קדימות לבעלי כרטיס אדי בהקצאת איברים להשתלה

עברו לא מעט מים בירקון, מאז פרסום חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008 והנה, סוף-סוף, לפני שבוע פורסמו הנחיות ועדת ההיגוי למרכז להשתלות לפי חוק השתלת אברים. בהנחיות קבועה עדיפות (מסויימת ומורכבת) למי שמחזיק בכרטיס אדי (הוגים א כמו באגם) ולבני משפחתו, בתור לקבלת איבר להשתלה.

לאחר פרסום ההנחיות, ברור שעכשיו החתימה על כרטיס אדי הינה גם מעשה ראוי מוסרית וגם מעשה שיש בו פוטנציאל תועלתני אגואיסטי. אני כבר חתום. כדאי גם לכם.  אפשר לעשות זאת און-ליין.

גילוי נאות: התנגדתי ועודני מתנגד עקרונית למודל הקיים בישראל בתחום תרומת האיברים. אני מאמין שהמודל הנכון הוא לאפשר תמורה לתורמים, במסגרת סחר מוסדר כשהמדינה היא הקונה החוקי היחיד. אני מקווה להרחיב בסוגיה הזו בחודש הקרוב, לנמק מדוע תרומה בתמורה מוסרית יותר מהמודלים האפשריים האחרים, להיזכר בהיסטוריה של תרומת איברים בישראל, לעסוק מעט בהיבטים ההלכתיים בגלל חשיבותם המקומית, ולהוסיף קצת הרהורים משלי, לדיונים הרבים באינטרנט בסוגיה הקשה והמורכבת הזו. אולי אפילו ייצא מזה משהו,יום אחד.

[עדכון, אפריל 2012:  שלושה חותמי כרטיס אדי שנזקקו להשתלת איברים ואשר קיבלו תוספת ניקוד עקב היותם חתומים על כרטיס אדי, קודמו בעקבות זאת בתור ההמתנה להשתלת איברים וזכו להשתלה:

•  בן 57 אשר סבל ממחלת כבד ממושכת, זכה להשתלת כבד;  
• בן 34 אשר סבל מאי ספיקת כליות ואף טופל בדיאליזה, זכה להשתלת כליה;
• בת 58 אשר סבלה מאי-ספיקת כליות ואף טופלה בדיאליזה, זכתה להשתלת כליה.

תורם האיברים הוא ראובן לויא ז"ל, בן 48 שנפטר ומשפחתו ביקשה לתרום איבריו ולהציל חיים. בעקבות מותו, קיבלו חיים חדשים שלושת החולים שהוזכרו וכן בן 62 שסבל מאי-ספיקת לב ולבו של המנוח הושתל בו. כמו-כן, הושתלו קרניותיו בשתי חולות בנות 54 ו-65 שזכו לשוב ולראות. ] 

הפנסיה של עזמי בשארה

התקשורת מדווחת שהפנסיה של עזמי בשארה נשללה בקול תרועה. הבלוגוספירה נמלאה כבר מכבר בקריאות חמס של הוגי-דעות שונים המשוכנעים שהחוק ששימש לכך הוא דוגמא לחקיקה גזענית.
אין ספק שמדובר בחקיקה חריגה, בהיותה חקיקה שנתפרה לגופו של אדם, והדברים ברורים ונאמרו מפורשות בדיונים במהלך חקיקת החוק.
אין גם ספק שמדובר בנסיבות חריגות ביותר.  חבר פרלמנט מדיר רגליו ממדינתו תוך שהוא נמנע מלהגיע לחקירה בנוגע לעבירה שהוא נחשד בה.
קשה גם להתעלם מכך שתשומת-הלב הרבה שהוקדשה על ידי כנסת ישראל לעניינו של עזמי בשארה, למרות סוגיות בוערות רבות אחרות, היא חריגה, וקשה להתעלם מתחושה מעיקה שייתכן שתשומת-הלב הזו לא היתה רבה כל-כך, אם היה מוצאו של עזמי בשארה אחר, למשל, לא-ערבי.
התחושה שהיחס שהמקרה זכה לו שונה, מעיקה במיוחד, כשמשווים את סוגיית שלילת זכויות הפנסיה של עזמי בשארה לדיוני שלילת זכויות אחרים, דוגמת הדחילו-ורחימו שקל לחוש כשקוראים את פרוטוקול הדיון בועדת הכספים בשלילת הזכות לקבלת עיתונים וטלפון של חברי הכנסת שיורשעו בעבירה שיש עמה קלון.

כך שאין מנוס מהחשש שנוצר כאן דבר חקיקה, שמניעי יוצריו אינם נקיים מגזענות.

מצד שני, אני סבור שהמוצר הסופי - דבר החקיקה - איננו גזעני.

לא מאמינים ?

חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011 , חוק שחל על עזמי בשארה ואשר יחול על כל חבר הכנסת בעתיד  - תהא זהותו האתנית כאשר תהיה, קובע שבהתקיים מצב בו חבר הכנסת  -

1. ייחשד, יואשם או יורשע בעבירה שדינה עשר שנות מאסר או יותר,
2. אשר בוצעה, כולה או חלקה, בעת כהונתו כחבר הכנסת,
3. ואשר לא יתייצב לחקירה או למשפט שהוזמן אליהם או לריצוי עונשו, 
4. והכל‬ ‫בתנאי שלא יציג טעמים סבירים לכך‬, 

הכנסת תהא מוסמכת, ‫לשלול את כל או חלק מהתשלומים המגיעים לו כחבר הכנסת (מכהן או בדימוס), כל זמן שהנסיבות האמורות עומדות בעינן, והכל בהתאם לפרוצדורה מסודרת שהחוק מפרט, שמסתמכת בעיקרה על מידע שמוסר היועץ המשפטי לממשלה, והמאפשרת לחבר הכנסת להציג את עמדתו בפני הכנסת.

כלומר, לכאורה, החוק שנחקק מאפשר גם שלילת תשלומים מחברי-כנסת החשודים באונס והמסרבים להתייצב לחקירה/משפט/מאסר. התשובה, כרגיל תהא תלויה ביישום של החוק, וזאת בדומה לחקיקה אחרת שיש הטוענים לגביה שהיא גזענית ואשר אושרה לאחרונה בכנסת.

כשבוחנים את הרקע של החוק הזה, ומנסים להתעלם לרגע מהשאלה של אפליה וגזענות, קל יותר לראות שלא מדובר בחוק מיותר לגמרי. עזמי בשארה (וכמותו כל כל ח"כ פלוני תאורטי עתידי שיימלט מחשד/משפט/מאסר), מנצל את החסינות הייחודית של חברי-הכנסת לשיבוש ההליך הפלילי. לו היה מגיע, נחקר, מואשם, נשפט, נמצא אשם, נאסר - לא היה צורך בחקיקת חוק ייחודי ואכיפתו. העובדה שעזמי בשארה בחר לשהות רק במדינות שקשה/בלתי-אפשרי לבצע הליך הסגרה למולן, רק מחזקת את הצורך בחוק שכזה. 

כלומר, גם אם מניעי המחוקקים אינם נקיים מגזענות, אין מדובר בחוק גזעני, וייתכן שאף מדובר בחוק שיש בו צורך מסויים, שלא ניתן היה לענות לו בצורה אחרת.

וכמובן - בל נשכח שעזמי בשארה יכול להציב את המחוקקים שביקשו לפגוע בו אל מול שוקת שבורה, להתייצב בישראל כדי לנסות ולהפריך את החשדות שהוטחו בו (נסיון שסביר להניח שיוכל להצליח, אל מול חקירה או משפט שינוהלו באופן הוגן ותחת עינה הביקורתית והבוחנת של התקשורת, לאור מעמדו הציבורי), ואם יעשה זאת תוך שנה מהיום, הרי שהודות להוראת סעיף 5(ב) לחוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011, גם יזכה לקבל את כל התשלומים שנשללו ממנו. ובוא נזכור את העובדה החשובה - במצב החוקי בישראל של היום, גם לאחר חקיקת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011, גם אם יורשע עזמי בשארה בעבירות המיוחסות לו על פי הפרסומים בתקשורת, הוא עדיין יהיה זכאי לפנסיה ולתשלומים אחרים בגין עברו כחבר הכנסת. רק בחירתו לשהות מחוץ לישראל מאפשרת את השלילה הזו.

שאלה אחרת שמטרידה אותי, היא מדוע החוק לא נוסח מלכתחילה כך שיחול על כל מי שנשא או נושא משרה ציבורית ונחשד, הואשם או הורשע בעבירה חמורה. חסרה לי בחוק הזה, למשל, התייחסות לנושאי משרה דוגמת ראשי-ממשלה ונשיאים.

פרטיות וסלולריים

אם פייסבוק נדמית לכם לפעמים כמו איום בלתי-נסבל על הפרטיות שלכם, כדאי להתחיל לשים לב לסלולרי שלכם ולקרוא על ניסוי מעניין שערך פעיל הירוקים בגרמניה, ניסוי שהדגים את כמות המידע (metadata) שאוספות חברות הסלולר והתמונה המדוייקת שניתן לבנות באמצעות המידע הזה על חיי המשתמשים.
אני מודע לכך שלרבים לא מדובר במשהו חדש במיוחד, אבל לטעמי זו דוגמא נוספת - ומצויינת - לדרך שבה מהות ותפישת הפרטיות שלנו הולכות ומשתנות מול עינינו, בלי שמתנהל דיון לעומק על הרצונות וההעדפות שלנו. 

הזכות לפרטיות של הנפטר

עו"ד יהונתן קלינגר  נגע בסוגיה הרגישה של פרסום התמונות של גופות משפחת פוגל הטבוחה, בפוסט מעניין וחשוב.

הגבתי בפוסט עצמו, אבל לאור רגישות הסוגיה והסיכון להיבלעות בגל התגובות, חשבתי שלא יזיק לחזור על ההערות גם כאן. 

פעם התעניינתי מאוד בסוגיה (המורבידית למדי, אני יודע) של זכויות המת. לא כ"כ יצא לי לעסוק בעניין בשנים האחרונות, אבל חשבתי שיש כמה דברים שחשוב שייאמרו, מתוך תקווה שאולי בתוך ההתלהמות הרגילה, בכל זאת כמה אנשים שאולי יתקלו בפוסט, יחשבו פעמיים, ומי יודע, אולי יום אחד מי מהם יעמוד לפני סוגיה דומה בעצמו, ושוב יחשוב פעמיים. 

אז ככה - 

1. בכל מה שנוגע לכבוד האדם של המת, בתיהמ"ש פסקו שוב ושוב בהקשרי הנצחה, קבורה ועצמות. כך למשל בבג"ץ 6685/05 חברת אלאקסא נ' י.ג ארכיאולוגיה ואח' נאמר (על דעת כל ההרכב) כי "ההגנה על כבוד האדם כוללת בחובה את ההגנה על כבודו של החי ועל כבודו של המת גם יחד… שמירה על כבוד המת וקדושתו מצדיקה היא כי יינתן טיפול, ראוי, הולם ומכובד לקברים עתיקים ולעצמות אדם ". לדעתי, מקל וחומר חייבת לחול הדרישה לטיפול ראוי והולם השומר על כבוד האדם  גם בנוגע לגויות נפטרים שלא הספיקו להתקרר. למי שלא זוכר, אגב, פרטיות נכללת בכבוד האדם, מכוח הוראות חוק כבוד האדם וחירותו (סעיף 7; כך שלטעמי, ברמה העקרונית, אין הכרח לטרוח ולדון בסוגיות המורכבות להחריד של תחולת חוק הגנת הפרטיות). גם בפסיקה הישראלית כבר הושמעו דעות הסבורות  שיש זכות לפרטיות לנפטר.  למשל השופט גולדברג (כתוארו אז) ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי ובפסיקה נמוכה יותר למשל ב-המ' 4810/96 (ירושלים) עזבון המנוח גרשון לביא ואח' נ' מדלין לביא. 
2. בשאלה של מי הזכות הזו החיים מסובכים. בבג"ץ 6126/94 גיורא סנש ו-4 אח' נ' יו"ר רשות השידור (שם לעניין הזכות לשם טוב) השופט חשין (כתוארו אז) הציע שהזכות תוקנה פחות או יותר לכל מי שהנפטר היה יקר לו. מבחינה פרקטית יכול להיות שעדיף שזו זכות שתהיה  בידי היורשים. 

בהקשר של התמונות מהטבח במשפחת פוגל, בהתחשב במורכבות השאלה, ובהשלכות האפשריות על הקטינים – כיום ובעתיד, זו נראית לי מסוג הסוגיות שהיו מחייבות מינוי אפוטרופוס לעניין מטעם ביהמ"ש – לו היה העניין נדון בביהמ"ש.

אישית, אני מתקשה לדמיין אפוטרופוס כזה שהיה ממליץ על הפרסום בלי חוות-דעת משכנעות מטעם מומחים לבריאות הנפש, בנוגע להשלכות עתידיות על הילדים שניצלו מן הטבח.

ככה לפחות אני הייתי נוהג, אם הייתי אפוטרופוס, ועמדתי הראשונית בעניין לא היתה נראית לבית-המשפט (מהי ? בואו נחכה לסוף הפוסט. שיהיה קצת מתח...)

מאחר ובגופות אדם עסקינן, חשוב להזכיר שלכל אחת מהדתות הדומיננטיות בישראל יש גישה מאוד מורכבת כלפי גופו של המת. ביהדות יש מורכבות לא-פשוטה בנוגע לאיסורי ניוול המת והנאה מן המת. השאלה האם להפיץ או לא להפיץ  תמונות של בני-אדם - גבר, אישה ו-3 ילדים, הצעירה בהן בת פחות מ-4 חודשים, כשהם מוטלים, מבוססים בדמם, היא בוודאי סוגיה  מנוולת.

אני בספק רב אם יהיו רבנים רבים שיהינו לפסוק שמדובר כאן בעניין פשוט, שיש עליו תשובות ברורות ומוחלטות בהלכה היהודית. בהתחשב בכלל הגדול "אחרי רבים להטות", זו בוודאי סיבה נוספת לחשוב ולהתייעץ הרבה לפני שפועלים, ובוודאי לא לפעול בדרך הפזיזה והחפוזה שבה פעלו.

דעתי האישית היא, שגם אם המצב המשפטי הישראלי והיהודי מאפשר פרסום שכזה ללא צל של חשש, יש דברים שלא עושים.

---

[עדכון, 15/04/2011:
הודות לאחד מקוראי הבלוג התוודעתי לתשובה שנתן כבוד הרב שלמה אבינר בנושא, שיש בה כדי להוסיף למורכבות התמונה ההלכתית של הסוגיה.

לשאלה: "האם יש ענין להפיץ תמונות של קרבנות הפיגוע כדי לזעזע את דעת הקהל ולעורר לפעולה, בדומה למה שנפסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ב קנ?"
השיב הרב אבינר: "עדיף שלא, כי בימינו, זה מחליש את גבורת האומה, ובעיקר בראותם את צערנו, זה מחזק את רוח הטרוריסטים להוסיף בבחינת אל תגיד בגת...פן תשמחנה בנות פלישתים, בקינת דוד (שמואל ב א כ)." (מצוטט מאתר "ספריית חוה", שם יש לבחור את קובץ 49).

הרב אבינר בחר שלא ללכת בעקבות תשובה שנתן  פוסק ההלכה האורתודוכסי החשוב, הרב משה פיינשטיין המנוח. תשובתו של הרב פיינשטיין ניתנה לשאלה שנשאלה בתקופת המאבק בניתוחים הפתולוגיים שלאחר המוות, שקדמה לתיקון חוק האנטומיה והפתולוגיה ב-1981. באותה תקופה נותחה גופת כל נפטר בישראל, והמאבק כנגד הניתוחים הפתולוגיים היה המחלוקת הבולטת ביותר בין דתיים וחילונים בישראל (אני מקווה להתייחס למאבק המעניין הזה בעתיד בבלוג הזה).
השואל ביקש לדעת האם לדעת הרב פיינשטיין יש מקום להשהות קבירת איברים שנותחו בנתיחה פתולוגית, כדי לאפשר הבאתם למקום הפגנה כנגד הניתוחים הפתולוגיים, במטרה לגייס את דעת הקהל להפסקת המנהג הזה. הרב פיינשטיין, השיב שאפשר להתיר "להשהות קבורת האיברים ולהביאם למקום ההפגנה לעורר העם כדי שיביא זה לביטול הגזירה", גזירת הניתוחים הפתולוגיים.
בתשובתו, נסמך הרב פיינשטיין  על גיוס בני-ישראל באמצעות הפצת נתחי גופת הפילגש, כמסופר בתנ"ך, בספר שופטים י"ט-כ"א, במעשה פילגש בגבעה.

אפשר למצוא את התשובה באתר המצויין hebrew books.org, בשו"ת אגרות משה, חלק ה', יורה דעה, חלק שני, בעמודים רנ"ח-רנ"ט (סימן ק"נ הוא בעצם השאלה "הרביעית, אם מותר להביא האברים להפגנה").

אישית, סברתי ואני סבור שהנטיה ההלכתית להתייחס לאיש מפרשת פילגש בגבעה כאיש כשר שאפשר ללמוד ממעשיו לימינו אנו, לאור כשרותו בדיני האישות היא בעייתית. לדעתי צריכים לעלות ספקות משמעותיים בנוגע לכשרותו לאור בחירתו להוציא את פילגשו אל אנשי העיר בני-הבליעל.  נראה כי חז"ל והראשונים  לא התייחסו לפרשה בהקשר של ניוול המת ויש בכך להקשות על כל נסיון ללמוד מפרשת פילגש בגבעה לימינו אנו. גם ההיסטוריה של התפתחות ההלכה היהודית בין תקופת השופטים לתקופת המלכים, בוודאי לאור הידוע לנו על סמך ביקורת המקרא, יש בה כדי להאיר על הבעייתיות שבהיסק מפרשת פילגש בגבעה.
יתרה מכך, גם ללא ספקות אלה בלבי, סבורני כי הנסיון ללמוד מהיתר לניוול מתים שניתן במסגרת המאבק הגדול בניוול המתים, לעניין שהאיזונים והערכים המעורבים בו הם אחרים, הוא מהלך מורכב שיש לשקלו היטב.

על כל פנים, תשובתו של הרב אבינר מבהירה היטב כי הלכתית, יש שיקולים נוספים מעבר לכבודו של המת, שראוי לשקול כשמתלבטים האם לפרסם תמונות של הרוגים.

תודה לקורא על שהסב תשומת לבי לעניין.  ]

---

[עדכון, 19/5/2011: יש להזכיר את חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 11), התשע"א-2011 במסגרתו נוסף סעיף 2א העוסק בפגיעה בפרטיות כתוצאה מפרסום תצלום של נפטר. להבנתי, התיקון מקנה במפורש זכות לפרטיות הנפטר לקרובים המפורטים בסעיף 2א, בהסדר מיוחד (שיש בו כדי להזכיר מעט את ההסדר שבחוק האנטומיה והפתולוגיה לעניין תרומת איברים לאחר המוות). הפוסט הזה הפך לו מעט ארוך ומסורבל עם העדכונים, כך שאשמור דיון מפורט בתיקון זה, הן בנוגע להסדר הקבוע בו על מורכבויותיו והן על השלכותיו בנוגע למה שלא נאמר בו, להזדמנות אחרת, אם וכאשר תיקרה בידי.] 

גוגל בוקס עלתה על שרטון

בית משפט בניו יורק קבע שהיתרון שגוגל השיגה בפרוייקט גוגל בוקס נותן לה יתרון לא הוגן . נראה שהחברים מגוגל יצטרכו ללמוד לשתף....

[עדכון, 06/04/2011: שאלו אותי על מה בכלל מדובר כאן... הסבר קצר אפשר למצוא כאן]

הפטנט הראשון מאחורי PageRank

יש אנשים שיתעניינו בדבר האפשרות ללמוד קצת יותר על ההיסטוריה של הפטנטים המגנים על PageRank, אלגוריתם השקלול של תכני האינטרנט העומד בליבו של מנוע החיפוש של גוגל.
למשוגעים לדבר בלבד (: 

חדשות טובות למשכירים ולשוכרים תמי-לב: תזכיר חדש מציע לייעל את שלב פינוי המושכר

המציאות הלא-פשוטה של משכירי דירות בהיתקלם בשוכר שמפר את חובותיו על פי חוזה השכירות מוכרת לרבים. רבים מדי.
לפני קצת יותר משנתיים, פעל משרד המשפטים בנושא והפך את עצם הליך התביעה המשפטית לפינוי מושכר פשוטה בהרבה, הודות לתיקון פרק ט"ז לתקנות סדר-הדין האזרחי והוספת האפשרות לתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מקוצר.
אפשר למצוא הסבר נאה של המצב שלאחר התיקון במאמר מובנה ונגיש ב-YNET, שכתבה עו"ד דריה כנף.
 הבעיה עם המציאות שלאחר התיקון היתה שהדרך להשגת פסק-דין כנגד השוכר המפר אומנם הפכה פשוטה יותר, אבל פינוי המושכר בפועל, בהנחה שהשוכר-המפר לא ציית וולונטרית לפסק-הדין, נותר כרוך בהפעלת הליכי הוצאה-לפועל על כל המורכבות הכרוכה בהם.
והנה ממשיך משרד המשפטים ועושה צעד מבורך  לתיקון תהליך האכיפה של פסק-הדין: הופץ תזכיר "חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' ...) (בקשת ביצוע לפינוי מושכר), התשע"א-2011" (זהירות: מסמך וורד!).

על פי דברי ההסבר בתזכיר "אכיפת פסק הדין לפינוי מושכר בישראל באמצעות הליכים בהוצאה לפועל עלולה להימשך זמן רב בהשוואה למדינות אחרות בעולם. משך הזמן הנדרש לפינוי מושכר בהוצאה לפועל, במקרה בו לא נקבע בפסק הדין מועד לביצועו, עומד על 71 ימים לכל הפחות." (הדגשים שלי)

על פי דברי ההסבר בתזכיר "מטרתה של הצעת החוק, לקצר את המועדים הקבועים  בחוק ובתקנות ולאפשר ביצוע הפינוי במועד מוקדם ככל האפשר ובסמוך למועד פסק הדין או למועד שנקבע לביצועו. ההנחה היא כי בית  המשפט אשר דן בתביעה בחן ושקל את מכלול השיקולים ובהתאם להם קבע את המועד לפינוי. אשר על כן,  אין הצדקה שלא לאפשר הוצאה לפועל של פסק הדין בתכוף למועד שקבע בית המשפט לביצועו. " 

עיון בתזכיר עצמו מלמד שאכן נראה שמשרד המשפטים מבקש ליצור מצב בו תתאפשר אכיפה מהירה ככל האפשר של פסק הדין לפינוי. עכשיו רק נותר לקוות לטיפול מהיר של משרדי-הממשלה בתזכיר, של הכנסת בהליך החקיקה, ושהתזכיר שלפנינו יהפוך ללא שינויים רבים מדי לחוק שישפר את הרווחה המצרפית של כל המעורבים בשוק הדיור להשכרה. ולהשומע ינעם.