יום חמישי, 31 במרץ 2011

קדימות לבעלי כרטיס אדי בהקצאת איברים להשתלה

עברו לא מעט מים בירקון, מאז פרסום חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008 והנה, סוף-סוף, לפני שבוע פורסמו הנחיות ועדת ההיגוי למרכז להשתלות לפי חוק השתלת אברים. בהנחיות קבועה עדיפות (מסויימת ומורכבת) למי שמחזיק בכרטיס אדי (הוגים א כמו באגם) ולבני משפחתו, בתור לקבלת איבר להשתלה.

לאחר פרסום ההנחיות, ברור שעכשיו החתימה על כרטיס אדי הינה גם מעשה ראוי מוסרית וגם מעשה שיש בו פוטנציאל תועלתני אגואיסטי. אני כבר חתום. כדאי גם לכם.  אפשר לעשות זאת און-ליין.

גילוי נאות: התנגדתי ועודני מתנגד עקרונית למודל הקיים בישראל בתחום תרומת האיברים. אני מאמין שהמודל הנכון הוא לאפשר תמורה לתורמים, במסגרת סחר מוסדר כשהמדינה היא הקונה החוקי היחיד. אני מקווה להרחיב בסוגיה הזו בחודש הקרוב, לנמק מדוע תרומה בתמורה מוסרית יותר מהמודלים האפשריים האחרים, להיזכר בהיסטוריה של תרומת איברים בישראל, לעסוק מעט בהיבטים ההלכתיים בגלל חשיבותם המקומית, ולהוסיף קצת הרהורים משלי, לדיונים הרבים באינטרנט בסוגיה הקשה והמורכבת הזו. אולי אפילו ייצא מזה משהו,יום אחד.

[עדכון, אפריל 2012:  שלושה חותמי כרטיס אדי שנזקקו להשתלת איברים ואשר קיבלו תוספת ניקוד עקב היותם חתומים על כרטיס אדי, קודמו בעקבות זאת בתור ההמתנה להשתלת איברים וזכו להשתלה:

  •  בן 57 אשר סבל ממחלת כבד ממושכת, זכה להשתלת כבד;  
  • בן 34 אשר סבל מאי ספיקת כליות ואף טופל בדיאליזה, זכה להשתלת כליה;
  • בת 58 אשר סבלה מאי-ספיקת כליות ואף טופלה בדיאליזה, זכתה להשתלת כליה.

תורם האיברים הוא ראובן לויא ז"ל, בן 48 שנפטר ומשפחתו ביקשה לתרום איבריו ולהציל חיים. בעקבות מותו, קיבלו חיים חדשים שלושת החולים שהוזכרו וכן בן 62 שסבל מאי-ספיקת לב ולבו של המנוח הושתל בו. כמו-כן, הושתלו קרניותיו בשתי חולות בנות 54 ו-65 שזכו לשוב ולראות. ] 

יום שני, 28 במרץ 2011

הפנסיה של עזמי בשארה

התקשורת מדווחת שהפנסיה של עזמי בשארה נשללה בקול תרועה. הבלוגוספירה נמלאה כבר מכבר בקריאות חמס של הוגי-דעות שונים המשוכנעים שהחוק ששימש לכך הוא דוגמא לחקיקה גזענית.
אין ספק שמדובר בחקיקה חריגה, בהיותה חקיקה שנתפרה לגופו של אדם, והדברים ברורים ונאמרו מפורשות בדיונים במהלך חקיקת החוק.
אין גם ספק שמדובר בנסיבות חריגות ביותר.  חבר פרלמנט מדיר רגליו ממדינתו תוך שהוא נמנע מלהגיע לחקירה בנוגע לעבירה שהוא נחשד בה.
קשה גם להתעלם מכך שתשומת-הלב הרבה שהוקדשה על ידי כנסת ישראל לעניינו של עזמי בשארה, למרות סוגיות בוערות רבות אחרות, היא חריגה, וקשה להתעלם מתחושה מעיקה שייתכן שתשומת-הלב הזו לא היתה רבה כל-כך, אם היה מוצאו של עזמי בשארה אחר, למשל, לא-ערבי.
התחושה שהיחס שהמקרה זכה לו שונה, מעיקה במיוחד, כשמשווים את סוגיית שלילת זכויות הפנסיה של עזמי בשארה לדיוני שלילת זכויות אחרים, דוגמת הדחילו-ורחימו שקל לחוש כשקוראים את פרוטוקול הדיון בועדת הכספים בשלילת הזכות לקבלת עיתונים וטלפון של חברי הכנסת שיורשעו בעבירה שיש עמה קלון.

כך שאין מנוס מהחשש שנוצר כאן דבר חקיקה, שמניעי יוצריו אינם נקיים מגזענות.

מצד שני, אני סבור שהמוצר הסופי - דבר החקיקה - איננו גזעני.

לא מאמינים ?

חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011 , חוק שחל על עזמי בשארה ואשר יחול על כל חבר הכנסת בעתיד  - תהא זהותו האתנית כאשר תהיה, קובע שבהתקיים מצב בו חבר הכנסת  -

  1. ייחשד, יואשם או יורשע בעבירה שדינה עשר שנות מאסר או יותר,
  2. אשר בוצעה, כולה או חלקה, בעת כהונתו כחבר הכנסת,
  3. ואשר לא יתייצב לחקירה או למשפט שהוזמן אליהם או לריצוי עונשו, 
  4. והכל‬ ‫בתנאי שלא יציג טעמים סבירים לכך‬, 

הכנסת תהא מוסמכת, ‫לשלול את כל או חלק מהתשלומים המגיעים לו כחבר הכנסת (מכהן או בדימוס), כל זמן שהנסיבות האמורות עומדות בעינן, והכל בהתאם לפרוצדורה מסודרת שהחוק מפרט, שמסתמכת בעיקרה על מידע שמוסר היועץ המשפטי לממשלה, והמאפשרת לחבר הכנסת להציג את עמדתו בפני הכנסת.

כלומר, לכאורה, החוק שנחקק מאפשר גם שלילת תשלומים מחברי-כנסת החשודים באונס והמסרבים להתייצב לחקירה/משפט/מאסר. התשובה, כרגיל תהא תלויה ביישום של החוק, וזאת בדומה לחקיקה אחרת שיש הטוענים לגביה שהיא גזענית ואשר אושרה לאחרונה בכנסת.


כשבוחנים את הרקע של החוק הזה, ומנסים להתעלם לרגע מהשאלה של אפליה וגזענות, קל יותר לראות שלא מדובר בחוק מיותר לגמרי. עזמי בשארה (וכמותו כל כל ח"כ פלוני תאורטי עתידי שיימלט מחשד/משפט/מאסר), מנצל את החסינות הייחודית של חברי-הכנסת לשיבוש ההליך הפלילי. לו היה מגיע, נחקר, מואשם, נשפט, נמצא אשם, נאסר - לא היה צורך בחקיקת חוק ייחודי ואכיפתו. העובדה שעזמי בשארה בחר לשהות רק במדינות שקשה/בלתי-אפשרי לבצע הליך הסגרה למולן, רק מחזקת את הצורך בחוק שכזה. 


כלומר, גם אם מניעי המחוקקים אינם נקיים מגזענות, אין מדובר בחוק גזעני, וייתכן שאף מדובר בחוק שיש בו צורך מסויים, שלא ניתן היה לענות לו בצורה אחרת.

וכמובן - בל נשכח שעזמי בשארה יכול להציב את המחוקקים שביקשו לפגוע בו אל מול שוקת שבורה, להתייצב בישראל כדי לנסות ולהפריך את החשדות שהוטחו בו (נסיון שסביר להניח שיוכל להצליח, אל מול חקירה או משפט שינוהלו באופן הוגן ותחת עינה הביקורתית והבוחנת של התקשורת, לאור מעמדו הציבורי), ואם יעשה זאת תוך שנה מהיום, הרי שהודות להוראת סעיף 5(ב) לחוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011, גם יזכה לקבל את כל התשלומים שנשללו ממנו. ובוא נזכור את העובדה החשובה - במצב החוקי בישראל של היום, גם לאחר חקיקת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011, גם אם יורשע עזמי בשארה בעבירות המיוחסות לו על פי הפרסומים בתקשורת, הוא עדיין יהיה זכאי לפנסיה ולתשלומים אחרים בגין עברו כחבר הכנסת. רק בחירתו לשהות מחוץ לישראל מאפשרת את השלילה הזו.

שאלה אחרת שמטרידה אותי, היא מדוע החוק לא נוסח מלכתחילה כך שיחול על כל מי שנשא או נושא משרה ציבורית ונחשד, הואשם או הורשע בעבירה חמורה. חסרה לי בחוק הזה, למשל, התייחסות לנושאי משרה דוגמת ראשי-ממשלה ונשיאים.

יום ראשון, 27 במרץ 2011

פרטיות וסלולריים

אם פייסבוק נדמית לכם לפעמים כמו איום בלתי-נסבל על הפרטיות שלכם, כדאי להתחיל לשים לב לסלולרי שלכם ולקרוא על ניסוי מעניין שערך פעיל הירוקים בגרמניה, ניסוי שהדגים את כמות המידע (metadata) שאוספות חברות הסלולר והתמונה המדוייקת שניתן לבנות באמצעות המידע הזה על חיי המשתמשים.
אני מודע לכך שלרבים לא מדובר במשהו חדש במיוחד, אבל לטעמי זו דוגמא נוספת - ומצויינת - לדרך שבה מהות ותפישת הפרטיות שלנו הולכות ומשתנות מול עינינו, בלי שמתנהל דיון לעומק על הרצונות וההעדפות שלנו. 

יום שבת, 26 במרץ 2011

הזכות לפרטיות של הנפטר

עו"ד יהונתן קלינגר  נגע בסוגיה הרגישה של פרסום התמונות של גופות משפחת פוגל הטבוחה, בפוסט מעניין וחשוב.

הגבתי בפוסט עצמו, אבל לאור רגישות הסוגיה והסיכון להיבלעות בגל התגובות, חשבתי שלא יזיק לחזור על ההערות גם כאן. 

פעם התעניינתי מאוד בסוגיה (המורבידית למדי, אני יודע) של זכויות המת. לא כ"כ יצא לי לעסוק בעניין בשנים האחרונות, אבל חשבתי שיש כמה דברים שחשוב שייאמרו, מתוך תקווה שאולי בתוך ההתלהמות הרגילה, בכל זאת כמה אנשים שאולי יתקלו בפוסט, יחשבו פעמיים, ומי יודע, אולי יום אחד מי מהם יעמוד לפני סוגיה דומה בעצמו, ושוב יחשוב פעמיים. 

אז ככה - 
  1. בכל מה שנוגע לכבוד האדם של המת, בתיהמ"ש פסקו שוב ושוב בהקשרי הנצחה, קבורה ועצמות. כך למשל בבג"ץ 6685/05 חברת אלאקסא נ' י.ג ארכיאולוגיה ואח' נאמר (על דעת כל ההרכב) כי "ההגנה על כבוד האדם כוללת בחובה את ההגנה על כבודו של החי ועל כבודו של המת גם יחד… שמירה על כבוד המת וקדושתו מצדיקה היא כי יינתן טיפול, ראוי, הולם ומכובד לקברים עתיקים ולעצמות אדם ". לדעתי, מקל וחומר חייבת לחול הדרישה לטיפול ראוי והולם השומר על כבוד האדם  גם בנוגע לגויות נפטרים שלא הספיקו להתקרר. למי שלא זוכר, אגב, פרטיות נכללת בכבוד האדם, מכוח הוראות חוק כבוד האדם וחירותו (סעיף 7; כך שלטעמי, ברמה העקרונית, אין הכרח לטרוח ולדון בסוגיות המורכבות להחריד של תחולת חוק הגנת הפרטיות). גם בפסיקה הישראלית כבר הושמעו דעות הסבורות  שיש זכות לפרטיות לנפטר.  למשל השופט גולדברג (כתוארו אז) ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי ובפסיקה נמוכה יותר למשל ב-המ' 4810/96 (ירושלים) עזבון המנוח גרשון לביא ואח' נ' מדלין לביא. 
  2. בשאלה של מי הזכות הזו החיים מסובכים. בבג"ץ 6126/94 גיורא סנש ו-4 אח' נ' יו"ר רשות השידור (שם לעניין הזכות לשם טוב) השופט חשין (כתוארו אז) הציע שהזכות תוקנה פחות או יותר לכל מי שהנפטר היה יקר לו. מבחינה פרקטית יכול להיות שעדיף שזו זכות שתהיה  בידי היורשים. 
בהקשר של התמונות מהטבח במשפחת פוגל, בהתחשב במורכבות השאלה, ובהשלכות האפשריות על הקטינים – כיום ובעתיד, זו נראית לי מסוג הסוגיות שהיו מחייבות מינוי אפוטרופוס לעניין מטעם ביהמ"ש – לו היה העניין נדון בביהמ"ש.
אישית, אני מתקשה לדמיין אפוטרופוס כזה שהיה ממליץ על הפרסום בלי חוות-דעת משכנעות מטעם מומחים לבריאות הנפש, בנוגע להשלכות עתידיות על הילדים שניצלו מן הטבח.
ככה לפחות אני הייתי נוהג, אם הייתי אפוטרופוס, ועמדתי הראשונית בעניין לא היתה נראית לבית-המשפט (מהי ? בואו נחכה לסוף הפוסט. שיהיה קצת מתח...)

מאחר ובגופות אדם עסקינן, חשוב להזכיר שלכל אחת מהדתות הדומיננטיות בישראל יש גישה מאוד מורכבת כלפי גופו של המת. ביהדות יש מורכבות לא-פשוטה בנוגע לאיסורי ניוול המת והנאה מן המת. השאלה האם להפיץ או לא להפיץ  תמונות של בני-אדם - גבר, אישה ו-3 ילדים, הצעירה בהן בת פחות מ-4 חודשים, כשהם מוטלים, מבוססים בדמם, היא בוודאי סוגיה  מנוולת.
אני בספק רב אם יהיו רבנים רבים שיהינו לפסוק שמדובר כאן בעניין פשוט, שיש עליו תשובות ברורות ומוחלטות בהלכה היהודית. בהתחשב בכלל הגדול "אחרי רבים להטות", זו בוודאי סיבה נוספת לחשוב ולהתייעץ הרבה לפני שפועלים, ובוודאי לא לפעול בדרך הפזיזה והחפוזה שבה פעלו.

דעתי האישית היא, שגם אם המצב המשפטי הישראלי והיהודי מאפשר פרסום שכזה ללא צל של חשש, יש דברים שלא עושים.




[עדכון, 15/04/2011:
הודות לאחד מקוראי הבלוג התוודעתי לתשובה שנתן כבוד הרב שלמה אבינר בנושא, שיש בה כדי להוסיף למורכבות התמונה ההלכתית של הסוגיה.

לשאלה: "האם יש ענין להפיץ תמונות של קרבנות הפיגוע כדי לזעזע את דעת הקהל ולעורר לפעולה, בדומה למה שנפסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ב קנ?"
השיב הרב אבינר: "עדיף שלא, כי בימינו, זה מחליש את גבורת האומה, ובעיקר בראותם את צערנו, זה מחזק את רוח הטרוריסטים להוסיף בבחינת אל תגיד בגת...פן תשמחנה בנות פלישתים, בקינת דוד (שמואל ב א כ)." (מצוטט מאתר "ספריית חוה", שם יש לבחור את קובץ 49).

הרב אבינר בחר שלא ללכת בעקבות תשובה שנתן  פוסק ההלכה האורתודוכסי החשוב, הרב משה פיינשטיין המנוח. תשובתו של הרב פיינשטיין ניתנה לשאלה שנשאלה בתקופת המאבק בניתוחים הפתולוגיים שלאחר המוות, שקדמה לתיקון חוק האנטומיה והפתולוגיה ב-1981. באותה תקופה נותחה גופת כל נפטר בישראל, והמאבק כנגד הניתוחים הפתולוגיים היה המחלוקת הבולטת ביותר בין דתיים וחילונים בישראל (אני מקווה להתייחס למאבק המעניין הזה בעתיד בבלוג הזה).
השואל ביקש לדעת האם לדעת הרב פיינשטיין יש מקום להשהות קבירת איברים שנותחו בנתיחה פתולוגית, כדי לאפשר הבאתם למקום הפגנה כנגד הניתוחים הפתולוגיים, במטרה לגייס את דעת הקהל להפסקת המנהג הזה. הרב פיינשטיין, השיב שאפשר להתיר "להשהות קבורת האיברים ולהביאם למקום ההפגנה לעורר העם כדי שיביא זה לביטול הגזירה", גזירת הניתוחים הפתולוגיים.
בתשובתו, נסמך הרב פיינשטיין  על גיוס בני-ישראל באמצעות הפצת נתחי גופת הפילגש, כמסופר בתנ"ך, בספר שופטים י"ט-כ"א, במעשה פילגש בגבעה.

אפשר למצוא את התשובה באתר המצויין hebrew books.org, בשו"ת אגרות משה, חלק ה', יורה דעה, חלק שני, בעמודים רנ"ח-רנ"ט (סימן ק"נ הוא בעצם השאלה "הרביעית, אם מותר להביא האברים להפגנה").

אישית, סברתי ואני סבור שהנטיה ההלכתית להתייחס לאיש מפרשת פילגש בגבעה כאיש כשר שאפשר ללמוד ממעשיו לימינו אנו, לאור כשרותו בדיני האישות היא בעייתית. לדעתי צריכים לעלות ספקות משמעותיים בנוגע לכשרותו לאור בחירתו להוציא את פילגשו אל אנשי העיר בני-הבליעל.  נראה כי חז"ל והראשונים  לא התייחסו לפרשה בהקשר של ניוול המת ויש בכך להקשות על כל נסיון ללמוד מפרשת פילגש בגבעה לימינו אנו. גם ההיסטוריה של התפתחות ההלכה היהודית בין תקופת השופטים לתקופת המלכים, בוודאי לאור הידוע לנו על סמך ביקורת המקרא, יש בה כדי להאיר על הבעייתיות שבהיסק מפרשת פילגש בגבעה.
יתרה מכך, גם ללא ספקות אלה בלבי, סבורני כי הנסיון ללמוד מהיתר לניוול מתים שניתן במסגרת המאבק הגדול בניוול המתים, לעניין שהאיזונים והערכים המעורבים בו הם אחרים, הוא מהלך מורכב שיש לשקלו היטב.

על כל פנים, תשובתו של הרב אבינר מבהירה היטב כי הלכתית, יש שיקולים נוספים מעבר לכבודו של המת, שראוי לשקול כשמתלבטים האם לפרסם תמונות של הרוגים.

תודה לקורא על שהסב תשומת לבי לעניין.  ]



[עדכון, 19/5/2011: יש להזכיר את חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 11), התשע"א-2011 במסגרתו נוסף סעיף 2א העוסק בפגיעה בפרטיות כתוצאה מפרסום תצלום של נפטר. להבנתי, התיקון מקנה במפורש זכות לפרטיות הנפטר לקרובים המפורטים בסעיף 2א, בהסדר מיוחד (שיש בו כדי להזכיר מעט את ההסדר שבחוק האנטומיה והפתולוגיה לעניין תרומת איברים לאחר המוות). הפוסט הזה הפך לו מעט ארוך ומסורבל עם העדכונים, כך שאשמור דיון מפורט בתיקון זה, הן בנוגע להסדר הקבוע בו על מורכבויותיו והן על השלכותיו בנוגע למה שלא נאמר בו, להזדמנות אחרת, אם וכאשר תיקרה בידי.] 

יום חמישי, 17 במרץ 2011

יום חמישי, 10 במרץ 2011

חדשות טובות למשכירים ולשוכרים תמי-לב: תזכיר חדש מציע לייעל את שלב פינוי המושכר

המציאות הלא-פשוטה של משכירי דירות בהיתקלם בשוכר שמפר את חובותיו על פי חוזה השכירות מוכרת לרבים. רבים מדי.
לפני קצת יותר משנתיים, פעל משרד המשפטים בנושא והפך את עצם הליך התביעה המשפטית לפינוי מושכר פשוטה בהרבה, הודות לתיקון פרק ט"ז לתקנות סדר-הדין האזרחי והוספת האפשרות לתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מקוצר.
אפשר למצוא הסבר נאה של המצב שלאחר התיקון במאמר מובנה ונגיש ב-YNET, שכתבה עו"ד דריה כנף.
 הבעיה עם המציאות שלאחר התיקון היתה שהדרך להשגת פסק-דין כנגד השוכר המפר אומנם הפכה פשוטה יותר, אבל פינוי המושכר בפועל, בהנחה שהשוכר-המפר לא ציית וולונטרית לפסק-הדין, נותר כרוך בהפעלת הליכי הוצאה-לפועל על כל המורכבות הכרוכה בהם.
והנה ממשיך משרד המשפטים ועושה צעד מבורך  לתיקון תהליך האכיפה של פסק-הדין: הופץ תזכיר "חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' ...) (בקשת ביצוע לפינוי מושכר), התשע"א-2011" (זהירות: מסמך וורד!).

על פי דברי ההסבר בתזכיר "אכיפת פסק הדין לפינוי מושכר בישראל באמצעות הליכים בהוצאה לפועל עלולה להימשך זמן רב בהשוואה למדינות אחרות בעולם. משך הזמן הנדרש לפינוי מושכר בהוצאה לפועל, במקרה בו לא נקבע בפסק הדין מועד לביצועו, עומד על 71 ימים לכל הפחות." (הדגשים שלי)

על פי דברי ההסבר בתזכיר "מטרתה של הצעת החוק, לקצר את המועדים הקבועים  בחוק ובתקנות ולאפשר ביצוע הפינוי במועד מוקדם ככל האפשר ובסמוך למועד פסק הדין או למועד שנקבע לביצועו. ההנחה היא כי בית  המשפט אשר דן בתביעה בחן ושקל את מכלול השיקולים ובהתאם להם קבע את המועד לפינוי. אשר על כן,  אין הצדקה שלא לאפשר הוצאה לפועל של פסק הדין בתכוף למועד שקבע בית המשפט לביצועו. " 

עיון בתזכיר עצמו מלמד שאכן נראה שמשרד המשפטים מבקש ליצור מצב בו תתאפשר אכיפה מהירה ככל האפשר של פסק הדין לפינוי. עכשיו רק נותר לקוות לטיפול מהיר של משרדי-הממשלה בתזכיר, של הכנסת בהליך החקיקה, ושהתזכיר שלפנינו יהפוך ללא שינויים רבים מדי לחוק שישפר את הרווחה המצרפית של כל המעורבים בשוק הדיור להשכרה. ולהשומע ינעם.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

השאלה היא: זה נכון שמי שנתפס מדבר בנייד בעת תדלוק מקבל קנס מעל 10,000 ש"ח ?!?

שוב נשאלתי לגבי מכתב השרשרת המסתובב לו ומזהיר "מי שנתפס מדבר בנייד בעת תדלוק מקבל קנס של 10,000 ש"ח + נקודות".
שוב הסברתי שאת המכתב אני לא מכיר, אבל שהטענה בדבר איסור להשתמש בטלפון נייד בזמן תדלוק איננה  נטולת-ביסוס.

להפתעתי, הופניתי לאתר (המצויין לכשעצמו) של חנן כהן, לא-רלוונטי (אתר העוסק בהפרכת מכתבי-שרשרת חסרי-ביסוס), וראיתי קביעה כי מדובר במכתב שרשרת שקרי, וזאת מאחר ואין איסור כזה בתקנות התעבורה.

אז בואו נעמיד דברים על דיוקם.

התשובה הקצרה: יש קנס בחוק על מי שמשתמש מחוץ לרכב בטלפון נייד בזמן תדלוק. האיסור קבוע בתקנות שמסדירות פעולה של תחנות דלק, ולכן מי שחיפש בתקנות התעבורה לא מצא.


התשובה הארוכה, לסקרנים ולמשקיעים:
התקנות הרלוונטיות הן -  תקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט), התשל"ז-1976  (כן כן. אולי זה מפתיע, אבל  פרק ד' בתקנות אלה עוסק בתחנות תדלוק ציבוריות. ההגדרה של נפט בתקנות אלו, אגב, היא הגדרה רחבה למדי - "כל נוזל או גז פחממני מתלקח, לרבות גפ"מ, גז טבעי וכל חומר מתלקח אחר ששר העבודה הכריז עליו כנפט לענין תקנות אלה, למעט משחות סיכה, שמני סיכה ואספלט").

תקנה 42א קובעת 'איסורים בתחנת תדלוק ציבורית' ומפרטת:
"בתחנת תדלוק ציבורית -
(1)  לא ישתמש אדם מחוץ לרכב בטלפון נייד או במכשיר קשר ולא יעשן;
(2)  נהג חייב לדומם את מנוע הרכב בעת התדלוק;
(3)  אדם לא יתדלק רכב אלא לאחר שווידא שמנוע הרכב הודמם;"
התקנה מוסיפה גם הנחיות לבעל התחנה ("המיתקן" בלשון התקנות) בנוגע לחובת השילוט, אבל לא אלאה אתכם.

תקנה 77א קובעת העונש -
"העובר על הוראה מהוראות תקנות 42א או 65א דינו קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977."

(לחדי העין שתמהו מהי תקנה 65א - זוהי תקנה זהה לתקנה 42א אך תחולתה על תחנת תדלוק פנימית ולא ציבורית. תחנה פנימית היא תחנת תדלוק לצריכה עצמית ויש התאגדויות לא מעטות במשק שמחזיקות תחנה כזו לשימושן הפרטי).

והקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין הוא -

"שיעור הקנסות

61.

(א)
על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל –
(1)
אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום – קנס עד 14,400 שקלים חדשים;"

ואלה ? למה ?!? 
בעוד שהרציונל בנוגע לאיסור העישון והדממת המנוע הוא כנראה אינטואיטיבי למדי, ומפתיע שנקבע בחוק רק בשלהי 2004, הרציונל בנוגע לשימוש בטלפון נייד מחוץ לרכב נראה תמוה מעט במבט ראשון.

באופן מפתיע (או אולי לא כל-כך) ההתייחסות לסוגיה  בשני הדיונים בוועדת הכלכלה(קישור לפרטוקול הדיון הראשון, קישור לפרוטוקול הדיון השני) היתה מועטת.
בדיון השני (בו אושרו התקנות), היו חילופי דברים קצרים שאביא במלואם (הוספתי באיטליקס את זהות הדובר, כתוארו אז):

"מלי פולישוק-בלוך (חברת הכנסת  מטעם מפלגת שינוי):
למה אסור להשתמש בטלפון נייד?
פטר מגנוס (מפקח העבודה הראשי במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה):
כי אם הסוללה מתפרקת, יש ניצוץ, וזה במישור הקרקע. 
יעקב פרידגוט (היועץ המשפטי הראשי של קבוצת דלק):
היו שריפות כאלה, גם בארץ, זה לא מוגזם. 
אהוד זיו (ראש מחלקת אחזקה ובטיחות בקצא"א)
היו שריפות בארצות-הברית."

דווקא בתקשורת עלו על הסוגיה במלוא ההתלהבות הביקורתית, וחשפו את הפרובלמטיקה שמאחורי האיסור. נראה שהאתרים הדומים ללא-רלוונטי בחו"ל כמו snopes  ו-urbanlegends  הגיעו למסקנה דומה - מדובר בסכנה תאורטית ועד היום אין דיווח אמין אחד על תאונה כתוצאה מנפילת סוללה או התפרקות חשמלית של סוללה של טלפון נייד בתחנת-דלק. 
האם האיסור הזה אכן מופרך ? קשה לשפוט. שימו עצמכם בנעליו של מפקח העבודה הראשי במשרד התמ"ת - האיש האמון גם על הבטיחות בתדלוק. גם אם את/ה מעריכ/ה שיש סיכוי נמוך מאוד, נאמר של 1 ל-1,000,000 להתרחשות תקלה שכזו, הידיעה שמצד אחד עם הזמן, חוק המספרים הגדולים יביא תאונה כזו לודאות קרובה, ושמצד שני לא יקרה כלום לאנשים אם לא ישוחחו בנייד שלהם בזמן התדלוק בוודאי תביא אותך למסקנה שלא יקרה כלום אם ייקבע איסור כזה בחוק. מה שנקרא better safe than sorry בלע"ז. 


ואם נחזור לעניינו העיקרי של הפוסט הזה - אז זה נכון שמי שמדבר בנייד בעת תדלוק יקבל קנס גבוה ? 
בואו נדייק. כמו בכל עבירה - לא מספיק לנהוג בניגוד לחוק. צריך שיתפשו אתכם עוברים על החוק, ושמי שיתפוש אתכם יאכוף כלפיכם את החוק. 
האם יש אכיפה של התקנה הזו ? אין לי מושג. על סמך נסיון החיים האישי שלי בתחנות דלק - אני בספק. מצד שני, במדינה שבה נדמה לא-אחת שאכיפת עבירות התנועה נעשית משיקולים תקציביים ולא בטיחותיים, אל תופתעו אם מישהו יגלה את ביצת-הזהב של קניסת נהגים המדברים בזמן שהם מתדלקים, ויתחיל לאכוף את התקנות האלה באופן נמרץ במיוחד... 


בכל מקרה, מבחינה משפטית, אין ספק:
מי שייתפס בתחנת תדלוק, מחוץ לרכב, כשהוא משתמש בטלפון נייד, צפוי לקנס גבוה. 

לפני סיום אבקש להבהיר שהטעות שנפלה אצל מי שניסה לבדוק העניין עבור "לא-רלוונטי" בתקנות התעבורה איננה בלתי-מובנת. גם בגלל ההתייחסות במכתב השרשרת לענישה גם בנקודות (שהרי זוהי סוג הענישה המקובלת בתקנות התעבורה). אבל גם  בגלל שמאוד מסובך לברר סוגיה שבחוק בנוגע לפעילות בתחנת דלק.
זו דוגמא נהדרת למורכבות של החיים המודרניים. תקנות התעבורה חלות כי עוברות שם מכוניות. חקיקה שעל אכיפתה אמון משרד התשתיות הלאומיות חלה כי מדובר באנרגיה. חקיקה שעל אכיפתה אמון משרד התמ"ת חלה כי מדובר בבטיחות. והשעה מאוחרת מלהמשיך ולהדגים עוד חקיקה רלוונטית (ויש כמובן - הגנת הצרכן; בריאות העם; איכות הסביבה... ולא אמשיך...)

עדכון: הודות למגיב אלמוני, למדתי  על סכנה אפשרית ממשית בתדלוק אותה כדאי לקחת בחשבון, וכדאי לא לשכוח גם את הסכנות המובנות-מאליהן.

ילדי העובדים הזרים - מה בדיוק קורה כאן ? דרוש הסבר

 גירוש ילדי העובדים הזרים, שבסמליות חשודה מצטלב לו יחד עם בוא האביב וחג הפסח, ממשמש ובא על סמך דיווחי התקשורת. ולמרות שבזמן שהתותחים יורים והשוטרים מגרשים המוזות המשפטיות  כבר לא יועילו כאן, אני שב ונשאל מה בעצם קרה כאן. הבלבול בהחלט מובן, שכן מדובר בסוגיה שנדונה כבר בעבר, והיא לא סוגיה פשוטה.

אבל נתמקד בסיבוב הנוכחי. בישראל מדיניות הגירת-עבודה, לפיה כאשר עובדת זרה נכנסת להריון, היא צריכה לצאת מהמדינה עם התינוק עד 3 חודשים מיום הלידה, או לחילופין לשלוח התינוק בחזרה למדינת המוצא. אחרת תישלל אשרת העבודה. מיותר לציין שהמדיניות זוכה לביקורת רבה בארץ ובעולם. עוד מיותר לציין שכתוצאה מהמדיניות, כל כמה שנים נוצרת בישראל אוכלוסיה של כמה מאות ילדי עובדים זרים ששהותם בארץ לא חוקית, שהמדינה רוצה  לגרש, והציבור מתרגש, ומתווכח בעד ונגד הרצון הזה.

כתוצאה מהויכוח האחרון, ישבה ועדה בין משרדית על המדוכה (כאילו לא מדובר בסוגיה שכבר נדונה בעבר), התלבטה, התוותה קריטריונים, והציעה לממשלה לאמצם. הממשלה קיבלה החלטה - אותה החלטה המכונה הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל, שהתקבלה ב-1/8/2010 ואשר קבעה את תנאים מצטברים, לפיהם יוענק רשיון לישיבת קבע לילד, ורשיון לישיבת ארעי להוריו ואחיו. ההחלטה מפורטת ויש בה כמה דקויות שלא אפרט כאן למען הבהירות.

התנאים הנוגעים לילד
א. הילד שוהה בישראל שלא כחוק.
ב. בשנת הלימודים התש"ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל (לרבות גן חובה הפועל על פי חוק הפיקוח על בתי ספר) והוא רשום לשנת הלימודים התשע"א לכיתה א' או כיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל (או שרישומו ללימודים בכיתה א' נדחה לאחר שלמד  בגן חובה, ואובחן ע"י השרות הפסיכולוגי כחסר בשלות ללימודים בכיתה א', או שסיים כיתה י"ב במערכת החינוך הממלכתית בישראל בשנת הלימודים התש"ע).
ג. במועד קבלת החלטת הממשלה, הילד מתגורר בישראל ברצף תקופה בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.
ד. הילד דובר את השפה העברית.
ה. הוריו של הילד נכנסו לישראל באשרה ורישיון מסוג ב1/ (עובד זר), ב2/ (תייר) או ב4/ (מתנדב) לפי חוק הכניסה לישראל, טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד לישראל.
ו. הוריו של הילד נושאים דרכון חוץ של מדינה שמדינת ישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים.
ז. אין  מניעה פלילית או ביטחונית לקבלת מעמד בישראל.
בהתקיים כל אלה, יקבל הילד רשיון קבע לישיבה בישראל. 

התנאים הנוגעים לבני-משפחתו -
שר הפנים יעניק רישיון לישיבת ארעי בהתאם לחוק הכניסה לישראל, להורי הילד שנכנסו  לישראל  ולאחיו, בתנאים הבאים -
א. הוריו של הילד נכנסו לישראל באשרה ורישיון מסוג ב1/ (עובד זר), ב2/ (תייר) או ב4/ (מתנדב) לפי חוק הכניסה לישראל, טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד לישראל.
ב.  הוריו של הילד נושאים דרכון חוץ של מדינה שמדינת ישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים. 
ג. ההורים/האחים  מתגוררים עם הילד במשק בית משותף מיום לידתו או כניסתו לישראל
ד. ההורים/האחים מתגוררים בישראל עימו במועד קבלת החלטת הממשלה.
ה. אין  מניעה פלילית או ביטחונית לקבלת מעמד בישראל.
בהתקיים כל אלה, יקבל בן-המשפחה רשיון ארעי לישיבה בישראל. 

הרשיון לישיבת ארעי יוארך מדי שנה, עד שהילד יגיע לגיל 21. במועד הזה יוכלו בני-המשפחה לבקש רישיון לישיבת קבע, אם מעמדם לוא יוסדר במסגרת החלטות ועדת השרים לבחינת הצעות בתחום מנהל האוכלוסין מיום 30.3.04 בדבר מתן מעמד לשני הוריו של חייל.
בירוקרטיה
המבקשים יידרשו להמציא ראיות ברורות לביסוס בקשתם (לרבות בדרך של שימוע). בין הראיות, תיעוד על -
  1. מקום המגורים בישראל,
  2. מועד הכניסה לישראל או הלידה בה 
  3. מקום הלימודים בישראל.
סייגים
החלטת הממשלה מבהירה שמתן מעמד לילד ולבני-משפחתו לא יוכל לשמש בסיס לזכאות של קרובי משפחה נוספים, בכל עת, לשם קבלת רישיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל או אזרחות ישראלית.

ומי שלא ? 
יידרשו לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים מיום פרסום החלטת הממשלה  או מיום שנדחתה או סורבה בקשתם. החלטת הממשלה קובעת שעם תום התקופה  ינקטו אמצעי אכיפה נגד מבקשים שלא יצאו את ישראל לרבות השמה במשמורת והרחקה מישראל.

ומה יקרה עכשיו ? 
קודם כל, למקרה שלא שמתם לב, ההחלטה לא מעניקה מעמד לכמה מאות ילדים. המספר לא לגמרי ברור אבל מקובל לדבר על "400". ככל הנראה, מדובר בעיקר בילדים שלא הגיעו עדיין לגיל גן חובה, או ילדים שלא שהו 5 שנים בארץ.
באשר לאחרים, למרות סד הזמן שנקבע בהחלטה, הוגשו בקשות רבות לרשות ההגירה ולפי דיווחה רובן המכריע אושר: "הוגשו 701 בקשות, הכוללות 1035 ילדים (עוגנים-עליהם מתבססת הבקשה+אחיהם הנלווים) ו-1027 הורים. סך הנפשות הנכללות בבקשות הוא 2062. מתוך כלל הבקשות שהוגשו סורבו 85 ".
עכשיו בעצם מחכים לגירוש. עם הידיעות על הגירוש הקרוב ובא החלה התארגנות מחאה.
היתה הפגנה תל-אביבית מצויה (אני הייתי. ואתם ?), ויהיו עוד. כאן אפשר לעקוב אחרי המשך המחאה הציבורית. אפשר לקוות שלימור לבנת היא סנונית ראשונה, בקריאתה לרדת מהעץ .
אפשר גם לקוות שהתזמון הוא לא מקרי, ולקראת חג הפסח תומתק הגזירה. אפשר לקוות שהצלחת הסרט strangers no  more וזכייתו באוסקר לסרט התיעודי הקצר, תביא לסוף הוליוודי בסיבוב הזה ... 

מה שלא יהיה - זהו הנסיון שלי למתן הסבר פורמלי על הסיפור העגום בנוגע לגירוש הממשמש ובא של ילדי העובדים הזרים. חשוב להכיר. חשוב לנקוט עמדה. 

אבל לפני סיום, אני רוצה להפנות אתכם לשני מסמכים מעניינים, ולבקש מכם לנסות ולהרהר מעט על האפשרות שיש הסבר אחר, פחות פורמלי ומטריד יותר, הנוגע למניעים שמאחורי הבלאגן המבלבל שמול עינינו. 

הצורך בהסבר אחר הוא פשוט - מה שלא יהיה הפתרון בסיבוב הזה, תרשו לי להבטיח לכם שבעוד 3-4-5 שנים, יגיע סיבוב נוסף, ושוב יהיה צורך להילחם כנגד האכזריות ושרירות הלב המבקשות לנתק ילדים מהארץ היחידה שהם מכירים, ארץ מולדתם.

  1. מסמך אחד - סיכום סטטיסטי של רשות ההגירה בנוגע לעובדים זרים בישראל
  2.  מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנוגע לגביית דמי תיווך מעובדים זרים המבקשים לעבוד בישראל

לקרוא ולהרהר. 

יום רביעי, 2 במרץ 2011

חשיבותו של דיוק בפרשנות כלכלית

מכעיס במיוחד לקרוא עיתונאי רציני כשהוא מתיימר להצביע על בורותם הכלכלית של אחרים, וטועה באופן בוטה. אותו אופן שמקובל לתארו אצל משפטנים ועורכי דין בתשובה "אדוני/גבירתי טועה ומטעה". על מה יצא קצפי ?

נחמיה שטרסלר, הנחשב לעיתונאי רציניבחר להקדיש חלק ממאמרו לשביתות השכר האחרונות במשק, ולפרשנים התומכים בשובתים וה"מוכיחים בורות כלכלית מדאיגה" לדעתו, בדברם על עודפי גבייה בהתעלמם מהגרעון  ובדברם על עודפי תקציב בתקציב המדינה בלי להבין מה משמעותם. למען ההגינות אצטט הקטע הרלוונטי במלואו:

"לעובדים הסוציאליים מגיע תוספת שכר מכובדת, אבל פרשנים שונים שתומכים בהם מוכיחים בורות כלכלית מדאיגה כאשר הם דנים בעניינם. הם כותבים שלאוצר אין בעיה של כסף, אלא רק של רוע לב, כי יש עודפי גבייה גבוהים מ-2010 בסך כ-12 מיליארד שקל. לכן אין בעיה להעביר קצת מזה להשנה, לטובת העובדים הסוציאליים.
אבל האמת היא שאין שום 12 מיליארד. אפילו 12 שקל אין. הכסף שבו מדובר הוא עודף הכנסות ממסים לעומת התחזית בתקציב המקורי של 2010. העודף הזה נוצר כתוצאה מעלייה לא צפויה בצמיחה, מ-1.5% לפי התכנון ל-4.5% בפועל. לכן, במקום שהגירעון יהיה 40 מיליארד שקל, הוא היה בסוף 28 מיליארד "בלבד" - והאוצר, במקום לגייס מהציבור 40 מיליארד שקל למימון הגירעון, גייס רק 28 מיליארד. זה הכל. אין 12 מיליארד.
אותם פרשנים מדברים גם על 4 מיליארד שקל עודפים שהאוצר העביר מ-2010 ל-2011. הם אומרים שבמקום להעביר אותם לתקציב הביטחון ולשאר המשרדים, צריך להשתמש בהם למען העובדים הסוציאליים. גם כאן הבורות הכלכלית חוגגת. מדובר בתהליך שקורה מדי שנה. תמיד יש למשרדים השונים כספים שלא נוצלו, כי מה שתוכנן בחודשים האחרונים של השנה לא הספיק להתממש. למשל, חוזה לרכישת ציוד משרדי שנחתם בדצמבר אך ימומש רק בינואר.
לכן, מדי תחילת שנה מעביר האוצר את העודפים מהשנה שחלפה לשנה השוטפת. ואולם בסוף השנה המשרדים שוב לא מספיקים להשתמש בכל הכסף, ואז נוצרים עודפים שמועברים לשנה הבאה, כך שבסך הכל התקציב המתוכנן לא גדל ולא קטן. כלומר, אין 4 מיליארד; כלומר, אין פתרונות פלא של יש מאין. אבל בורות בשפע יש גם יש"
        (מובא מתוך המאמר "כל השבוע לך" מדה-מארקר, 2/3/2011).


הבעיה בקטע הזה היא כפולה:
עודף ההכנסות הוא באמת עודף הכנסות. מדינת ישראל תכננה לגייס הלוואות בגובה 40 מיליארד ש"ח כדי לממן הוצאות מתוכננות שונות, והנה לפתע גילתה שהיא הרוויחה עוד 12 מיליארד ש"ח שלא נצפו, הודות לגביה ממיסים בגין פעילות המשק שהיתה גבוהה מהצפוי. כשיש לך עודף הכנסות אתה יכול לעשות כל מיני דברים. ההחלטה מה לעשות אמורה להיגזר מסדרי-העדיפויות שלך. אבל למשרד האוצר הישראלי ולנחמיה שטרסלר, ברור לחלוטין שקודם כל נמנעים מלהלוות או מחזירים הלוואות.
לא מעניין אותם שאם לא היתה עודף גבייה זה דווקא היה בסדר להלוות, כי הרי היו צרכים חשובים שנועדו להיות ממומנים מההלוואות האלה, לא ?
שמים לב שמשהו מוזר בהגיון הזה ?
זהו הגיון של מי שסבור שסדרי העדיפויות המקובלים עליו מצדיקים הלוואות, אבל סדרי העדיפויות של אחרים חייבים לסגת לפני המשמעת התקציבית וצמצום הגרעון.
מין סוג משעשע במיוחד של פופוליזם כלכלי, שמשמעותו היא שהמשמעת התקציבית היא הכלי שבו משרד האוצר הישראלי משתמש כנגד כל מי שלא חושב כמוהו על סדרי-העדיפויות של מדינת ישראל.

עכשיו בואו לרגע נחשוב ביחד, בעזרת דוגמא קטנה:
למשפחת ישראלי  יש 10 צרכים בוערים. אבל יש לה מספיק כסף לכסות רק 6.
אבל לצערה הרב צרכים 7 ו-8 הם כאלה, שאם לא תכסה אותם, היא צופה לעצמה צרות עתידיות נוראיות. נאמר שהסביבה שהיא גרה בה התדרדרה בכל הנוגע לביטחון האישי והיא צריכה להחליף דלת כי הדלת הישנה שלה כבר לא טובה, והיא צריכה לשדרג את האזעקה שלה מאותה סיבה.
שלא תבינו לא נכון, גם צרכים 9 ו-10 הם באמת דחופים, כי הילד הקטן של משפחת ישראלי מאוד מוזנח וחוזר הביתה לבית ריק בגלל שהוריו עובדים קשה, ויש חשדות גדולים שהילדה האמצעית קצת מתמכרת לסמים, אבל צרכים 7 ו-8 הם יותר דחופים.
אלה סדרי העדיפויות של משפחת ישראלי. אל תבואו אליי בטענות.
אז ההורים מחליטים ש-7 ו-8 יכוסו מהלוואות, ומעריכים שהמשפחה תוכל להחזיר בעתיד את ההלוואות מהמשכורות השוטפות ללא קושי. משפחת ישראלי היא משפחה עם משמעת תקציבית ואפשר לסמוך עליה. יש לה רקורד מרשים של 25 שנות ניהול תקציבי הדוק.
והנה פתאום מתברר למשפחה, לקראת סוף השנה, שהיא קיבלה בונוס עקב עבודתם הקשה של ההורים.
מה עושים עם הבונוס ? האם זה ברור שמחזירים את ההלוואות ? הרי מראש תכננה המשפחה להחזיר ההלוואות לאורך תקופה, לא ?
אז אולי משתמשים בכסף בתבונה, כדי להתמודד סופסוף עם צרכים 9 ו/או 10, שאף פעם לא דחופים מספיק ?

די עם המשל.
עובדה היא שמשטר הרווחה הישראלי קורס. ההשלכות ארוכות הטווח של הקריסה הזו מתבטאות בכותרות העיתונים כמעט מדי שבוע.
12 מיליארד הש"ח ששימשו להקטנת הגרעון היו יכולים להיות מושקעים בתוכנית *רב-שנתית* לחיזוק מערך הרווחה הישראלי, שהיתה משתלבת, לאורך זמן, עם תהליך מובנה של שינוי יעדים במערכת הרווחה (שממילא מתקיים) כך שגם בתום התוכנית הרב-שנתית, גם ללא עודפים בשנים שלאחר מכן, אפשר היה לשמור על משמעת תקציבית בתחום הרווחה.
ואם זה נשמע לכם לא-סביר, תתרכזו לרגע ותיזכרו שזה בדיוק - אבל בדיוק - מה שהאוצר מקדם  במערכת הבטחון.
למה שם מוסיפים תקציבים לשינוי המערכתי וברווחה לא ?
כי בישראל הביטחון פופולרי מאוד ומערכת הביטחון היא אחת משתי המערכות הדומיננטיות במדינה. לך תתעסק איתה. עוד יגידו עליך בבחירות שאתה התרשלת והחלשת את בטחונה של ישראל.
עד כאן לגבי ההטעיה של עודפי הכנסות.

 אם ההתייחסות של שטרסלר לעודף ההכנסות היתה הטעיה מעודנת, שהסתירה את רצונו והזדהותו בקידום סדרי-העדיפויות של משרד האוצר, ההתייחסות של שטרסלר לעודפי התקציב המועברים משנה לשנה היתה טעות ו/או הטעיה גסה. אפילו תמוהה.
אל תבינו אותי לא נכון. אין ספק שחלק מעודפי התקציב המועברים משנה לשנה הם תוצאה של שניים -

  • אופן ניהול תקציב המדינה (בסיס מזומן ולכן החיוב בהוצאה התקציבית הוא בעת התשלום ולא בעת ההזמנה)  
  • ואופן התנהלות משרדי הממשלה (טוב, אי אפשר להוציא את כל הכסף עד סוף דצמבר, לא ?).

אבל  אין ספק שחלק אחר מעודפי התקציב המועברים משנה לשנה הם כספים שלא ברור מה ייעודם, והם בעצם חוזרים (או לפחות צריכים לחזור במשטר תקציבי מתוקן) לתקציב הכללי להקצאה מחדש.
למה זה קורה שיש עודפי תקציב שכאלה ? יכולות להיות כמה סיבות.

  • אם בגלל שיש הבדלי הוצאות בין שנה לשנה והמשרד חייב להערך להיקף הוצאה מקסימלי מדי שנה (למשל, במדינה מתוקנת שמעדיפה זריקת ציוד ישן על אובדן חיים, מקצים לרכש חומרי כיבוי אש כמות גבוהה מדי שנה, וזורקים החומרים כשהם מתיישנים. היקף ההוצאה יתבסס על הערכת כמות שריפות ועל התיישנות החומר. אבל בשנים בהן יהיו פחות שריפות, ההוצאה תהיה נמוכה מהמקסימום המתוכנן; במדינה פחות מתוקנת נערכים לשלם משכורות ל-40 שרים, אבל לפחות באחת השנים האלה הקואליציה מתפרקת וראו זה פלא - יש עודף תקציבי, כי לא היה צריך לשלם משכורות של כמה וכמה שרים וסגני-שרים  !).
  • אם בגלל שתוכניות להוצאה השתנו או התבטלו (כן, כן. גם בבירוקרטיה הישראלית הכבדה קורה שמקבלים החלטות). 
  • אם בגלל שעלויות הוערכו בצורה לא-נכונה בתום-לב (נניח שמשרד א' קונה חלק מהרכש שלו בחו"ל. נגיד באמריקה. התחזקות השקל לעומת הדולר משמעה שהוא יכול לקנות יותר דולרים  בפחות שקלים, וכתוצאה, צריך פחות שקלים מכפי שתוכנן לרכישת אותו ציוד). 
  • ואם בגלל שמלכתחילה התקציב תוכנן גם עם חגורה וגם עם שלייקעס, כלומר הוצאות הוערכו בהגזמה באופן מכוון, ליתר בטחון, כמו שמתכנני תקציב מנוסים נוהגים לא אחת.
אתם לא חייבים להאמין לי בעניין הזה. בואו ניקח לדוגמא מוסד שתקציבו חשוף ברמה גבוהה לציבור, ונבדוק.  פרוטוקול דיון הועדה המשותפת לתקציב הכנסת (ועדת הכנסת וועדת הכספים)  (זהירות, מסמך RTF!) העוסק בהעברת עודפי תקציב משנת 2009 לשנת 2010, מדגים היטב את השיקולים בהעברת עודפי תקציב של הכנסת משנה לשנה, ואפשר לראות ממנו בקלות מה מרכיב את עודפי התקציב ולאן הם מועברים.  

אל תאמינו לי. תקראו בעצמכם. ואל תתנו לשטרסלריזם לבלבל אתכם ! 

יום שלישי, 1 במרץ 2011

גזר דינו של אמיר מח'ול

ענייני דיומא מנעו ממני מלהגיע לגזר-דינו של אמיר מח'ול, שפורסם לפני כחודש. אבל מדובר בגזר דין חשוב, יותר בגלל משמעותו ליחסי יהודים-ערבים בארץ הזו, מאשר בגלל תכונותיו המשפטיות, ולכן אין להתעלם ממנו. העובדה שאמיר מח'ול,  אזרח ישראלי ממוצא ערבי, שהגיע פחות או יותר לאחת מהפסגות שהמדינה מציעה ליוצא המיגזר הערבי בדור הזה, בחר לשתף פעולה עם החיזבאללה בצורה ובמועד כמפורט בגזר-הדין, היא מאוד עצובה בעיניי.

מובא כאן קישור לפסק הדין באתר scribd [הבהרה טכנית: גזר-הדין פורסם באתר ביהמ"ש העליון, תחת מדור פסקי הדין שהופצו על ידי הדוברת. זהו מדור שתוכנו משתנה מעת לעת וכן לא יכלתי להפנות לקישור לפסק-הדין שם. אין אפשרות להביא קישור קבוע לפסק-הדין במערכת נט-המשפט, שכן משום-מה גזר-הדין איננו מופיע כרגע בין מסמכי התיק. לך תבין. לכן הקישור האלטרנטיבי. לצערי המעבר של scribd ל-html5 לא שיפר את הדרך שבה pdf  מוצג שם, ולכן לכל מי שנתקל בבעיות קריאות, מוצע להוריד את הקובץ בפורמט pdf (ואני מתנצל מראש בשם scribd על הבירוקרטיה שתידרש לכך...)].
ואף מילה על עזמי בשארה.