יום ראשון, 17 ביוני 2018

כבילה עצמית

מצאתי את עצמי מנסה להסביר משהו בנוגע לכבילה עצמית, והתגובות של בת שיחי הביאו אותי להבנה עד כמה שיח הכבילה העצמית בישראל הוא רדוד.

והרי כבילה עצמית (self-restraint) היא בעצם היסוד הראשון של הדמוקרטיה. היא אותו מהלך שבו מתייצב הריבון וקובע שורה של כללים שמגבילים את יכולתו לעשות ככל העולה על רוחו.

אנחנו מדברים קצת בשיח המשפטי על כבילה עצמית, בד"כ בהקשרים של אותם אלה שיש להם שיקול רחב במיוחד:
הפרלמנט (בכל הנוגע לחוקה שבה הכל-יכול מגביל או מנסה להגביל את עצמו)
בית המשפט (בכל הנוגע למרחב שיקול הדעת השיפוטי - הן לגבי תחומי ההתערבות והן לגבי מרחב שיקול הדעת לאחר ההתערבות).
ובהקשרים רבים הרשויות המנהליות (שלמרבה הצער, פעמים רבות מדי הפגינו שיקול דעת תמוה מספיק כדי לפתח כלל כלים משפטיים להגבלה חיצונית של שיקול הדעת, כגון החובה לשמוע, החובה לנמק, החובה לנהוג בסבירות, ועוד).

אבל בשיח הזה אנחנו לא מדגישים מספיק שעצם ההחלטה לקבוע חוקים היא כבילה עצמית. תחשבו על מלך שקובע כללים שרירותיים על פי ראות עיניו ומשנה אותם לפי רצונו. עכשיו תחשבו על מלך שקובע כללים.

  • למשל: שאסור לשנות כללים למקרה קונקרטי. 
  • למשל: שגם הוא חייב לנהוג לפי הכללים בעצמו. 
  • למשל: שיש מידרג בין כללים שונים, ואפשר לגבור על כלל שמקנה זכות רק באמצעות כלל אחר, שהולם ערכים מסוימים, שיש לו תכלית ראויה, ורק במידה הנדרשת. 

כבילה עצמית היא דבר מתסכל מאין כמותו. והתסכול גדול במיוחד כאשר אנשים לא מבינים את התכלית של הכבילה העצמית. אבל התכלית הזו היא פשוטה מאוד: לייצר ולאפשר מרחב שבו העוצמות של הריבון מוחלשות מספיק כך שאנשים, פרטים, בני-אדם יכולים לחיות בחופש.