יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

שריפת המת בחוק הישראלי ובהלכה היהודית

הפרסומים בדבר בחירתה של רונה רמון ז"ל כי גופתה תישרף לאחר מותה והתקוממותם של חכמי הלכה כנגד בחירה זו הם הזדמנות לחדד כמה נקודות בנוגע לשריפת גופת המת בישראל ובהלכה היהודית:

1) ההלכה המשפטית הישראלית היא כי בכל הנוגע לאשר ייעשה בגופתו של המת, ניתנת עליונות לקיום רצון המת כל עוד אין מניעה חוקית לכך (ע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן ואח' (להלן: עניין פלונית)

2) בהעדר הוראת חוק המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפתן, עקרון החוקיות מלמד שאין כל מניעה לפעול בדרך זו (עניין פלונית, פיסקה 5 לדברי כבוד השופט הנדל)

3) חירות הפרט מאפשרת לאדם החי בישראל לסטות מהוראות המשפט העברי במצבים שונים ומגוונים (ותקצר היריעה כאן מלדון בשאלת אפשרות ההכרה ההלכתית בהוראות חוק ישראליות הסותרות או מתנגשות עם ההלכה, דרך דינא דמלכותא דינא, משפט המלך או סמכות הציבור לתקן תקנות). 

4) ספק עד כמה האיסור ההלכתי בדבר שריפת גופת המת הוא מבוסס ומוחלט. אומנם מנקודה מסויימת בהתפתחות ההלכה אפשר למצוא קביעה מפורשת בעניין (למשל שולחן ערוך יורה דעה, שמ"ח, א-ג) ולאחריה יש הסכמה בין רוב הפוסקים, ואין ספק בדבר מנהגי הקבורה הנפוצים זה מאות בשנים בקרב היהדות, ובדבר התפישה המקובלת כיום בעניין בקרב פוסקי היהדות האורתודוכסית.
עם זאת, הדיון וההנמקות בנוגע לשריפת המת ביהדות מתייחסים אל שריפה כאילו היא הכרעה שלא לקבור כלל ואין למצוא תימוכין היורדים לשורשו של עניין כשריפה בתורת חלופת-קבורה.
והרי אנחנו יודעים על כמה וכמה דוגמאות לשריפת-המת במקרא:
על שאול ובניו נאמר בשמואל א' ל"א, י"ב:"וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם." על המלך אסא סופר בדברי הימים ב', ט"ז, י"ד:  "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד." ועל המלך יהורם סופר בדברי הימים ב', כ"א, י"ט, כי בניגוד לאבותיו לא נשרפה גופתו: "וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו". ולעניין זה יש לזכור גם את שינויי המנהגים לאורך הדורות -
יעקב אבינו נחנט, כאמור בבראשית נ', ב': "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל."
וכך גם יוסף, כאמור בבראשית נ', כ"ו: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם." בימי בית ראשון ובית שני נהגה קבורה דו-שלבית בשונה ממנהגינו דהיום (ראו גלוסקמה ביהדות בבית שני ויום ליקוט עצמות לראשית-עיון בנושא). ומתברר שבאיטליה של המאה ה-19 הותרה שריפת המת בקהילות טרייסטה ופיאמונטה והעניין היה במחלוקת עזה בקהילות יהדות איטליה. בהחלט יש לתמוה על הממהרים לקבוע מסמרות נוכח הספק באין בידם נימוקים ראויים. 

דומני כי בפרפרזה על דברי החכם מכל אדם, ראוי היה לנהוג בנושא זה זה כאילו נאמר -
עֵת לָמוּת וְעֵת לִבְכּוֹת
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לִסְפוֹד. 

אין תגובות:

פרסום תגובה