הוסר צו איסור-הפרסום על זהותו של ש"ד ז"ל, עד המדינה במשפט הולילנד. בהתאם לציפיות התקשורתיות, זה קרה עוד קודם לתום השבעה.
כאילו לא ידענו מיהו קודם לכן.
גם מי שלא זכר את הפרסומים ב-2010 אודות הקשר בינו לבין פרוייקט הולילנד והחשדות, יכול היה למצאו בקלות (לא ניסיתם כשצו הפרסום היה בתוקף ?!? חפשו "כמה קשה היה לאתר את שמו של ש"ד, עד המדינה בפרשת הולילנד; במיוחד לאחר שהוא כבר נחשף בתקשורת ב-2010 " בגוגל). אבל לשם מה לחפש, אם בערך בויקיפדיה על הולילנד המידע היה מצוי בגלוי?
אבל זה לא נכון שלא דיברו עליו גם קודם בתקשורת. דיברו עליו די-הרבה. לא כל-כך ממזמן פורסם תחקיר כלבוטק על עד המדינה בפרשת הולילנד. אותו תחקיר הדגים היטב עד כמה אבסורדי צו איסור הפרסום ההוא, עליו אמר כבוד השופט דוד רוזן, כשדחה את בקשת המדינה לאסור את שידורו, כי הסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה.
הפרובלמטיקה של אותו תחקיר תוארה היטב באתר העין השביעית, חוסר-הרלוונטיות של צוי איסור הפרסום ידועה לכולנו, ובכל זאת - צו איסור-הפרסום נותר בעינו, ושמואל דכנר ז"ל תואר בכתבות שתיארו את מהלך עדותו בבית-המשפט רק בראשי-התיבות של שמו (דוגמא לדיווח על יום סוער במיוחד בבית-המשפט).
במה הועיל איסור-הפרסום ? מה היתה תכליתו ?
כשרואים כמה קל לאתר את שמו של עד המדינה בפרשת הולילנד קשה שלא להגיע למסקנה שלא ידיעת הציבור את זהות העד הטרידה את הפרקליטות.
מה הטריד את הפרקליטות כל-כך ?
מדוע היא כל-כך הוטרדה מהקרקס הציבורי שיתחולל סביב שמו המפורש של העד, כאשר הקרקס הציבורי שהתחולל סביב ראשי-התיבות של שמו העיד אלפי-מונים, כדברי כבוד השופט רוזן, שהסוס כבר מזמן ברח מהאורווה ?
האם הסיבות היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותו של עד המדינה ?
או שאולי הן היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותם של הפרקליטים המעורבים בתיק ?
האם היו אלה שיקולים הנובעים ממומחיות יתרה של עורכי-דין עתירי-נסיון בניהול משפט ?
או שמא משיקולים הנוגעים לדימויים ציבוריים ?
לא זאת בלבד, אלא שכולנו מסכימים שגם עדים שעברם איננו צח יכולים לומר אמת. כולנו גם שותפים להנחה כי שופטים מקצועיים יודעים להבדיל בין עברו של עד לבין שאלת אמינות דבריו בסוגיה מסויימת.
אבל כולנו גם יודעים שאדם הבוחר לעסוק בפשע, אורח-חיים שאמירת-אמת לאנשים שאינם שותפי-הסוד איננה מקובלת בו, עלולים/עשויים/צפויים לעשות שימוש ציני בהרגל הזה של אי-אמירת-האמת להטבת האינטרסים שלהם ביחסיהם עם מערכת-המשפט.
כתוצאה, נדרש איזון עדין ומדוייק בהתנהלות המשפטית הנסמכת על עדות שכזו.
כיצד משתלב צו איסור הפרסום על זהותו של עד המדינה בהתנהלות המשפטית הזו ?
לכל מי שעוקב אחרי התנהלות הפרקליטות בשנים האחרונות סביב ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נראה שנקבעה מטרה - להרשיעו על עבירות שחיתות.
אם האיש הוא אכן מוקד של שחיתות, קשה שלא להבין את הנחישות המערכתית הזו. מי שהגיע למשרות כה רמות, מהווה סיכון של ממש על תקינותה של המערכת השלטונית, ואז בוודאי שיש לנקוט בכל אמצעי כשר כדי להסירו משם.
אבל אם האיש איננו אשם במיוחס לו, ובכל תיק בו הוא מואשם יש ביכולתו לספק הסברים סבירים שמציגים אותו כאיש ציבור נורמטיבי (לטוב ולרע), הרי שאחרי שכל האבק המסתחרר באוויר נוחת ואפשר להביט מסביב, השאלה הנותרת היא ברורה ונוקבת: האם המערכת עצמה לא הושחתה, במרדף אחרי האיש, בשם העיקרון שכל האמצעים כשרים, עד כי שהיא עצמה צריכה להוות מוקד לחקירה ולתיקון.
יש האומרים שמותו בטרם עת של עד המדינה יפגע בפרקליטות, ובוודאי ישפר את מצבם המשפטי של הנאשמים שעוד לא זכו לבצע חקירה נגדית. אני דווקא נמנה על אלה הסבורים שמצבה המשפטי של הפרקליטות השתפר בעקבות מותו של עד המדינה המרכזי בתיק. השופטים, בשקלול שלהם, בהיותם בני-אדם, לא יוכלו לקחת בחשבון את הדרך שבה גרסתו הייתה צפויה/עלולה/עשויה להתפרק. לעיני רוחם תעמוד החקירה הראשית, וככל שיזהירו עצמם, דמותה תהיה הדומיננטית בעיני-רוחם בעומדם להכריע בשאלה מה בדיוק קרה שם אי-אז בעבר.
שלילת האפשרות לעימות עם העד וגרסתו, שהיא הפועל היוצא המשפטי העיקרי של מותו בטרם עת של שמואל דכנר, היא וריאציה על התוצאה המעשית של צו איסור-הפרסום: מניעת עיסוק ציבורי מעמיק באיש ובעדותו. את מה שאיבדו כעת פרקליטי ההגנה במשפט, איבד הציבור הרבה קודם לכן.
כאילו לא ידענו מיהו קודם לכן.
גם מי שלא זכר את הפרסומים ב-2010 אודות הקשר בינו לבין פרוייקט הולילנד והחשדות, יכול היה למצאו בקלות (לא ניסיתם כשצו הפרסום היה בתוקף ?!? חפשו "כמה קשה היה לאתר את שמו של ש"ד, עד המדינה בפרשת הולילנד; במיוחד לאחר שהוא כבר נחשף בתקשורת ב-2010 " בגוגל). אבל לשם מה לחפש, אם בערך בויקיפדיה על הולילנד המידע היה מצוי בגלוי?
(צילום מסך של הקטע הרלוונטי בערך בויקיפדיה על הולילנד המדגים את חוסר-האפקטיביות של צוי-פרסום בעידן האינטרנט)
אבל זה לא נכון שלא דיברו עליו גם קודם בתקשורת. דיברו עליו די-הרבה. לא כל-כך ממזמן פורסם תחקיר כלבוטק על עד המדינה בפרשת הולילנד. אותו תחקיר הדגים היטב עד כמה אבסורדי צו איסור הפרסום ההוא, עליו אמר כבוד השופט דוד רוזן, כשדחה את בקשת המדינה לאסור את שידורו, כי הסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה.
הפרובלמטיקה של אותו תחקיר תוארה היטב באתר העין השביעית, חוסר-הרלוונטיות של צוי איסור הפרסום ידועה לכולנו, ובכל זאת - צו איסור-הפרסום נותר בעינו, ושמואל דכנר ז"ל תואר בכתבות שתיארו את מהלך עדותו בבית-המשפט רק בראשי-התיבות של שמו (דוגמא לדיווח על יום סוער במיוחד בבית-המשפט).
במה הועיל איסור-הפרסום ? מה היתה תכליתו ?
כשרואים כמה קל לאתר את שמו של עד המדינה בפרשת הולילנד קשה שלא להגיע למסקנה שלא ידיעת הציבור את זהות העד הטרידה את הפרקליטות.
מה הטריד את הפרקליטות כל-כך ?
מדוע היא כל-כך הוטרדה מהקרקס הציבורי שיתחולל סביב שמו המפורש של העד, כאשר הקרקס הציבורי שהתחולל סביב ראשי-התיבות של שמו העיד אלפי-מונים, כדברי כבוד השופט רוזן, שהסוס כבר מזמן ברח מהאורווה ?
האם הסיבות היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותו של עד המדינה ?
או שאולי הן היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותם של הפרקליטים המעורבים בתיק ?
האם היו אלה שיקולים הנובעים ממומחיות יתרה של עורכי-דין עתירי-נסיון בניהול משפט ?
או שמא משיקולים הנוגעים לדימויים ציבוריים ?
חשוב לזכור (ולהזכיר): עצם הבחירה של הפרקליטות להביא לעדות את דבריו של אדם שעברו איננו זך איננה בעייתית. אחרי הכל, בעבירות רבות, היחידים שיכולים להעיד על העובדות הם מי שהיו מעורבים בביצוע העבירות, ואלה אינם אזרחים תמימים, ישרי-דרך ונטולי-רבב. במקרים רבים מאוד העבריינים הם הם העדים היחידים שיש ברשותם מידע בעל-משמעות. בלעדי נכונותם לשיתוף-פעולה - לעולם לא נוכל לרדת לחקריהם של פשעים רבים. הדברים נכונים במיוחד לגבי הפשיעה המתוחכמת, נוסח פשיעת הצווארון-הלבן בה חושדים בכל הנוגע להליכי התכנון של פרוייקט הולילנד. ונכונים שבעתיים כשמדובר בנסיון להתמודד משפטית עם העומדים בצמרת של מהלכי-פשיעה, שבדרך-כלל אינם מעורבים ישירות, ומקפידים רבות על כך שיהיה קשה להגיע אליהם. אותם אפשר "להפיל" משפטית, רק באמצעות עדות של מעורבים.
לא זאת בלבד, אלא שכולנו מסכימים שגם עדים שעברם איננו צח יכולים לומר אמת. כולנו גם שותפים להנחה כי שופטים מקצועיים יודעים להבדיל בין עברו של עד לבין שאלת אמינות דבריו בסוגיה מסויימת.
אבל כולנו גם יודעים שאדם הבוחר לעסוק בפשע, אורח-חיים שאמירת-אמת לאנשים שאינם שותפי-הסוד איננה מקובלת בו, עלולים/עשויים/צפויים לעשות שימוש ציני בהרגל הזה של אי-אמירת-האמת להטבת האינטרסים שלהם ביחסיהם עם מערכת-המשפט.
כתוצאה, נדרש איזון עדין ומדוייק בהתנהלות המשפטית הנסמכת על עדות שכזו.
כיצד משתלב צו איסור הפרסום על זהותו של עד המדינה בהתנהלות המשפטית הזו ?
מהפרסומים על הסכמיה של המדינה עם עד-המדינה, על שיקבל בתמורה למידע שבידו ולעדותו עולה הסדר נדיב ביותר:
- קצבה חודשית של יותר מ11- אלף שקל למשך תקופה של כשש שנים ;
- הלוואה מהמדינה שתקוזז מדי חודש מהקצבה החודשית;
- תיקים אחרים שיש למדינה נגד העד בנושאי מסים ייסגרו ויימחקו, בכלל זה חובותיו לרשויות המס (חובותיו של עד המדינה לרשויות המס הגיעו לסדר גודל של כמיליון שקלים);
- העד לא יועמד לדין על חלקו בפרשת הולילנד;
- המדינה תשלם לפרקליטיו של העד את שכר הטרחה עבור הגנתו, אם יוגשו נגדו תביעות אזרחיות כפועל יוצא של עדותו בפרשה (תביעה אזרחית שבה מתבסס התובע על עדותו במשטרה התנהלה בזמן הפרסומים - ושכר הטרחה של עורך דינו מומן על ידי המדינה);
השילוב של הסדר נדיב כל-כך, יחד עם צו איסור פרסום שתכליתו איננה ברורה, מעלה חשד סביר מאוד להפרת האיזון העדין והמדויק.
מה התכלית של הפרת האיזון הזה ?
לכל מי שעוקב אחרי התנהלות הפרקליטות בשנים האחרונות סביב ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נראה שנקבעה מטרה - להרשיעו על עבירות שחיתות.
אם האיש הוא אכן מוקד של שחיתות, קשה שלא להבין את הנחישות המערכתית הזו. מי שהגיע למשרות כה רמות, מהווה סיכון של ממש על תקינותה של המערכת השלטונית, ואז בוודאי שיש לנקוט בכל אמצעי כשר כדי להסירו משם.
אבל אם האיש איננו אשם במיוחס לו, ובכל תיק בו הוא מואשם יש ביכולתו לספק הסברים סבירים שמציגים אותו כאיש ציבור נורמטיבי (לטוב ולרע), הרי שאחרי שכל האבק המסתחרר באוויר נוחת ואפשר להביט מסביב, השאלה הנותרת היא ברורה ונוקבת: האם המערכת עצמה לא הושחתה, במרדף אחרי האיש, בשם העיקרון שכל האמצעים כשרים, עד כי שהיא עצמה צריכה להוות מוקד לחקירה ולתיקון.
יש האומרים שמותו בטרם עת של עד המדינה יפגע בפרקליטות, ובוודאי ישפר את מצבם המשפטי של הנאשמים שעוד לא זכו לבצע חקירה נגדית. אני דווקא נמנה על אלה הסבורים שמצבה המשפטי של הפרקליטות השתפר בעקבות מותו של עד המדינה המרכזי בתיק. השופטים, בשקלול שלהם, בהיותם בני-אדם, לא יוכלו לקחת בחשבון את הדרך שבה גרסתו הייתה צפויה/עלולה/עשויה להתפרק. לעיני רוחם תעמוד החקירה הראשית, וככל שיזהירו עצמם, דמותה תהיה הדומיננטית בעיני-רוחם בעומדם להכריע בשאלה מה בדיוק קרה שם אי-אז בעבר.
שלילת האפשרות לעימות עם העד וגרסתו, שהיא הפועל היוצא המשפטי העיקרי של מותו בטרם עת של שמואל דכנר, היא וריאציה על התוצאה המעשית של צו איסור-הפרסום: מניעת עיסוק ציבורי מעמיק באיש ובעדותו. את מה שאיבדו כעת פרקליטי ההגנה במשפט, איבד הציבור הרבה קודם לכן.
עקרון הסוב-יודיצה, איסור על פרסום שיכול להשפיע על מהלך הדיון המשפטי בעניין הנדון בבית-המשפט כל עוד לא תמו ההליכים, קבוע בדין הישראלי בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לשונו היא -
"מניעת פגיעה בהליך פלילי
71. (א) לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על
הבעיה היא שצו איסור הפרסום על זהותו של שמואל דכנר שימש בידי הפרקליטות כאמצעי חדש למימוש עקרון הסוב-יודיצה, באופן נקודתי עם תכלית מצומצמת מאוד.
כאשר כלל כבר איננו משמש בפועל במערכת המשפט, הבחירה להשתמש בו במקרה אחד וייחודי, כשזה חשוב מאוד לפרקליטות, מהווה שבירה של כללי המשחק. שבירה של כללי המשחק היא סכנה אמיתית, מוחשית וחד-משמעית לתקינות המערכות שלנו.
לצו איסור-הפרסום הזה היתה תכלית אחת : למנוע דיון ציבורי באיש ובהסדר שלו עם הפרקליטות. הדיון הציבורי לא היה משפיע על השופטים. סביר להניח שלא היה עולה בו מידע חדש שהיה משפיע על הפרקליטות. במה היתה הסכנה בדיון הזה ? ממה חששה הפרקליטות ?
התשובה היא קשה וטראגית וקוראים לה אריה דרעי.
צלו של אריה דרעי מרחף מעל כולנו. למי שאינו זוכר את הפרשיה, כדאי להעיף מבט בספרו (המצוין) של מרדכי גילת "קללת דרעי" ולהתרשם מחדש ממלחמת-הדימויים התקשורתית. צו איסור הפרסום שימש בידי הפרקליטות ככלי במלחמה על דעת-הקהל, בנסיון למנוע התגבשות דעת-קהל שלילית לגבי התיק והראיות שבידי המדינה.
כשאתה יודע שמישהו אשם, כל המציאות מתפרשת בהתאם. אם המערכות מרשיעות אותו - נעשה צדק. אם לא - הוא הצליח לחמוק מצפורניהן. כך התנהלה המערכת במקרה של דרעי. קשה שלא להתרשם שכך היא מתנהלת גם במקרה של אולמרט. האפשרות של החפות איננה נלקחת בחשבון עוד, במסגרת המלחמה.
אריה דרעי יצר מציאות שבה המרדף אחרי חשוד הופך לתכלית הכל. ההתנהלות שלו מטילה צל בכל אנשי הציבור הנחשדים, והמעורבות של התקשורת הביאה את המערכות עצמן - המשטרה והמשפט - למשחק פעיל וקשה במלחמה על דעת-הקהל. צו הפרסום איננו יכול להיות מובן לגמרי אלא על הרקע הזה.
"מניעת פגיעה בהליך פלילי
71. (א) לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על
תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור.;
(ב) ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט - משעה שהוגשה לבית המשפט באותו ענין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.
(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת."
פעם היה בישראל מימוש של עקרון הסוב-יודיצה בנוגע לעניינים אזרחיים ופליליים. אחרי זה ביטלו את האיסור בנוגע לעניינים האזרחיים. בפועל, יודע כל אזרח בישראל שגם בנוגע לעניינים הפליליים מדובר באות כמעט-מתה. לי אישית אין שום בעיה עם העקרון הזה. אם כבר - להיפך. הוא היה טוב בעיניי וצר לי שאיננו עוד בשימוש, באמצעות אכיפה כלכלית אגרסיבית על כל מפיריו.
כאשר כלל כבר איננו משמש בפועל במערכת המשפט, הבחירה להשתמש בו במקרה אחד וייחודי, כשזה חשוב מאוד לפרקליטות, מהווה שבירה של כללי המשחק. שבירה של כללי המשחק היא סכנה אמיתית, מוחשית וחד-משמעית לתקינות המערכות שלנו.
לצו איסור-הפרסום הזה היתה תכלית אחת : למנוע דיון ציבורי באיש ובהסדר שלו עם הפרקליטות. הדיון הציבורי לא היה משפיע על השופטים. סביר להניח שלא היה עולה בו מידע חדש שהיה משפיע על הפרקליטות. במה היתה הסכנה בדיון הזה ? ממה חששה הפרקליטות ?
התשובה היא קשה וטראגית וקוראים לה אריה דרעי.
צלו של אריה דרעי מרחף מעל כולנו. למי שאינו זוכר את הפרשיה, כדאי להעיף מבט בספרו (המצוין) של מרדכי גילת "קללת דרעי" ולהתרשם מחדש ממלחמת-הדימויים התקשורתית. צו איסור הפרסום שימש בידי הפרקליטות ככלי במלחמה על דעת-הקהל, בנסיון למנוע התגבשות דעת-קהל שלילית לגבי התיק והראיות שבידי המדינה.
כשאתה יודע שמישהו אשם, כל המציאות מתפרשת בהתאם. אם המערכות מרשיעות אותו - נעשה צדק. אם לא - הוא הצליח לחמוק מצפורניהן. כך התנהלה המערכת במקרה של דרעי. קשה שלא להתרשם שכך היא מתנהלת גם במקרה של אולמרט. האפשרות של החפות איננה נלקחת בחשבון עוד, במסגרת המלחמה.
אריה דרעי יצר מציאות שבה המרדף אחרי חשוד הופך לתכלית הכל. ההתנהלות שלו מטילה צל בכל אנשי הציבור הנחשדים, והמעורבות של התקשורת הביאה את המערכות עצמן - המשטרה והמשפט - למשחק פעיל וקשה במלחמה על דעת-הקהל. צו הפרסום איננו יכול להיות מובן לגמרי אלא על הרקע הזה.
מה זה אומר על מערכת המשפט שלנו ?
על המהות והתכלית של העבירות בהן נחשדו האנשים האלה ?
על הציבור הישראלי והשקפותיו ?
כשאנחנו יודעים שאריה דרעי חזר לפוליטיקה. כשאנחנו יכולים להעריך שגם אהוד אולמרט עוד יחזור, נדמה שהפער בין הראוי לרצוי, להשקפת "העם" ולהשקפת "מעצבי המערכת" הוא עצום. עד כדי חשש סביר מאוד שהמערכת שבורה שבר עמוק.
במדדים דמוקרטיים, צו איסור-הפרסום שירת תכליות לא-דמוקרטיות בעליל של מניעת דיון-ציבורי. דיון ציבורי שלא רק שאין בו בכדי להזיק להתנהלות הדיון הפלילי, אלא שיש בו גם הרבה מן החשיבות בהבנת והדגשת הפער בין התנהגות עבריינית, התנהגות לא-ראויה והתנהגות נורמטיבית.
השבר הזה הוא חלק מהחברה הישראלית הרבה לפני בואו של אריה דרעי אליה. כל שאיסורי-הפרסום עושים הוא רק להרחיבו, להעמיקו ולבססו. כולנו יוצאים נפסדים מכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה