל המורכבות הגבוהה של שוק העבודה. אבל נראה שיש עובדות שתומכות במה שהאינטואיציה והשכל הישר אומרים לכל אחד מאיתנו. 
  • לפי הדיווח, למרות נתוני הדו"ח של מרכז המחקר והמידע, יו"ר הועדה לעניין העובדים הזרים, ח"כ יעקב כץ סבור שיש:"להכריז על משטר חירום בישראל, לגייס שתי אוגדות של צה"ל ולהפסיק אחת ולתמיד את הסתתנות הזרים לישראל. במקביל, יש לבנות עיר מקלט למסתננים, לספק להם אוכל ומקומות לינה, אבל לא לאפשר להם לעבוד - ואז הם יודיעו לכל קרוביהם שאין סיבה להגיע לישראל". הוא סבור שהעובדה שאחוז העובדים ללא אשרה שמקורם מתיירות קבוע, בעוד שאחוז המסתננים עולה, היא החשובה. הוא לא נותן לעובדה שגם בתחום הזה אמורה להיות תחלופה (בני-אדם שחוזרים לביתם אחרי שחסכו מספיק; עובדים שגורשו; אנשים שעייפו; מי שנסיבות חייהם מחייבות אותם לחזור) לבלבל אותו. המסתננים הם הבעיה העיקרית בתחום העובדים הזרים בישראל לדעתו של ח"כ יעקב כץ.
  • ח"כ כץ אינו היחיד שלא נותן לדו"ח לבלבל אותו. גם אדם רציני יותר בעיניי, ד"ר מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, מטיל ספק בקביעה שלפיה רוב העובדים הלא חוקיים בישראל הם תיירים שאשרתם פגה. הוא חוזר על המנטרה השגורה בתחום - "האמת היא שאין גורם אחד במדינת ישראל שיכול לומר כמה בדיוק עובדים לא חוקיים שוהים בישראל" (ומתעלם מכך שמסמך המ.מ.מ התבסס על נתונים ממקורות מגוונים שמאפשרים יצירת הערכות של המספר, כמו הדיווחים לרשויות מס הכנסה על העסקת עובדים זרים וההצלבה של הדיווחים האלה עם המידע הקיים על היתרי העבודה, שמלמדת, בין היתר, על אחוז דיווח גבוה לרשויות המס על העסקת עובדים זרים בענפים שפשוט אסור להעסיק בהם עובדים זרים...). ד"ר דהן לא מציע מתודולוגיה אלטרנטיבית לבירור המציאות המספרית והנסיבתית של העובדים הזרים הלא חוקיים בישראל, אבל סבור ש"רובם דווקא שייכים לקבוצת העובדים הזרים שהגיעו לישראל עם אשרת עבודה, ונשארו גם אחרי שזו פגה. "

אבל בדבר אחד אני דווקא מסכים עם ד"ר דהן: "הפתרונות שמציע כץ ויעדי הגירוש של מדינת ישראל אינם פתרון הולם לבעיה."

ד"ר דהן סבור ש"הכלי העיקרי והמשמעותי כדי למגר את התופעה הוא אכיפת חוקי העבודה באופן נחוש ביותר כלפי המעסיקים, ולא פעולות כלפי העובדים הזרים - שהם החלשים ביותר בישראל. את עיקר המאמץ צריך להפנות כלפי מעסיקים שעוברים על החוק. ברגע שהעסקת עובדים לא חוקיים תפסיק להיות משתלמת להם, התופעה תיפסק". אישית, אני סבור שאכיפה יעילה של חוקי העבודה לא חשובה רק כדי לגרש עובדים זרים. יש לי לבטים משלי עד כמה מוסרי בעידן הגלובליזציה לגרש אנשים שרוצים לעבוד, רק בגלל שהם נולדו עם האזרחות הלא נכונה. אני סבור שאכיפה יעילה של חוקי העבודה חשובה - קודם כל - כדי לאכוף את החוקים המגנים על העובדים החלשים בישראל. אבל יש לי ספקות באשר להשלכותיה העתידיות של האכיפה היעילה -
אולי היא אכן תביא לכך שהמעסיקים הישראליים יוותרו על העסקתם של עובדים זרים חוקיים ולא-חוקיים.
אולי היא דווקא תשפר את תנאיהם של העובדים הזרים החוקיים והלא-חוקיים.
אולי היא אפילו תביא לכך ששורה של מעסיקים יקומו ויעברו למדינות בהן יוכלו להמשיך ולהעסיק עובדים בתנאים מחפירים ללא הפרעה מצד השלטונות.
קשה לחזות את התוצאות האלה. האם באמת כל המעסיקים האלה רוצים להעביר את עסקיהם לסין ולויטנאם ? האם כבר כעת פערי השכר לא מצדיקים מעבר שכזה ? האם עובדים זרים לא עדיפים על ישראלים משיקולי מוטיבציה, התמדה וצייתנות ? האם העלויות של חקיקת המגן הישראלית אכן רבות כפי שמקובל לטעון ?

מה שאני בטוח בו, הוא שבמדינת חוק, אוכפים את החוק.
לא שואלים קודם לכן על מי מגן החוק ועם מי תיטיב אכיפת החוק.
שיקולים שמביאים לאכיפה חלקית, הם שיקולים שמביאים להעדר-חוק.
והמצב היום בישראל הוא מצב של אכיפה חלקית, במקרה הטוב ביותר.

האם יבוא יום שבו יאכפו את חקיקת המגן באופן מלא ? יש בעיות תקציב ותקינה קשות ביותר. אולי צריך להביא עובדים זרים שימלאו את תפקידי הפקחים של משרד התעשיה המסחר והתעסוקה לאכיפת חקיקת העבודה. אפשר להסתייע גם בתיירים הנשארים לעניין הזה. הם כנראה יודעים יותר על הצדדים האפלים של שוק העבודה הישראלי מרוב אזרחי ישראל.