יום שישי, 14 באוקטובר 2016

אז מה היה לנו בשנת התשע"ו?

הנהלת בתי המשפט פרסמה את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשע"ו עד לערב ראש השנה התשע"ז. על פי בחירת שופטות ושופטי בית המשפט העליון. רשימה מאלפת ומעניינת של 62 פסקי-דין (כולל תקצירים)(זהירות: PDF).

כל אחד ייחס חשיבות או עדיפות לפסקי-דין מסויימים על פני אחרים. זו דרכו של עולם. שני החשובים בהם, לדעתי הם:
רע"א 4110701 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ. תקצירו (המובא מהרשימה):
בפסק הדין בוטלה אחת ההלכות החשובות בתחום דיני השטרות – הלכת גויסקי – שמשלה בכיפה במשך כחמישים שנה וביקורת חריפה נמתחה עליה במהלכן. הלכה זו קבעה כי אדם שקיבל שטר (כגון שיק) "לא טהור" שהוסב לטובתו, יכול להתגבר על טענת "כישלון תמורה" – כלומר אי ביצוע עסקת היסוד שבגינה ניתן השיק – בתנאי שהדבר התרחש לפני קיבל את השיק. כבוד השופט נ' הנדל, אליו הצטרף כבוד השופט א' שהם ובניגוד לעמדת השופט נ' סולברג פסקו כי הלכה זו בטלה, כך שמי שאינו אוחז כשורה בשטר לא יוכל להתגבר על הגנה של כישלון תמורה של המושך או העושה.
נקבע, כי מחזיק השיק הפגום לא יוכל לדרוש את מימושו, ללא קשר לעיתוי של "כישלון התמורה". דהיינו, בין אם אירע לפני קבלת השיק ובין אם אירע לאחריו. בין היתר, הדגיש השופט הנדל כי הלכת גויסקי התבססה על דיני הקניין הכלליים החלים על הממד החפצי של השטר, אך על השטר חלים שלושה ממדים – חפץ, חוזה ומסמך סחיר. בחינה על פי ממדים אלה בהתאם לדיני החיובים ודיני הקניין מובילה למסקנה כי הפגם שנפל בתקינות השטר על פי דיני השטרות פוגע בסחירותו המהותית, ובכך נשלל מהמחזיק בשטר המעמד המיוחד של "אוחז כשורה". החיוב שעבר במלואו אל הבנק – שהוא תוכנו של השטר שרכש – כפוף לטענה שחוזה היסוד הופר.
השופט נ' סולברג סבר, בדעת מיעוט, כי יש להותיר את הלכת גויסקי על כנה, בכפוף לצמצומה והגבלתה באמצעות הוספת שני תנאים לתחולתה. האחד, תשלום תמורה ממשית ומבוצעת על ידי הנסב. השני, כי בעת הסבת השיק לידיו לא היה כישלון התמורה צפוי, מבחינה אובייקטיבית. התוצאה האופרטיבית בנסיבות פסק הדין הייתה קבלת הערעור כך שתביעת הבנק לתשלום דמי השיק תידחה.

רע"א 5225702 זינגר נ' חברת יהב יחמיאס טכנולוגיות. תקצירו (המובא מהרשימה):
כבוד השופט סולברג עסק בשאלת תחולת חוק הגנת הפרטיות על מידע המצוי בחשבון דוא"ל או רשת חברתית של אדם, שהושאר פתוח על גבי מחשב של אחר. נקבע כי המרחב הווירטואלי האישי מכיל מידע פרטי ורגיש, ועל כן ברור שאין ללמוד מעצם העובדה שחשבון כזה הושאר פתוח על הסכמת בעליו לעיין בו, אלא על אפשרות של שכחה. לפיכך, עיון והעתקת תוכן המצוי בחשבון שהושאר פתוח במחשבו של אחר מהווה פגיעה בפרטיות, בהתאם להגדרה שבסעיף 2(5 )לחוק הגנת הפרטיות, שנוסחה: "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב". כהמשך לקביעה זו, נקבע כי תוכן כזה פסול מלשמש ראיה בהליך משפטי, בכפוף לסייגים המופיעים בסעיף 32 לחוק.

ראוי להזכיר גם, "איזכור של כבוד" שני פסקי-דין אחרים שזכו לתהודה תקשורתית לא מבוטלת בשנה האחרונה:




יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

אתה יכול לעשות הכל

הדיון הציבורי הסוער בארה"ב סביב השיחה האינטימית  שניהל דונאלד טראמפ עם בילי בוש הוא הזדמנות נדירה להתבונן  בדברים שאנשים מרשים לעצמם לומר, ובמציאות המשתקפת דרכם.

במה מדובר כאן בסך הכל ? בשיחה הפרטית שהתנהלה לפני שנים רבות, בין האיש שכיום הוא מועמד לנשיאות ארה"ב לבין איש הטלוויזיה (שהוא במקרה או שלא במקרה, בן למשפחת בוש), במסגרת השיחה שיתף טראמפ בהשקפתו  הגורסת שאם אתה כוכב, נשים נותנות לך לנשק אותן. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בהן. מה למשל? לאחוז במקומות אינטימיים בגופן.

הדברים נאמרים על ידו בשיקול דעת, ולמרות שרבים המשתתפים בדיון הציבורי מבקשים להקל בדברים ולתאר את דבריו כאמירות גסות בלבד, קשה שלא להתעלם מהנחות-היסוד המסתתרות מתחת לאמירות האלה. אותן הנחות יסוד שהביאו את טראמפ בהתנצלותו לנסות ולהתגונן בהצהרה שהוא שמע דברים גרועים הרבה יותר מביל קלינטון.


באילו הנחות יסוד מדובר? אלה העומדות ביסוד הפרספקטיבה של טראמפ כפי שהתבטאה בשיחה. פרספקטיבה הרואה בנשים מטרות, חפצים, יעדים להשגה. לא כבני-אדם אוטונומיים.
זו הפרספקטיבה ההופכת נשים רבות מדי,  תכופות מדי, לקורבנות עבירות מין רבות מדי.

האם אני מגזים ?
בתגובה לדברים שאמר טראמפ, בחרה הסופרת קלי אוקספורד לשתף את הציבור באמצעות הטוויטר שלה בהטרדה מינית שעברה בצעירותה. היא ביקשה מנשים אחרות לשתף בהטרדות שהן חוו, כדי שאנשים יוכלו להבין עד כמה הנושא הזה חמור ורציני.

כל מי שסבור שהדיון הביקורתי בדברי טראמפ מוגזם, מוזמן לעיין ב10 מיליון תגובות הטוויטר להן זכה השיתוף שלה, של נשים שבחרו לשתף בסיפורי ההטרדה האישיים שלהם.


המציאות המחרידה אמורה להביא כל אדם בר-דעת להבין שזו בכלל לא סוגיה של פוליטיקה.

זו סוגיה היורדת לשורשי המשטר הדמוקרטי. חברה דמוקרטית המושתתת על שוויון זכויות מגדרי גמור איננה יכולה להרשות לעצמה סובלנות כלשהיא לאמירות המסתירות בחובן תפישה כוחנית  כלפי  מגדר מסויים.
זו סוגיה של שיח-זכויות. האומנם איש ציבור המתבטא בצורה הזו, המחזיק בעמדה כזו כלפי חלק מציבור הבוחרים,  יוכל להגן על החוקה של ארה"ב?
זו שאלה של שלטון החוק. איך יוכל אדם המכהן בכהונה ציבורית רמה לדאוג שחוקים ייאכפו, אם בסתר ליבו הוא רואה את המציאות בצורה שונה לגמרי?


לקריאה נוספת

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

חדש בארה"ב: המצאת כתב תביעה באמצעות טוויטר

המצאה לנתין זר באמצעים אלקטרוניים, על ידי דואל, היא לא דבר חדש, לא בארה"ב ולא בישראל. אבל לא בכל יום אתה נתקל בהיתר להמצאה באמצעות רשת חברתית, והידיעה המשפטית החדשה ביותר: היתר המצאה באמצעות טוויטר.

ביוני השנה הגיש NGO (ארגון מגזר שלישי) קליפורני, 'פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי' (St. Francis of Assisi), תביעה אזרחית כנגד שני בנקים Kuwait Finance House ו-Kuveyt-Turk Participation Bank Inc וכנגד איש הדת הסוני האג'אג' אל-עג'מי (Hajjaj al-Ajmi). על פי כתב התביעה, השלושה מעורבים במימון ארגון המדינה האיסלאמית בעיראק וסוריה. אל-עג'מי, שמוצאו כווייתי, המופיע ברשימות השחורות של ארה"ב והאו"ם כמממן טרור, ארגן קמפיינים בטוויטר לגיוס מימון למדינה האיסלאמית (Isis) לצורך מסע פינוי ורצח שיטתי של נוצרים אשוריים.

מאחר וכוויית איננה צד לאמנת האג מ1965 (Hague Service Convention) נכשלו נסיונות להמציא את כתב התביעה לעל-עג'מי באמצעות הרשות המרכזית של כוויית (כפי שהדבר היה אמור להתאפשר במדינות אחרות שהן צדדים לאמנה). לאחר שנסיונות לאתר את אל-עג'מי בדרך אחרת כשלו, פנה בא-כוח הארגון באוגוסט אל ביהמ"ש והודיע שהוא מתקשה להמציא את כתב התביעה לאל-עג'מי. נוכח הנסיבות הוא ביקש היתר המצאה בעזרת טוויטר.

כבוד השופטת לורל בילר (Laurel Beeler), שופטת פדרלית במחוז הצפוני של קליפורניה, ישבה על המדוכה, ומצאה לנכון להרחיב עוד מעט את הגמישות האפשרית בהמצאה לנתינים זרים בעידן האינטרנט. כידוע, בעוד שכללי ההמצאה הפדרליים בארה"ב לגבי נתבעים אזרחי ארה"ב הם קשוחים ביותר, לגבי נתבעים זרים כללי ההמצאה הקבועים ב -
על פיהם, אפשר להמציא לנתין מדינה זרה באחד המקרים הבאים- 
1) by an internationally agreed means of service that is reasonably calculated to give notice, such as those provided by the Hague Convention; 
2) if there is no international means or no means specified then by means reasonably calculated to give notice; 
3) by other means not prohibited by international agreement, as the court orders.

כאמור, בהתאם להם הותר לא אחת להמציא באמצעות הדואל.

בשנים האחרונות, הותר גם בהתאם להם להמציא באמצעות רשתות חברתיות. השופטת בילר הזכירה שני מקרים קודמים בהם בתי משפט פדרליים התירו המצאה לנתינים זרים באמצעות פלטפורמות רשת חברתית:

  • ב-2014 שופט פדרלי במחוז המזרחי של וירג'יניה התיר המצאה לניתן טורקי באמצעות דואל, פייסבוק ולינקדאין (WhosHere Inc. v. Gokham Oran); בעניין תביעת trademark בעקבות כשלון המצאה באמצעות הרשות המרכזית בטורקיה, לאחר שהתברר שכתובת המגורים של הנתבע לא היתה נכונה. 
  • ב-2013 שופט פדרלי במחוז הדרומי של ניו-יורק התיר לFTC להמציא ל-5 נתיניים הודיים באמצעות פייסבוק (Federal Trade Commission v. PCCCare Inc), במקרה של חשד להונאה. 
כאמור, עם התשתית הזו, ולאחר עיון בנסיבות המקרה, בהן נעשה שימוש אינטנסיבי בטוויטר על ידי הנתבע ליצור קשר עם ציבור רחב ולגייס ממנו כסף, הלכה השופטת בילר צעד אחד קדימה, והתירה לתובע להשתמש ברשת החברתית טוויטר כדרך ההמצאה.

השופטת בילר מצאה כי -
  • המצאה באמצעות טויטר היא האמצעי ההגיוני והמחושב להביא התביעה לידיעת הנתבע ( reasonably calculated to give notice); 
  • שהיא הדרך ההמצאה שיש לה את הסבירות הרבה ביותר להצליח ( is the 'method of service most likely to reach); 
  • ההמצאה כאמור איננה אסורה באמנה בינלאומית (Service by Twitter is not prohibited by international agreement with Kuwait). 
כשנשאל בא-הכוח של הארגון התובע כיצד תתבצע המצאה באמצעות טוויטר, הסביר שתישלח הודעת טוויטר  (twit) לנתבע עם קישור (Link) אל ההמצאה המלאה.

מבט קדימה מאפשר גם העלאת ההשערה האופטימית (מהפרספקטיבה של התובע) שאם אכן תתבצע המצאה בצורה שביהמ"ש יקבל כשמירה של הdue process, התביעה תוכל להתקדם. בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שלא יוגש כתב הגנה. לאור זאת שבאוגוסט 2014 הוקפאו נכסיו של אל-עג'מי בארה"ב על ידי משרד האוצר האמריקאי, לאחר שהכריז על אל-עג'מי כתומך מרכזי של טרוריסטים בסוריה, נראה כי מדובר באחד מאותם הליכים משפטיים שההכרעה העיקרית בהם התקבלה כבר בשלב מקדמי, פרוצדורלי למראית-העין.

בהתחשב בפוטנציאל המהותי של המהלך שהתיר של המצאה באמצעות פרופיל רשת חברתית, קשה שלא להרהר על שאלת הסייגים. השופטת בילר כתבה בהחלטתה כי לאל-עג'מי חשבון טוויטר פעיל בו הוא משתמש ליצור קשר עם קהלו. אפשר להניח שהיא הסתמכה בהחלטה על נתונים שסיפק לה התובע בדבר ודאות הזיהוי בין חשבון הטוויטר לבין הנתבע. האומנם בכל מקרה שבו יינתן היתר להמצאה לפרופיל רשת חברתית אפשר יהיה לקוות לודאות גבוהה של שמירת ההליך הראוי?

אין ספק כי היתר המצאה לפרופיל רשת חברתית הוא צעד מתבקש בעידן החדש של האינטרנט, בו רשתות חברתיות כמו פייסבוק הופכות לאמצעי העיקרי לתקשורת. יום אחד כנראה נראה את זה קורה גם לגבי הליכים פחות חריגים שאינם מתנהלים כנגד נתינים זרים. אולי לא מחר. אולי יידרשו עוד כמה עשורים. אבל הדרך לשם הולכת ונסללת על ידי מקרים כמו זה של St. Francis of Assisi. האומנם הדרך הזו, המושתתת על מקרים קשים, אכן יוצרת חוק טוב ?

לקריאה נוספת