יום חמישי, 31 במרץ 2016

פוסט 3 מ-3 לעניין משפט זדורוב: מה מונח על המאזניים ?

בואו נביט על המאזניים, אותו כלי משפטי תאורטי שאיתו אנחנו מכריעים בדין האזרחי ובדין הפלילי.

מאז שעברנו משיטה שיש בה איזון בין קבילות למשקל לשיטה השמה את יהבה על המשקל
מרכז הדיון עבר מהשאלה מה אפשר יהיה לשים על המאזניים
לשאלה מה המשקל של מה אנחנו שמים על המאזניים.

עכשיו בואו נדמיין לנו מקרה תאורטי.
אירע רצח. עוד אחד מהפשעים שהתגלה רק לאחר ביצועו, ואין עדים ישירים להתרחשותו.
השוטרים חוקרים בחריצות
מראיינים כל מי שיכול היה לדעת משהו על מה שקרה
שוקלים חשוד אפשרי אחרי חשוד אפשרי
ומגיעים לאדם שאומר להם "ידעתי שתגיעו אליי".
הם מוצאים אצלו כלי נשק המתאים לראיות הפורנזיות שנמצאו בגופה, ועל הכלי ראיות פורנזיות-ביולוגיות הקושרות את הכלי אל הגופה. אין כל ספק שזה כלי הרצח.
ואחרי כמה דקות בחדר החקירות החשוד מישיר מבטו אל החוקרים ואומר: "אני עשיתי את זה".
והוא מתמיד בהודאה הזו כל הדרך אל ביהמ"ש ובמהלך הדיון המשפטי.
אלה הראיות שלהן נייחס את המשקל המקסימלי.
הן יביאו להרשעה.

זה קו האפס שלנו. נקודת הייחוס התאורטית על פיה נקבע את משקל כל הראיות האחרות.
אפשר כמובן לדמיין מקרים נוחים אף יותר מאלה.
למשל למצוא ראיות פורנזיות על בגדי החשוד. או על גופו.
או ראיות פורנזיות על בגדי הקורבן או על גופו הקושרות את הרוצח אל הזירה.
אפשר לדמיין הרבה מקרים נוחים.

רצח תאיר ראדה ז"ל לא היה אחד מאלה.

והוא אחד מהמקרים הזועקים שאלה קשה וכואבת שנדמה לי שמערכת המשפט המודרנית שלנו לא משיבה לה בצורה ראויה. השאלה היא פשוטה: התקיימותו של ספק סביר - מתי ?

אם נשקוד - להשאיר במקרה הזה במסגרת ההרשעה רק את מה שהוּכח מעבר לספק סביר, מה יישאר?
אני סבור, ונדמה לי שאני לא לבד, שבמקרה הזה, של הרשעת זדורוב, לא הרבה.

איך זה קרה ?
נדמה שבמקרה זה, ולא רק במקרה הזה, קורה שהספק הסביר נעלם בשלב מאוד מוקדם של החקירה המשטרתית, ומאז החשוד אינו נהנה ממנו עוד. החל מאותה נקודה, הספק הסבר וחזקת החפות, לא משפיעים על התהליך החקירתי והדיון המשפטי בצורה שבה זכויות משפטיות יסודיות אמורות להשפיע.

הדינמיקה של הפיכת זדורוב לחשוד העיקרי והרשעותיו, הן דינמיקות שבהן נטל ההוכחה הועבר אל החשוד. הוא צריך להוכיח שהוא חף מפשע. חלק מהאחריות היא בוודאי  של זדורוב עצמו - שהודה. אבל נוכח הידיעה כי הודאות שווא הן תופעה עובדתית, אובייקטיבית (זהירות: PDF!), ולא פנטזיה של סניגורים, אין מנוס מהמסקנה שיש נסיבות בהן הודאה איננה יכולה לעמוד לכשעצמה. במיוחד כשמדובר בהודאה שניתנת על רקע חקירה מתמשכת, אינטנסיבית, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחשוד שיש ספקות לגבי מידת חוסנו הנפשי.

אז מה צריך לעשות ?
אני סבור כי יש לשנות את ההלכה ולקבוע צירוף נסיבות בו הודאה לא תוכל לשמש כנגד נאשם. אני מציע את צירוף הנסיבות הבא:
  • חקירה שבתחילתה החשוד טען כי הוא איננו אשם ודבק בגירסתו זו;  
  • החקירה נמשכה זמן רב (זמן הוא יחסי, וכמובן שיש לפרש זאת בצורה שונה לגבי חשודים שונים, אבל ככלל אצבע, חקירה שנמשכת כמה ימים במהלכם החשוד נתון במעצר);  
  • חקירה במהלכה החשוד נתן הודאה ולאחר מכן חזר בו מהודאתו; 
  • גם אם היו שינויים בעוצמת החזרה מההודאה, החל בשלב מסויים, החשוד דבק בחזרה מההודאה בכל מאודו; 
  • ההודאה לא הניבה אף ראיה חפצית הקושרת את החשוד אל הפשע;  
  • החשוד נמנה על אוכלוסיה מוחלשת של חשודים (זו תישאר לנצח רשימה פתוחה, אבל קל להתחיל עם חשודים הסובלים ממוגבלות שכלית, חשודים שאינם דוברים עברית היטב, חשודים שהגיעו לישראל ממדינות טוטליטריות; חשודים שמאובחנים על ידי פסיכולוג כדמויות פאסיביות ועוד כהנה וכהנה); 

  • בהתקיים צירוף נסיבות כאמור, אני סבור שיש לקבוע כלל ראייתי המקנה משקל אפס להודאה. הכרה בכך שעבור קבוצה מסויימת של חשודים ומצבים ההודאה היא לא מכשיר שאפשר או רצוי לסמוך עליו.

    לטענתי, ההודאה במצבים האלה הופכת לסוג של חרב פיפיות שמזיקה למערכת המשפטית שלנו. מדוע?
    כי היא מביאה את חוקרי המשטרה, את התביעה ואת ביהמ"ש:

    • להתמקד בחשוד מסויים שנשבר והודה במקום לבחון את המערך הכולל
    • לעסוק בהצדקה שבדיעבד של ההישענות על ההודאה גם כשהמערך הראייתי משתנה בצורה דרמטית 
    • לעסוק בשיח של ספק סביר שמעקר את המונח הזה מתוכנו האמיתי

    הרהורים אחרונים 
    יש הרבה מאוד תכליות לדיני העונשין
    שתי הבולטות ביותר הן גמול והגנה.
    גמול על מה שנעשה לקורבן
    הגנה על הקורבנות העתידיים הפונציאליים.

    כאשר יש לנו הרשעה שספק בצידה,
    אנחנו מפספסים את שתי התכליות העיקריות:
    אנחנו לא גומלים על מה שנעשה לקורבן
    אנחנו לא מגינים על הציבור מהפושע האמיתי.

    במקום זה, אנחנו רק נראים כך לעיני הציבור. האומנם יש אינטרס למערכות המשפט והאכיפה להגיע להרשעה בכל מקרה ומקרה רק בשם שמירת הדימוי של מערכת אכיפת-החוק?

    הגיע הזמן להתמודד ביושר עם העובדה שבמקרה של רצח תאיר ראדה ז"ל לא הושגו ראיות המאפשרות הרשעת חשוד ברף הפלילי הראייתי של מעבר לספק הסביר. זה לא אומר שהחשוד שהורשע איננו אשם. זה רק אומר שאנחנו לא הצלחנו למצוא מספיק ראיות. הספק הסביר, חזקת החפות, חשובים הרבה יותר מהדימוי של מערכת אכיפת-חוק המסוגלת למצוא את האשם האמיתי בכל מצב.

    הבה נשוב ונניח על המאזניים במקרה הזה את הספק הסביר, את חזקת החפות וניתן למשקלם הסגולי האמיתי להכריע. 

    יום שישי, 4 במרץ 2016

    הבעיה האמיתית בנוגע לחדשות על החשדות

    הבעיה האמיתית בנוגע לחדשות על החשדות כנגד קצין צה"ל שהטריד
    אינה במתלוננות. זכותן להתלונן.
    היא גם אינה בחוקרים. חובתם לחקור.
    הבעיה היא בתקשורת המדווחת בטורדנות אובססיבית
    על כל היבט בסיפור שעדיין מוקדם להגיד מה יש בו ומה אין בו.

    כך מתחיל דיון ציבורי שבמהותו איננו אלא דיון על כלום.
    אומנם מרוב ידיעות נוצר רושם אחר
    אבל עיון זהיר בכתבות מלמד תמיד שהמידע הנוסף מכתבה לכתבה הוא מוגבל
    ורוב המתבטאים בדיון הציבורי בתגובות כלל אינם יודעים
    מה מתוך שפורסם הן עובדות
    ומה מתוך מה שפורסם הוא הבל-הבלים.

    בינתיים הלהט, הנחרצות והאלימות המילולית עושים את שלהם
    בני-אדם עלולים להעלב מהנאמר עליהם או המיוחס להם וייתכנו פגיעות שלא ניתן יהיה לתקן -
    הן בצד החשוד העשוי להיות חף מכל פשע הן בצד הקורבנות שמשום מה הופכות בעצמן לנאשמות על ספסל הדיון הציבורי הפרוע.

    האם יש איזושהיא תועלת לציבור מדיון שכזה?
    גם אם תסכימו איתי שלא, נראה כי בימינו אלה, למרבה הצער, מרגע בו עלה חשד כנגד פלוני, אין דרך בה יכולות רשויות החוק למנוע, לשלוט או להסדיר את הדיון הציבורי בעניין.

    הקושי גדול יותר כאשר נוצרות נסיבות חריגות בהן רשויות החקירה טוענות כי יש תועלת חקירתית מסויימת בפרסום שם החשוד. האומנם התועלת הזו שקולה לידיעה כי יווצר דיון מהסוג האמור, וכי יושגו גם תוצאות-לוואי שאפשר להגיד שהן ידועות מראש? לי נדמה שמדובר כאן בתרופה שנזקה רב על תועלתה. לדעתי, המהלך הזה, של פרסום שם החשוד בשלב החקירה, צריך להיעשות רק לאחר מסקנה נחרצת כי הראיות לכאורה נגד החשוד הן בעלות משקל נכבד מספיק עד כדי להטות את המאזן בין זכויות החשוד לבין האינטרסים החקירתיים וזכויות המתלוננות לבירור עניינן, באופן שיש בו כדי להצדיק פגיעה מהותית קרובה לוודאי באדם הנהנה מחזקת-החפות.

    הרי אם יתברר שהחשדות הם חשדות-שווא, לא תהיה דרך שתאפשר את שיקום שמו הטוב. ואם אין דרך כזו, האם לא הגיע הזמן ליצור מסלול שיאזן בין זכותן של מתלוננות לבירור עניינן לבין זכותם של חפים מפשע להגנה על כבודם ?