יום שני, 25 באוקטובר 2021

כשהמדע מקשה על הוכחת אשמה, שוטרים, תובעים ושופטים עשויים לראות בכך מכשול. הם ממשיכים לבצע את עבודתם כמו תמיד

ביום אחד באמצע מרץ, בצהרי היום, תחת שמים אפורים יצא יוטיקו בריילי (Yutico Briley) משערי הכלא שמאחוריהם היה אמור לבלות יותר מ-50 שנים נוספות בגלל הרשעה שהתבססה בעיקרה על כשליה של מערכת המשפט האמריקאית המודרנית. 

זה אומנם סיפור אמריקאי אבל הוא יכול לקרות גם אצלנו. סביר להניח שיש אנשים עם גורל דומה מאחורי הסורגים של מערכת המשפט הישראלית. ולא במקרה נזכרתי בסיפור הזה - הפרסומים בתקשורת בנוגע למשפטו החוזר של רומן זדורוב הם שהזכירו לי את הכתבה המרגשת והחשובה שפורסמה על יוטיקו בריילי ב'הארץ'

כיצד קורה שאנשים מורשעים למרות שמתקיים בעניינם ספק סביר ? כי יש ליקויים בתהליכי החקירה וההרשעה - שאסור לאפשר להם שיקרו. ובכל זאת - הם קורים מדי יום. בעניינו של יוטיקו בריילי, הוא הפך לחשוד המרכזי בשוד בגלל עדות ראיה, אבל אותה עדות ראיה נגבתה בתנאים שידוע שאינם מהימנים כלל ועיקר. אל אותו נקודת פתיחה אומללה בתהליך הרשעתו הצטרפו ליקויים חמורים בייצוגו אשר הביאו להרשעתו. בעקבותיה, תובע ושופט מחמירים הביאה לענישתו הקשה. שווה לקרוא על הפרשה של בריילי במקור, בניו יורק טיימס. זה סיפור מרתק ומאלף. לענין הפוסט הזה, חשוב בעיניי במיוחד הציטוט הבא של אמילי בייזלון מהניו-יורק טיימס, שמילאה תפקיד מפתח בתהליך הדיון מחדש בעניינו של בריילי עד לשחרורו: 

"כשהמדע חושף חולשות באופן ההתנהלות של תיקים פליליים או באופן שבו חבר מושבעים קובע את האמת, עובר זמן רב עד שהפרקטיקה בתחנות המשטרה ובאולמות המשפט מדביקה את הסכמות המומחים. המחקר מבהיר, למשל, כיצד יש לנהל חקירות באופן שמפחית את הסיכון לגבות הודאות שווא. ממצאים חדשים מפריכים ודאות קודמת לגבי האבחנה הרפואית של תסמונת התינוק המנוער. ספקות דומים מתעוררים לגבי מהימנות הניתוח הפורנזי של ראיות פיזיות מגוונות, ובהן שיער, סיבים, סימני נשיכה, דפוסי כוויות וכתמי דם. אבל חקירות והעמדות לדין רבות נמשכות ללא לאות, ואינן מושפעות מהמחקרים האחרונים.

כשהמדע מקשה על הוכחת אשמה, שוטרים, תובעים ושופטים עשויים לראות בכך מכשול. הם ממשיכים לבצע את עבודתם כמו תמיד."

המשפט האחרון בפיסקה המצוטטת - הוא בעיה אמיתית. העבודה של שוטרים, תובעים ושופטים איננה הוכחת אשמה. היא תפיסתם של האשמים. ההבדל בין השניים ? הוא כל התורה כולה, על רגל אחת. 

כאמור, נזכרתי בסיפורו של בריילי, שישב שמונה וחצי שנים בכלא על לא עוול בכפו לפני ששוחרר, כאשר קראתי דיווח בתקשורת על המשפט החוזר של רומן זדורוב, הנאשם (שוב) ברצח תאיר ראדה ז"ל, במסגרתו הובאה הצהרת אחד מהחוקרים של זדורוב, שאמר מפורשות: ""ברומן היו עוצמות והוא תעתע בחוקרים, לא הופעל לחץ"

כולנו יודעים שרומן זדורוב נחקר במשך 8 ימים לפני שהתוודה בפני המדובב (אותו מדובב שלפני הוידוי הסביר לזדורוב: "תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות... ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה"). כולנו גם יודעים שבמהלך ימי-החקירה האלה, ערב ההתוודות הזו, רומן זדורוב נלקח להסתכלות פסיכיאטרית. כדברי כבוד השופט דנציגר בפסקה 92 לדבריו בפסק הדין בביהמ"ש העליון, ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מ"י

"בבוקרו של יום 18.12.2006 שב המערער לחדר החקירות. בשובו מחקירת הבוקר אל התא, השמיע באוזניו של המדובב ארתור איומים לשים קץ לחייו ובעקבות זאת נשלח לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים".

האומנם זו הדגמה של העוצמות של זדורוב? האומנם זו הדגמה של הלחצים שלא הופעלו עליו? לדעתי זו היתה ונשארה הדגמה כיצד במקרה של זדורוב ובמקרים אחרים חוקרי המשטרה נקלעים להטיה קוגניטיבית המשבשת את יכולתם להתבונן בעובדות כהווייתם. ההטיה הזו היא תוצר של המחשבה שעבודתם של השוטרים היא הוכחת אשמה של החשוד שמולם, וזה כמובן שיבוש של העבודה האמיתית - תפישתו של האשם. איך זה קורה ? הסברתי זאת בעבר: 

"נדמה שבמקרה זה, ולא רק במקרה הזה, קורה שהספק הסביר נעלם בשלב מאוד מוקדם של החקירה המשטרתית, ומאז החשוד אינו נהנה ממנו עוד. החל מאותה נקודה, הספק הסבר וחזקת החפות, לא משפיעים על התהליך החקירתי והדיון המשפטי בצורה שבה זכויות משפטיות יסודיות אמורות להשפיע.

הדינמיקה של הפיכת זדורוב לחשוד העיקרי והרשעותיו, הן דינמיקות שבהן נטל ההוכחה הועבר אל החשוד. הוא צריך להוכיח שהוא חף מפשע. חלק מהאחריות היא בוודאי  של זדורוב עצמו - שהודה. אבל נוכח הידיעה כי הודאות שווא הן תופעה עובדתית, אובייקטיבית .. ולא פנטזיה של סניגורים, אין מנוס מהמסקנה שיש נסיבות בהן הודאה איננה יכולה לעמוד לכשעצמה. במיוחד כשמדובר בהודאה שניתנת על רקע חקירה מתמשכת, אינטנסיבית, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחשוד שיש ספקות לגבי מידת חוסנו הנפשי."

כולנו צריכים לתרום לכך שמערכת אכיפת החוק שלנו תזכור תמיד שתפקידה איננה הוכחת אשמה אלא תפיסתם של האשמים.

לקריאה נוספת