יום שני, 16 בפברואר 2015

תיאטרון הפסילה 2015

מחר יישב בית המשפט העליון של מדינת ישראל על המדוכה ויידון בעתירות של חנין זועבי וברוך ברזל כנגד פסילתם כמועמדים לכנסת ה-20.

ראינו את זה קורה לא כל-כך מזמן. זוכרים?
ההלכה ידועה וברורה:

  • "הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר..."
  • "אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר..."
  • "הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות ..." רק בשל מטרות אלא על סמך מעשים המכוונים כלפיה, וגם אז על בסיס ראיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות". 

ובכל זאת כשהתפרסמה הידיעה על החלטות הפסילה של ועדת הבחירות המרכזית שמעתי עוברים ושבים, מכרים וידידים מתפעלים מההחלטות, חלקם מסכימים איתן, חלקם מתנגדים. אבל כולם סבורים משום מה שהן סופיות.

רק שנתיים עברו מהבחירות הקודמות וממופע תיאטרון הפסילה הקודם. איך זה קורה שאזרחי מדינת-ישראל לא מפנימים שהצגת התיאטרון המועלית מולם ריקה מתוכן משמעותי? האם זו בעייה בזכרונם? בעייה בהבנתם? איך זה קורה שאנשי-הציבור בישראל לא מבינים את המשמעות של הולכת-השולל הציבורית הזו?

אני נוטה לחשוב שהבעיה היא בתקשורת הישראלית. מאחר ולחלק גדול מן האזרחים האזרחים לא מדובר בעניין הקרוב ללבם הרי שהם מקשיבים למידע הנמסר בתקשורת וממסגרים את הנושא בדרך הזו, ולא מקפידים להתעמק בו. התוצאה היא שדרך הדיווח על הפסילה קובעת את הדרך שבה היא נתפשת בתודעה הציבורית.
אם כל כלי-התקשורת הישראליים היו מדווחים באופן הראוי, הרי שכל אזרח במדינה היה יודע שהפסילה בוועדת הבחירות המרכזית היא אקט חסר-משמעות לאור ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל.
יותר מכך, כל אזרח במדינה היה מבין שאנשי-הציבור היושבים בועדת הבחירות המרכזית בחרו לנהוג בניגוד לחוקי מדינת ישראל כשפסלו את ח"כ חנין זועבי ואת ברוך מרזל מלהתמודד על מקום בכנסת ה-20.
אולי אזרחי המדינה אפילו היו מוצאים לנכון למתוח ביקורת על ההתנהלות המטופשת הזו, המבזבזת משאבי-ציבור יקרים, והמנסה לזרות חול בעיניהם.

ומי יודע? אולי הם היו מנערים חוצנם מאנשי-הציבור האלה, ומבהירים שהם לא מוכנים לקבל התנהלות כזו-

  • המזלזלת במשפט החוקתי של המדינה;
  • המרשה לעצמה להתנגח פוליטית בכל מחיר;
  • המעידה שאנשי-הציבור הפוסלים לא באמת מבינים את כובד-המשקל והאחריות הקשורים להיותו של אדם נציגו של ציבור מאזרחי ישראל. 
האומנם מי שמתנהל בדרך הזו, של תיאטרון הפסילה, ראוי להיבחר לכנסת?

לקריאה נוספת







יום ראשון, 8 בפברואר 2015

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ?