יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

גם כשעוסקים בתקציבים לבעלי מוגבלויות חשוב לדייק

בויכוח בין שרת המשפטים איילת שקד לח"כ אילן גילאון שפרץ היום במליאת הכנסת לאור דחיית הקואליציה את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ה–2015, אשר יזמו גילאון וחברי-כנסת רבים אחרים (מהאופוזיציה ומהקואליציה) הטיח הח"כ בשרה כי חברי מפלגתה פועלים רק למען אינטרסים מסויימים
ולא לטובת בעלי מוגבלויות:"כל סיעות הבית מצאו לנכון לחתום על ההצעה הזו, שעושה צדק חלוקתי שכל כך דרוש במדינה הזאת, למעט סיעה אחת - הבית היהודי".

השרה, בתשובה כועסת, ציינה תקציבים שהוקצו במשרדים בשליטת מפלגתה - במשרד החינוך ובמשרד הדתות -  לטובתם של אנשים עם מוגבלויות, אבל שכחה להעיר שהתקציבים שהזכירה  הם תקציבים שהמשרדים חייבים להקצות בהתאם להוראות פרק הנגישות שבחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, מכוח אותן התקנות שהושלמה התקנתן מכוחו של הפרק.

בהתחשב בכך שהשרה יודעת שהתקציבים האלה הם תוצאה של חובה שבחוק שהממשלה מחוייבת לקיימו וגוררת את רגליה בנוגע אליו שנים ארוכות, קשה שלא לנסח את תשובתה כחוצפה. אבל החוצפה הזו היא לא רק שלה - היא של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמתנהלות כאילו צריך להודות להן כאשר הן סוף סוף מואילות בטובן לתקצב ולקיים הוראות חוק.

החוצפה הממשלתית לא מסתכמת בזה. יישומו של פרק הנגישות בחוק השוויון מתעכב כבר שנים רבות לעומת הקצב המקורי שתוכנן בחקיקה, בעיקר בגלל העיכוב הממשלתי בהתקנת התקנות:


עכשיו, כשסוף-סוף מתחילים לתקצב את נושא הנגישות, גם מסתתרים מאחוריו כדי לתרץ את המשך ההזנחה של סוגיות חשובות אחרות, כמו שאלת הקיום של התלויים בקצבאות הנכות ?

לקריאה נוספת