יום שני, 11 בנובמבר 2019

לפעמים תביעות SLAPP נכשלות

ג'ון אוליבר בתוכנית  המצויינת Last Week Tonight מספר על תביעת SLAPP (תביעת השתקה) שהתנהלה בשנתיים האחרונות כנגד תוכניתו.

התביעות האלה - תביעות אסטרטגיות כנגד השתתפות הציבור (Strategic Lawsuits Against Public Participation)  הן רעה חולה שקיימת גם אצלנו וגם אם הן לא תמיד מצליחות הרי שהן נפוצות ולא מדוברות מספיק.

עוד ב-2013 הן תוארו בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח (זהירות: PDF) כהליכים משפטיים אשר "הפכו אפוא נפוצים בישראל, אבל הם זוכים להדים ציבוריים מעטים מדי ולהכרה משפטית זניחה".

שקט הוא רפש כידוע, ובנושא הזה הוא מסוכן במיוחד, כי איננו שומעים על כל אותן פעמים בהן מכתבי אזהרה או תביעות שכאלה השיגו את מטרתן.

לכן כל-כך חשוב, לדעתי, להקדיש זמן לסיפור הזה העוסק בתביעת SLAPP שנכשלה, במותחי ביקורת ציבורית שהצליחו לזכות בהכרה משפטית, ועל הדרך שבה ביקורת ציבורית זוכה לא רק להגנה של חופש הביטוי אלא גם להגנה מאיום שבתביעת נזיקין.




היה כדאי שכל עו"ד השוקל לסייע ללקוח בתביעה שכזו יצפה בתוכנית הזו. הפינאלה הגדולה של התוכנית מדגימה היטב עד כמה כשלון בכלי הזה - תביעה אסטרגית כנגד הבעת דעה ציבורית  - יכולה להסתיים בפגיעה אסטרטגית במוניטין של התובע עצמו. לא היה פשוט יותר וזול יותר להתמודד עם הביקורת העניינית ולנסות לטפל בדברים עצמם?  אולי גם נכון יותר ומוסרי יותר ?

לסיום: סביר להניח שעו"ד מוכשר תמיד ישכיל להלביש תביעת SLAPP בלבוש משפטי הולם כך שתראה כאילו איננה כזו.  ולכן, להשקפתי, המענה איננו בתיקון חקיקה שיוסיף הגנה מיוחדת כנגד תביעות התרעה, שכן הכרעה כזו תתקבל רק בסופו של ההליך, בעוד שהתועלת שבהליך מבחינת התובע - הפחדה, הרתעה, השתקה - מושגת מעצם הגשת התביעה (ולעתים עוד קודם לכן, מעצם שליחת מכתב איום בתביעה). להשקפתי, המענה לבעיה הזו הוא בהקצאת משאבים ציבוריים להגנה על מי שטוען כי הוא נתבע תביעת השתקה. למשל: יצירת גוף ציבורי המעניק הגנה משפטית על אזרחים מתביעות אזרחיות בנושא הזה, במסגרת משרד המשפטים או במסגרת מבקר המדינה.

לקריאה נוספת


יום שישי, 1 בנובמבר 2019

כל מקום לא נגיש מטריף אותי

הפרק החדש בסדרת הטלוויזיה המעולה "סליחה על השאלה" אשר נושאו הינו "אנשים שמתניידים בכיסאות גלגלים" הוא הזדמנות נהדרת לעסוק בנגישות.

כל מי שעוסק במתן שירות ציבורי או המחזיק שירות ציבורי צריך לראות את אותן 2 דקות בין 11:29 ל-13:14 בהן אנו רואים תשובות לשאלה "איזה מקום מטריף אותך שלא נגיש?"

התשובה המהותית: כל מקום לא נגיש מטריף אותי.


 המשתתפים בתוכנית סיפרו על החוויה של להגיע למקום שאינו נגיש. בין המקומות שהוזכרו:
  • בתי קולנוע
  • ים (חופים שאי אפשר להגיע עד המים)
  • כל הברים בדיזנגוף (שולחנות גבוהים)
  • אוטובוסים
  • מבני ממשלה (בתי משפט, משרד הבריאות, משרד הפנים, המוסד לביטוח לאומי, משרד הרישוי חולון - איפה שנותנים את תו הנכה).
  • בתי ספר 
  • קופות חולים 
  • מדרגות לפני שירותי נכים
ברור שזו רשימה מקרית אך מייצגת. המצב בישראל משתפר, למרות שלעתים - כמו שתואר ב-2 הדקות האלה, הרמפה שנוספה כדי לאפשר נגישות, מגיעה, משום מה, עם מדרגה בקצה שלה.... הכניסה אל האולם שנבחר למקום שבו עתידה אישה עם מוגבלות פיזית בתנועה להרצות, היא כניסה שיש בה שתי מדרגות.....

המפגש הזה עם המכשול, שלפעמים מתואר במילים "זה רק מדרגה קטנה" הוא בעצם "הרגע שבו רק רוצים להסתובב ולחזור הביתה.... זה שם לך את הנכות מול הפנים.... לכאן אתה לא נכנס."

חשוב לזכור - זו לא המוגבלות שמונעת מהאדם להיכנס. זו המדרגה.

פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נועד לשנות את המציאות.
לשנות את החברה הישראלית כך שהיא תהיה כמה שיותר נגישה לכולנו.
הפרק הזה ב"סליחה על השאלה" מזכיר כמה עבודה עוד יש לכולנו לעשות.

למותר לציין ששווה לראות את הפרק הזה לא רק בגלל הנגישות -  אלא בזכות ההזדמנות לראות בני-אדם אמיצים ונחושים המוכנים להחשף ולשתף במסע-חייהם.