קשה גם שלא להתרשם לרעה מאי-יכולתה של המשטרה לאתר את המכנסיים ואת להב הסכין. לאור אי-יכולת המאשימה להמציא את הראיות הללו, האם היא יכולה לזקוף את העדרן לרעת הנאשם?
7. "בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס. במקביל, זדורוב מסתבך בשקרים לגבי מקום הימצאו בזמן הרצח."
הדרך שבה המשטרה היא הגיעה לזדורוב מטרידה לא פחות מהדרך בה הביאה אותו להודאה.
" עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרי נוער ושוטרים; במקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים...
באותו ערב נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה טענו כי היה ידוע כתמהוני. הוא הכחיש כל קשר לרצח ושוחרר כעבור חמישה ימים לאחר שהאליבי שסיפק אומת.
זמן קצר לאחר השחרור, עצרה המשטרה את גנן בית הספר, אולם גם הוא שוחרר. לאחר יומיים של מעצר, אומת גם האליבי שלו.
המשטרה חשדה כי בני סלע, עבריין מין שהורשע במעשי אונס רבים, וברח ממעצר כשבועיים לפני כן קשור לרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח אולם לא נמצאו ראיות שקשרו אותו לרצח והמשטרה פסלה אותו כחשוד.
במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש."
ואז המשטרה הגיעה לזדורוב.
זר שעבד כפועל במסגרת שיפוצים בבית הספר. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון בבית הספר.
"הוא אישר כי ביום הרצח עבד בבית הספר וכי יצא מהמקלט בסמוך לשעה שבה בוצע הרצח, אך זאת כדי ליטול ממעבידו דבק מחוץ לשער בית הספר לצורך עבודתו. לאחר מכן, כך טען, המשיך בעבודות הריצוף במקלט פרט לביקורים ספורים בחדר המורים ובשירותי הבנים, עד שסיים את המלאכה, או-אז עזב לביתו." (פסקה 4 לדברי השופט דנציגר) אם הוא רצח, בוודאי שלא היתה עומדת לו טענת אליבי. אבל גם אם הוא לא רצח, אלא עזב את המקלט כדי לאסוף את הדבק, וחזר ישר לעבוד למקלט, לא היתה לו אפשרות לטענת אליבי.
אגב, על פי הערכת המשטרה, בזמן הרצח היו בביה"ס כ-1,000 בני-אדם.
8. "זדורוב הסתובב תמיד עם סכין בעבודה, ובבית היה לו אוסף סכינים. לפני הרצח הוא חיפש באינטרנט סרטי 'סנאף' וקרא כתבות על הדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ועל מצבים של אי שפיות בעת רצח."
הסכין והאוסף הם שהפכו את זדורוב לחשוד והובילו למעצרו. העניין שלו בסרטי "סנאף" ובדרכי השימוש בסכינים בכלל והשיסוף של צווארי-אדם בפרט, בוודאי הופך אותו לחשוד. אפילו חשוד בולט. כזה שצריך לבדוק אותו היטב. אבל עדיין יש להבדיל בין חשוד לבין מי שהוכחה אשמתו מעבר לספק סביר.
בוודאי כל עוד לא עומד לפני ביהמ"ש מאגר-מידע המלמד עד כמה העניין הזה בסרטי "סנאף" ובסכינים נפוץ בקרב האוכלוסיה הכללית. אם הפופולריות של סרטי-אימה מסויימים מלמדת משהו, היא מלמדת שצריך להיזהר בהסקת-מסקנות על בסיס תחומי-העניין.
יתרה מכך, הקריאה של זדורוב על מצבי אי-שפיות מעוררת אצלי סימן שאלה כבד. כיצד הכינה 'ההתכוננות' הזו את זדורוב לקראת החקירות? מדוע נדרשו לו כל-כך הרבה ימים עד שהתחיל להודות, אם הגיע מוכן עם בקיאות בנושא
הגנת אי-השפיות? מדוע הודאתו לא מתאפיינת בלכידות שאפשר היה לצפות ממי שהתכונן מראש למצב הזה ?
9. "כל ששת השופטים שדנו בעניינו הגיעו למסקנה שזדורוב הוא שקרן פתולוגי, ושהוא הסתבך בשקרים רבים בכל עניין גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט."
אכן, כל השופטים מסכימים שזדורוב שיקר ושיקר הרבה. כדברי השופט דנציגר בפסקה 317 לפסק-דינו:
"לאמור לעיל מצטרפים שקריו הרבים של המערער, בחקירתו ובעדותו. כידוע, על פי הפסיקה, גם שקרים של הנאשם בנושאים מהותיים יכולים לשמש כ"דבר מה" ... כבר עמדתי על התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מהמערער, בפרט בנוגע לשקריו הרבים, לאחר ששמע את עדותו בפניו לאורך מספר ישיבות ממושכות... התרשם כי המערער 'אינו בוחל בשימוש בשקרים רבים ככל שהדבר, כפי הנדמה לו, משרת את מטרתו', כי דבריו שווים ל'קליפת השום' וכי הוא נהג בחקירתו ובעדותו במניפולטיביות רבה. ואכן, הרושם שעולה מעיון בחקירותיו ובעדותו של המערער הוא כי אמירת דברי שקר אינה זרה לו, בלשון המעטה. אזכיר כי המערער אישר בעדותו כי שיקר בחקירותיו ואף כינה את עצמו 'שקרן פתולוגי' באוזני החוקרים בחקירה מיום 21.12.2006. שקריו באים לידי ביטוי ברור בניסיונותיו להסביר כיצד ידע פרטים כאלו ואחרים על הרצח [ראו לדוגמה הסבריו הסותרים בחקירה נגדית לשאלה כיצד ידע את תנוחת המנוחה בשעת הרצח, פסקה 163 לעיל]. הגם שבמקרה דנא ניכר כי לא מדובר בהתנהלות חד-פעמית אלא בתופעה נשנית, כמעט פתולוגית, של הסתבכות בשקרים – ואולי דווקא בגלל זאת – סבורני כי יש לנקוט משנה זהירות בבואנו לזקוף שקרים של הנאשם לחובתו כחיזוק להודאתו. אין לשלול כי גם חפים מפשע היו מוצאים עצמם מסתבכים בשקרים בנסיבות שבהן רשויות האכיפה היו מטיחות בהם האשמות שווא, בניסיון לחלץ עצמם מהסיטואציה שאליה נקלעו. בל נשכח כי מדובר בסיטואציה היוצרת מטבע הדברים רגשות עזים כדחק, לחץ ודאגה בקרב הנחקר או המעיד, שחירותו מוטלת על הכף .... אוסיף כי מודע אני להלכה שלפיה שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, המוכחים בראיות עצמאיות ובאופן חד משמעי, עשויים לשמש אף כסיוע [ראו קדמי, עמ' 305-298 והאסמכתאות שם]. אולם, כאמור, לגישתי נדרשת זהירות מיוחדת בבואנו להסתמך על ראיה זו כתימוכין להודאת חוץ של נאשם, בוודאי ברמה של סיוע ובנסיבות המקרה הנוכחי. עוד אציין כי בדומה לידיעת פרטים מוכמנים, גם שקריו של המערער אינם בגדר תוספת חיצונית להודאה או למערער עצמו. לפיכך, סבורני כי שקריו של המערער טומנים בחובם חיזוק בלבד להודאות ובאופן מצטבר ליתר הראיות המחזקות."
השאלה החשובה באמת היא האם זדורוב נתפש בשקר, שעצם הפרכתו מעידה על אשמתו. זאת בניגוד לשאלה האם זדורוב נתפש בשקר שגם חף מפשע שהמשטרה משקרת לו היה מעלה.
לשאלה הזו מצטרפת שאלה נוספת. מרגע שהמשטרה בוחרת לשקר לחשוד, אם היינו מדמיינים שקרן פתולוגי ואדם דובר אמת הנחשדים על ידי המשטרה ובוחרים שלא לשמור על שתיקתם, אלא להתמודד עם הצהרות שקריות של המשטרה, מי לדעתכם צפוי להיות מסובך יותר בעקבות כמה ימי-חקירות? דובר האמת או השקרן הפתולוגי?
אם אנחנו מחפשים הסבר לדרך בה אדם חף מפשע יהפוך לחשוד המרכזי בחקירה משטרתית בה מותר למשטרה לשקר לחשוד, הפרעה מהסוג של
שקרנות כפייתית היא הסבר טוב מאוד.
לכן זה מסוג הטיעונים שהייתי מצפה לראות בדף מידע שטוען לחפותו של זדורוב, לא לאשמתו.
כך מסתיים לו טיול קטן של לילה בארץ העובדות המשכנעות על פי הפרקליטות.
קשה לי לומר שיצאתי נינוח מהעסק הזה.
הספק המנקר שעלה בקריאה החוזרת בפסק-הדין התחזק.
האומנם עליי להתלונן רק על הפרקליטות?
מבט במארג הראייתי שסיכם כבוד השופט עמית (פסקה 106) לדבריו ובמיוחד הפרטים המוכמנים שהוא בוחר להזכיר מעלה תמונה דומה מאוד.
הדברים היחידים המוזכרים על ידו שבאמת נראים כעוברים לטעמי ללא קושי את מבחן הספק הסביר הם הראיות הנסיבתיות והשקרים שבחר זדורוב לשקר בחקירה ובמשפט. נראה לי שכל הנקודות האחרות יכולות היו וצריכות היו להיות נתונות במחלוקת במשפט צדק.
ובדומה לנקודות שעלו עד כה במסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות - הן אינן נקיות מספק, שנתפש על ידי כסביר.
עד כאן חלקו הראשון של המסמך. ראינו את תמצית הראיות שלטעם הפרקליטות משכנעות כי זדורוב אשם. נמשיך אל חלקו השני של המסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות הנושא את הכותרת "להלן עובדות האמת" בו נדונו פרסומים שונים המביאים ראיות לטובת זדורוב.
השעה מאוחרת, ולכן בחרתי להתייחס מתוכו רק ל-4 נקודות. בהן ישלטעמי החמצה משמעותית וחשובה של השאלות המשפטיות המהותיות לעניין הזה. לאור השעה ולאור אורך היריעה, גם זאת אשתדל לעשות בקצרה: (הטענה מובאת ב
BOLD; ההתייחסות לאחריה).
"2. טענה: תאיר נרצחה בסכין משוננת, וזה לא מסתדר עם טענת זדורוב שהסכין שלו חדה.
האמת: זדורוב הודה שנפטר מהלהב אחרי הרצח, כך שלא ידוע בוודאות באיזה להב היא נרצחה. קיימות סכינים יפניות עם להב משונן (זדורוב השתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות של בעלי מקצוע ולא בסכינים הקטנות שיש לכולם בבית), מה גם שזדורוב סיפר שהשחיז עם אבן את להב הסכין, מה שעלול לגרום לה להיות קצת משוננת. בכל מקרה, השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה."
הקביעה שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה היא קביעה שגויה מיסודה. רומן זדורוב נחשד מלכתחילה בגלל שהוא נושא עליו סכינים בכל עת עקב עבודתו. אומנם אפשר להרשיע ברצח ללא מציאת כלי-הרצח אבל ראיות שמעידות כי הרצח בוצע באמצעות כלי-נשק שלא היה ברשותו של החשוד הן מהותיות לדיון. אם הדיון לא התקיים בערכאה דלמטה בצורה ממצה לדעת העליון, אין זה ראוי ונכון להגיע להכרעה. הדבר הנכון לעשות, עם כל הכבוד לפרשיה המוזרה שהתפתחה סביב הדעות הפורנזיות בנוגע לסכין, הוא לנהל דיון מקיף וממצה בעניין בביהמ"ש המחוזי, כדי להכריע את הספק. אין זה סביר להכריע שמבחינה פורנזית הרצח בוצע באמצעות סכין משוננת, לקבוע שברשות זדורוב לא היתה סכין משוננת, ולהרשיעו על בסיס ההנחה שאולי בדרך-לא-דרך סכינו פעלה כאילו היתה משוננת. כך עושים משפח ולא משפט.
4. טענה: בשירותים לא נמצא כל ממצא פורנזי (מדעי) כמו טביעות אצבע או DNA שקשור לזדורוב, בשעה שנמצאו ממצאים שקושרים אחרים לזירה.
האמת: זה נכון, אבל גם שופט המיעוט קבע שזה מסתדר עם האמירה של זדורוב למדובב, שהוא ניקה את הראיות בזירה (נפטר מהמכנסיים ולהב הסכין). מאחר שמדובר בשירותים ציבוריים שהיו בשימוש יום-יומי של תלמידים, כמובן שהיו ממצאים של אנשים אחרים בזירה, כולל טביעות נעליים. בחיים, שלא כמו בטלוויזיה, לא כל מגע משאיר DNA.
העדר ממצאים פורנזיים הקושרים את זדורוב לזירה ניתן להסבר באמצעות זריקת המכנסיים והלהב רק באופן חלקי. אם זדורוב היה בזירה, דרך על הגופה, וטיפס בדרך החוצה בדרך שתוארה בכתב-האישום, הוא היה צריך להיות מאוד שיטתי כדי לא להותיר אחריו ממצא כלשהוא (שערה ? כתם זיעה? טביעת אצבע חלקית?)
השיטתיות הזו לא מתיישבת בקנה-אחד עם טיפות הדם שהוזכר כי נמצאו בחדר השירותים בקומה הראשונה (זה שעל פי כתב האישום זדורוב הלך אליו כדי לנקות עצמו).
השיטתיות הזו גם לא מתיישבת עם היבטים אחרים בהתנהלות המיוחסת זדורוב (שאזכיר לפני סיום הפוסט הזה).
העדר ממצא הקשור לזדורוב בזירת הרצח בהחלט יכול לנבוע מהעובדה שחייבים לשקול שיפוטית כאשר אדם טוען לחפות: שהוא לא היה שם.
6. טענה: בתא השירותים נמצאו טביעות נעל קטנות, שאינן של זדורוב.
האמת: לא נמצאו עקבות קטנות של ילדים! נכון שבזירה נמצאו עוד עקבות מלבד העקבות של זדורוב, שלא את כולן הצליחו לזהות. השופטים קבעו שהיו הרבה אנשים שנכנסו לשירותים בזמן שמצאו את הגופה של תאיר ולא הצליחו לאתר את כולם.
האמת היא שנמצאו בתא טביעות הנעל המתוות נתיב הימלטות מהתא. הטביעות זוהו בבירור ככאלה שאינן של זדורוב (עניין מצגורה, שהוזכר למעלה, אולי הטיל צל כבד על אפשרות הזיהוי הודאי של נעליים על פי טביעותיהן, אבל לא מנע את האפשרות של פסילה ודאית שנעל מסויימת הותירה עקבות מסויימים).
ראיה מהסוג הזה אינה יכולה לקבל יחס של משיכת-כתף או של תירוץ.
מדובר בראיה היוצרת אפשרות סבירה לכך שאדם אחר היה בתא.
האפשרות הזו יוצרת ספק סביר שאכן המשטרה תפשה את הרוצח האמיתי.
אי אפשר להעלים את הספק הסביר הזה באמירה שאולי אלה טביעות נעל של צוותי החיפוש.
נטל ההוכחה בשלב הזה הוא עדיין על המאשימה, והיא זו שצריכה להוכיח שהנעליים האלה אינן יכולות להיות של הרוצח.
אם היא אינה יכולה לעשות זאת, היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
אם היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, רומן זדורוב אינו יכול להיות מורשע ברצח תאיר ראדה, חרף הודאתו.
11. טענה: נשארו הרבה מאוד תהיות ושאלות שאין עליהן תשובות.
האמת: השופטים מודעים לכך שכמו במקרים לא מעטים אחרים, גם בפרשה זו לא נפתרו כל התהיות שעולות מחומר הראיות, ויש כמה נקודות שאינן חסרות משמעות, שנותרו בגדר תעלומה לא פתורה. אבל הם קובעים שלראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, יש עוצמה כה רבה, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו.
כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת."
אמת: אם מניחים שלהתוודות יש עוצמה רבה, סימני השאלה אינם מקבלים משמעות רבה.
אבל אם זוכרים שהודאות ניתנות לעתים מתוך לחץ רב, ומקבלים שבמקרה הזה הופעל לחץ כזה על זדורוב, נאלצים להפחית ממידת העוצמה המיוחסת להתוודות.
ובהעדר העוצמה הזו, משקלם של סימני השאלה הולך וגובר.