יום שני, 28 בפברואר 2011

לפעמים ביהמ"ש למשפחה לא מוחק מספיק פרטים

סלידתי מהגבלות על פרסום זכתה לביטוי גם בבלוג הזה. עם זאת, ובמקביל, אני נמנה על אלה שמאמינים בחשיבות הרבה של הפרטיות, במיוחד בעידן הנוכחי של זרימת מידע כמעט בלתי-נשלטת באינטרנט. לכן הצטערתי מאוד לקרוא פסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה (חיפה), שלטעמי חטא בהגנה על פרטיותו של המבקש.
ראשית, אבהיר: פסק-הדין, המעניין לכשעצמו, עוסק בבקשה של בגיר לביטול צו לאימוצו שניתן בילדותו. פסיקתה של כבוד השופטת אספרנצה אלון , המורה על ביטול צו האימוץ לאור נימוקי המבקש, הסכמת כל הגורמים המעורבים והרלוונטיים, והעקרונות השולטים בדיני האימוץ, נראית גם בעיניי הדלות כפסיקה מנומקת היטב וצודקת.
הבעיה שלי היא עם מלאכת מחיקת הפרטים שנעשתה קודם לפרסום פסק-הדין. ככלל, מלאכת הצנזורה הזו היא בעייתית, שהרי פרסום פסקי-הדין של בתי המשפט לענייני משפחה חשוב גם לידיעותיהם ומומחיותם של העוסקים בתחום וגם בגלל עקרונות פומביות המידע עליהם אמונים כולנו, כאזרחים בחברה דמוקרטית. עם זאת, פרטיותם של הצדדים לדיונים בבתיהמ"ש לדיני משפחה גם היא חשובה, גם מכוח הזכות לפרטיות של כל אזרח בחברה דמוקרטית וגם בגלל שיקולים שביעילות הדיון ואמון הנזקקים למערכת בהגנה העתידית על פרטיותם.
ברור שמי שעסק במלאכת הצנזור של פסק-הדין ביקש להותיר מספיק פרטים כדי להבהיר את הרציונל שמאחורי הפסיקה, ובכל זאת - נותרו בפסק הדין פרטים רבים מדי, כך שכל חובב ספורט בארץ שיעיין בפסק-הדין, יזהה את הספורטאי המבקש ללא קושי רב. גרוע מזאת, חלק מהפרטים (כמו השנים הנקובות) מאפשרים את זיהויו של המבקש גם לכל מי שמיומנויות חיפוש בסיסיות באינטרנט ויכולת היקש בסיסית באמתחתו. וחבל.
ככל שיותר מידע עולה אל האינטרנט, ובמיוחד מידע מהסוג שחברים ברשתות חברתיות מתבקשים למסור (תאריך הולדת, קשרים משפחתיים, רקע מקצועי), כך ההקפדה על צנזור הפרטים לצורף שמירת פרטיותם של צדדים לפסקי דין צריכה להיות רבה יותר.
אומנם יכול שהצהרותיהם של בכירים בחברות הגדולות על מותה של תפישת הפרטיות הישנה נכונות, אבל כרגע משפט זכויות האדם גורס אחרת. המציאות המשתנה לאור מהפכת המידע מחייבת את מי שביכולתם ובחובתם להגן על פרטיותם של האזרחים, להגדיל את מאמציהם, ולבחון בשבע עיניים כל פרט שעלול להביא לזיהוי ופגיעה בפרטיות. אני חושש שאני פסימי לגבי הסבירות שאכן תהיה הגדלת מאמץ שכזו, לאור העומס העצום על שופטי ישראל.

יום שישי, 18 בפברואר 2011

הוועדה המיוחדת לבחינת קשרי הון-שלטון: חלק מהפוליטיקאים בישראל פועלים כמו משפחות פשע

הארץ מאפשר הצצה לדיוני הוועדה המיוחדת לבחינת קשרי הון-שלטון הפועלת אצל מבקר המדינה, ומבליט הכותרת "חלק מהפוליטיקאים בישראל פועלים כמו משפחות פשע". למרות שאני לא נמנה על אלה הסבורים שהפוליטיקה הישראלית מושחתת מיסודה, לא נעים לקרוא על חברת-כנסת ששואלת את הלוביסטית לאיזה וועדה היא צריכה ללכת עכשיו, או על הצעות השוחד שרצות בשלטון המקומי.
אבל עוד פחות נעים לשמוע את תירוציהם של האנשים שמופקדים על שלטון החוק בישראל, דוגמת היועמ"ש לשעבר, מני מזוז לאוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק נוכח המצב הקיים.

נגישות, תקציב ופוליטיקה

הארץ מדווח הבוקר שהתקנות שאמורות להסדיר את הנגשתם של מקומות ציבור לא נחקקות בשל סירובו של שר הפנים לחתום עליהן. התקנות, שאושרו בכנסת כבר לפני יותר מחצי שנה, מעוכבות על ידי השר, מאחר והוא מבקש להוציא מהרשימה יישובים חלשים שלדעתו לא יוכלו לעמוד בעומס הכלכלי של ההנגשה.

אל תטעו כאן - זהו לא אלי ישי אל מול נכי ישראל. זהו משרד הפנים שמעדיף את האינטרס של היציבות הכלכלית של הרשויות החלשות על פני האינטרס של הנגישות של ציבור האנשים עם המוגבלות בישראל.

הבעיה היא שמשרד הפנים מתעלם מהאחריות שחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מטיל גם עליו.
אם המשרד משוכנע שאין שום אפשרות לרשויות החלשות לעמוד בנטל שיטילו עליו התקנות, הפתרון הוא לא לרוקן את החוק מתוכן, אלא להפוך את מימוש החוק לפרוייקט לאומי. לתבוע תקציבים מיוחדים ממשרד האוצר, שיתועלו על ידי משרד הפנים ובפיקוחו לפרוייקטי הנגשה ברשויות המקומיות החלשות.

אבל כדי שהרעיון הזה יתגשם, נדרשת מחוייבות פוליטית לאינטרסים של ציבור האנשים עם המוגבלות בישראל.
אלי ישי, שאיתרע מזלו להיות השר שבמשמרתו התגלתה ערוותם של שירותי הכבאות הישראליים, יבחר לקחת על שכמו את הצלב הזה ?

אני מסופק מאוד, וחבל. כי אם יש דבר אחד שאפשר לומר על פרק הנגישות בחוק השוויון, הוא שהמימוש שלו יהפוך את את מדינת ישראל למקום טוב יותר לחיות בו, לכולנו.

[גילוי נאות: כותב פוסט זה היה מעורב בחקיקת פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ובראשיתם של הדיונים באישור התקנות מכוח פרק זה, בתקופה בה עבד בלשכה המשפטית של הכנסת כמתמחה וכעו"ד]

יום שלישי, 1 בפברואר 2011