יום שלישי, 8 בנובמבר 2016

ודאות קרובה לפגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי?

סופה המתקרב ובא של מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב הוא זמן טוב להרהר בתמונה הקשה שעלתה מתוכה: מועמד לנשיאות ארה"ב בחר לעשות שימוש בוטה לרעה בחופש הביטוי שלו.

האומנם חופש הביטוי צריך לאפשר למועמד בבחירות דמוקרטיות להודיע ש-
  • הבחירות אינן כשרות?
  • אחרי הבחירות הוא ישעה את הזכויות של מיעוטים מסויימים ? 
  • אחרי הבחירות יריבתו הפוליטית תהיה בכלא? 
  • הוא יכבד את תוצאות הבחירות רק אם הוא ינצח? 
הצטברות האמירות האלה מזכירה משהו, לא ?
את הדמות הזו של מועמד שמוכן לכבד את הכללים רק כאשר הם משרתים אותו כבר ראינו בעבר.
אחרים אמרו את זה הרבה יותר טוב ממני:



הנחת המוצא של המערכת הדמוקרטית היא, כדברי השופט האמריקאי לואי ברנדייס, ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". כלומר, שהדיון הציבורי יביא לבירור מידת אמיתותן של אמירות כאלה ואחרות.
אבל המציאות מלמדת אותנו שלא תמיד הבירור הזה מתבצע. האינטרנט, מכונת הנגשת המידע הטובה ביותר שהאנושות ידעה, מציגה בפנינו מצב עגום: קל יותר לבלבל מאשר לברר את האמת.
שקרים גדולים מסתובבים סביבנו. אנשים חוזרים עליהם שוב ושוב. ויש שאינם טורחים לברר או אינם מסוגלים או המתפתים להאמין, וכל אלה עלולים למצוא עצמם מאמינים בשקרים.
ההבטחה של כלי-תקשורת אפקטיביים המשמשים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה התגלתה במערכת-הבחירות הזו במלוא מערומיה.

נוכח המציאות הזו, נדמה שאין מנוס מייצור של מאזן חדש בנוגע לחופש הביטוי, הבוחן את קיומה של סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה, אם מספיק חלקים בציבור הבוחרים יאמינו לאמירה לא-מבוססת כזו או אחרת.

הסכנה הזו איננה סכנה בעלמא. כאשר מועמד מודיע שלא יכבד תוצאות של בחירות, כאשר חלקים מציבור הבוחרים עלולים להאמין לאותו מועמד ולהפסיק להאמין בתקינות השיטה הדמוקרטית, הרי שנזרעים זרעי מלחמת-אזרחים.
היא לא חייבת לפרוץ מייד. אבל די בכך שאובדן האמונה יביא פרטים בכמות מספיקה להפסיק לכבד את חוקי המדינה.

נכון, יכול להיות שכל זה לא יקרה.
יכול להיות שהמועמד הפוליטי האמור יתברר כבדיחה.
יכול להיות שהמשטר הדמוקרטי יהיה חזק יותר מכל אלה.

אבל יכול להיות שלא.

אחרי הכל, ההיסטוריה מלמדת אותנו שבדיוק בדרך הזו -
כך בונים תנועה מהפכנית.
כך חותרים תחת יסודות המשטר.
כך כתבו פרק אפל בתולדות האנושות.

השיעור שנתנה לנו ארה"ב יפה גם לישראל.
דומה שגם כאן וגם שם צריך לבחון מחדש את חופש הביטוי של מועמדים בבחירות.
בפראפרזה על דברי השופט האמריקאי, אוליבר ונדל הולמס, חופש הדיבור איננו צריך להעניק זכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף.
לקריאה ומחשבה נוספת


יום שישי, 14 באוקטובר 2016

אז מה היה לנו בשנת התשע"ו?

הנהלת בתי המשפט פרסמה את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשע"ו עד לערב ראש השנה התשע"ז. על פי בחירת שופטות ושופטי בית המשפט העליון. רשימה מאלפת ומעניינת של 62 פסקי-דין (כולל תקצירים)(זהירות: PDF).

כל אחד ייחס חשיבות או עדיפות לפסקי-דין מסויימים על פני אחרים. זו דרכו של עולם. שני החשובים בהם, לדעתי הם:
רע"א 4110701 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ. תקצירו (המובא מהרשימה):
בפסק הדין בוטלה אחת ההלכות החשובות בתחום דיני השטרות – הלכת גויסקי – שמשלה בכיפה במשך כחמישים שנה וביקורת חריפה נמתחה עליה במהלכן. הלכה זו קבעה כי אדם שקיבל שטר (כגון שיק) "לא טהור" שהוסב לטובתו, יכול להתגבר על טענת "כישלון תמורה" – כלומר אי ביצוע עסקת היסוד שבגינה ניתן השיק – בתנאי שהדבר התרחש לפני קיבל את השיק. כבוד השופט נ' הנדל, אליו הצטרף כבוד השופט א' שהם ובניגוד לעמדת השופט נ' סולברג פסקו כי הלכה זו בטלה, כך שמי שאינו אוחז כשורה בשטר לא יוכל להתגבר על הגנה של כישלון תמורה של המושך או העושה.
נקבע, כי מחזיק השיק הפגום לא יוכל לדרוש את מימושו, ללא קשר לעיתוי של "כישלון התמורה". דהיינו, בין אם אירע לפני קבלת השיק ובין אם אירע לאחריו. בין היתר, הדגיש השופט הנדל כי הלכת גויסקי התבססה על דיני הקניין הכלליים החלים על הממד החפצי של השטר, אך על השטר חלים שלושה ממדים – חפץ, חוזה ומסמך סחיר. בחינה על פי ממדים אלה בהתאם לדיני החיובים ודיני הקניין מובילה למסקנה כי הפגם שנפל בתקינות השטר על פי דיני השטרות פוגע בסחירותו המהותית, ובכך נשלל מהמחזיק בשטר המעמד המיוחד של "אוחז כשורה". החיוב שעבר במלואו אל הבנק – שהוא תוכנו של השטר שרכש – כפוף לטענה שחוזה היסוד הופר.
השופט נ' סולברג סבר, בדעת מיעוט, כי יש להותיר את הלכת גויסקי על כנה, בכפוף לצמצומה והגבלתה באמצעות הוספת שני תנאים לתחולתה. האחד, תשלום תמורה ממשית ומבוצעת על ידי הנסב. השני, כי בעת הסבת השיק לידיו לא היה כישלון התמורה צפוי, מבחינה אובייקטיבית. התוצאה האופרטיבית בנסיבות פסק הדין הייתה קבלת הערעור כך שתביעת הבנק לתשלום דמי השיק תידחה.

רע"א 5225702 זינגר נ' חברת יהב יחמיאס טכנולוגיות. תקצירו (המובא מהרשימה):
כבוד השופט סולברג עסק בשאלת תחולת חוק הגנת הפרטיות על מידע המצוי בחשבון דוא"ל או רשת חברתית של אדם, שהושאר פתוח על גבי מחשב של אחר. נקבע כי המרחב הווירטואלי האישי מכיל מידע פרטי ורגיש, ועל כן ברור שאין ללמוד מעצם העובדה שחשבון כזה הושאר פתוח על הסכמת בעליו לעיין בו, אלא על אפשרות של שכחה. לפיכך, עיון והעתקת תוכן המצוי בחשבון שהושאר פתוח במחשבו של אחר מהווה פגיעה בפרטיות, בהתאם להגדרה שבסעיף 2(5 )לחוק הגנת הפרטיות, שנוסחה: "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב". כהמשך לקביעה זו, נקבע כי תוכן כזה פסול מלשמש ראיה בהליך משפטי, בכפוף לסייגים המופיעים בסעיף 32 לחוק.

ראוי להזכיר גם, "איזכור של כבוד" שני פסקי-דין אחרים שזכו לתהודה תקשורתית לא מבוטלת בשנה האחרונה:




יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

אתה יכול לעשות הכל

הדיון הציבורי הסוער בארה"ב סביב השיחה האינטימית  שניהל דונאלד טראמפ עם בילי בוש הוא הזדמנות נדירה להתבונן  בדברים שאנשים מרשים לעצמם לומר, ובמציאות המשתקפת דרכם.

במה מדובר כאן בסך הכל ? בשיחה הפרטית שהתנהלה לפני שנים רבות, בין האיש שכיום הוא מועמד לנשיאות ארה"ב לבין איש הטלוויזיה (שהוא במקרה או שלא במקרה, בן למשפחת בוש), במסגרת השיחה שיתף טראמפ בהשקפתו  הגורסת שאם אתה כוכב, נשים נותנות לך לנשק אותן. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בהן. מה למשל? לאחוז במקומות אינטימיים בגופן.

הדברים נאמרים על ידו בשיקול דעת, ולמרות שרבים המשתתפים בדיון הציבורי מבקשים להקל בדברים ולתאר את דבריו כאמירות גסות בלבד, קשה שלא להתעלם מהנחות-היסוד המסתתרות מתחת לאמירות האלה. אותן הנחות יסוד שהביאו את טראמפ בהתנצלותו לנסות ולהתגונן בהצהרה שהוא שמע דברים גרועים הרבה יותר מביל קלינטון.


באילו הנחות יסוד מדובר? אלה העומדות ביסוד הפרספקטיבה של טראמפ כפי שהתבטאה בשיחה. פרספקטיבה הרואה בנשים מטרות, חפצים, יעדים להשגה. לא כבני-אדם אוטונומיים.
זו הפרספקטיבה ההופכת נשים רבות מדי,  תכופות מדי, לקורבנות עבירות מין רבות מדי.

האם אני מגזים ?
בתגובה לדברים שאמר טראמפ, בחרה הסופרת קלי אוקספורד לשתף את הציבור באמצעות הטוויטר שלה בהטרדה מינית שעברה בצעירותה. היא ביקשה מנשים אחרות לשתף בהטרדות שהן חוו, כדי שאנשים יוכלו להבין עד כמה הנושא הזה חמור ורציני.

כל מי שסבור שהדיון הביקורתי בדברי טראמפ מוגזם, מוזמן לעיין ב10 מיליון תגובות הטוויטר להן זכה השיתוף שלה, של נשים שבחרו לשתף בסיפורי ההטרדה האישיים שלהם.


המציאות המחרידה אמורה להביא כל אדם בר-דעת להבין שזו בכלל לא סוגיה של פוליטיקה.

זו סוגיה היורדת לשורשי המשטר הדמוקרטי. חברה דמוקרטית המושתתת על שוויון זכויות מגדרי גמור איננה יכולה להרשות לעצמה סובלנות כלשהיא לאמירות המסתירות בחובן תפישה כוחנית  כלפי  מגדר מסויים.
זו סוגיה של שיח-זכויות. האומנם איש ציבור המתבטא בצורה הזו, המחזיק בעמדה כזו כלפי חלק מציבור הבוחרים,  יוכל להגן על החוקה של ארה"ב?
זו שאלה של שלטון החוק. איך יוכל אדם המכהן בכהונה ציבורית רמה לדאוג שחוקים ייאכפו, אם בסתר ליבו הוא רואה את המציאות בצורה שונה לגמרי?


לקריאה נוספת

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

חדש בארה"ב: המצאת כתב תביעה באמצעות טוויטר

המצאה לנתין זר באמצעים אלקטרוניים, על ידי דואל, היא לא דבר חדש, לא בארה"ב ולא בישראל. אבל לא בכל יום אתה נתקל בהיתר להמצאה באמצעות רשת חברתית, והידיעה המשפטית החדשה ביותר: היתר המצאה באמצעות טוויטר.

ביוני השנה הגיש NGO (ארגון מגזר שלישי) קליפורני, 'פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי' (St. Francis of Assisi), תביעה אזרחית כנגד שני בנקים Kuwait Finance House ו-Kuveyt-Turk Participation Bank Inc וכנגד איש הדת הסוני האג'אג' אל-עג'מי (Hajjaj al-Ajmi). על פי כתב התביעה, השלושה מעורבים במימון ארגון המדינה האיסלאמית בעיראק וסוריה. אל-עג'מי, שמוצאו כווייתי, המופיע ברשימות השחורות של ארה"ב והאו"ם כמממן טרור, ארגן קמפיינים בטוויטר לגיוס מימון למדינה האיסלאמית (Isis) לצורך מסע פינוי ורצח שיטתי של נוצרים אשוריים.

מאחר וכוויית איננה צד לאמנת האג מ1965 (Hague Service Convention) נכשלו נסיונות להמציא את כתב התביעה לעל-עג'מי באמצעות הרשות המרכזית של כוויית (כפי שהדבר היה אמור להתאפשר במדינות אחרות שהן צדדים לאמנה). לאחר שנסיונות לאתר את אל-עג'מי בדרך אחרת כשלו, פנה בא-כוח הארגון באוגוסט אל ביהמ"ש והודיע שהוא מתקשה להמציא את כתב התביעה לאל-עג'מי. נוכח הנסיבות הוא ביקש היתר המצאה בעזרת טוויטר.

כבוד השופטת לורל בילר (Laurel Beeler), שופטת פדרלית במחוז הצפוני של קליפורניה, ישבה על המדוכה, ומצאה לנכון להרחיב עוד מעט את הגמישות האפשרית בהמצאה לנתינים זרים בעידן האינטרנט. כידוע, בעוד שכללי ההמצאה הפדרליים בארה"ב לגבי נתבעים אזרחי ארה"ב הם קשוחים ביותר, לגבי נתבעים זרים כללי ההמצאה הקבועים ב -
על פיהם, אפשר להמציא לנתין מדינה זרה באחד המקרים הבאים- 
1) by an internationally agreed means of service that is reasonably calculated to give notice, such as those provided by the Hague Convention; 
2) if there is no international means or no means specified then by means reasonably calculated to give notice; 
3) by other means not prohibited by international agreement, as the court orders.

כאמור, בהתאם להם הותר לא אחת להמציא באמצעות הדואל.

בשנים האחרונות, הותר גם בהתאם להם להמציא באמצעות רשתות חברתיות. השופטת בילר הזכירה שני מקרים קודמים בהם בתי משפט פדרליים התירו המצאה לנתינים זרים באמצעות פלטפורמות רשת חברתית:

  • ב-2014 שופט פדרלי במחוז המזרחי של וירג'יניה התיר המצאה לניתן טורקי באמצעות דואל, פייסבוק ולינקדאין (WhosHere Inc. v. Gokham Oran); בעניין תביעת trademark בעקבות כשלון המצאה באמצעות הרשות המרכזית בטורקיה, לאחר שהתברר שכתובת המגורים של הנתבע לא היתה נכונה. 
  • ב-2013 שופט פדרלי במחוז הדרומי של ניו-יורק התיר לFTC להמציא ל-5 נתיניים הודיים באמצעות פייסבוק (Federal Trade Commission v. PCCCare Inc), במקרה של חשד להונאה. 
כאמור, עם התשתית הזו, ולאחר עיון בנסיבות המקרה, בהן נעשה שימוש אינטנסיבי בטוויטר על ידי הנתבע ליצור קשר עם ציבור רחב ולגייס ממנו כסף, הלכה השופטת בילר צעד אחד קדימה, והתירה לתובע להשתמש ברשת החברתית טוויטר כדרך ההמצאה.

השופטת בילר מצאה כי -
  • המצאה באמצעות טויטר היא האמצעי ההגיוני והמחושב להביא התביעה לידיעת הנתבע ( reasonably calculated to give notice); 
  • שהיא הדרך ההמצאה שיש לה את הסבירות הרבה ביותר להצליח ( is the 'method of service most likely to reach); 
  • ההמצאה כאמור איננה אסורה באמנה בינלאומית (Service by Twitter is not prohibited by international agreement with Kuwait). 
כשנשאל בא-הכוח של הארגון התובע כיצד תתבצע המצאה באמצעות טוויטר, הסביר שתישלח הודעת טוויטר  (twit) לנתבע עם קישור (Link) אל ההמצאה המלאה.

מבט קדימה מאפשר גם העלאת ההשערה האופטימית (מהפרספקטיבה של התובע) שאם אכן תתבצע המצאה בצורה שביהמ"ש יקבל כשמירה של הdue process, התביעה תוכל להתקדם. בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שלא יוגש כתב הגנה. לאור זאת שבאוגוסט 2014 הוקפאו נכסיו של אל-עג'מי בארה"ב על ידי משרד האוצר האמריקאי, לאחר שהכריז על אל-עג'מי כתומך מרכזי של טרוריסטים בסוריה, נראה כי מדובר באחד מאותם הליכים משפטיים שההכרעה העיקרית בהם התקבלה כבר בשלב מקדמי, פרוצדורלי למראית-העין.

בהתחשב בפוטנציאל המהותי של המהלך שהתיר של המצאה באמצעות פרופיל רשת חברתית, קשה שלא להרהר על שאלת הסייגים. השופטת בילר כתבה בהחלטתה כי לאל-עג'מי חשבון טוויטר פעיל בו הוא משתמש ליצור קשר עם קהלו. אפשר להניח שהיא הסתמכה בהחלטה על נתונים שסיפק לה התובע בדבר ודאות הזיהוי בין חשבון הטוויטר לבין הנתבע. האומנם בכל מקרה שבו יינתן היתר להמצאה לפרופיל רשת חברתית אפשר יהיה לקוות לודאות גבוהה של שמירת ההליך הראוי?

אין ספק כי היתר המצאה לפרופיל רשת חברתית הוא צעד מתבקש בעידן החדש של האינטרנט, בו רשתות חברתיות כמו פייסבוק הופכות לאמצעי העיקרי לתקשורת. יום אחד כנראה נראה את זה קורה גם לגבי הליכים פחות חריגים שאינם מתנהלים כנגד נתינים זרים. אולי לא מחר. אולי יידרשו עוד כמה עשורים. אבל הדרך לשם הולכת ונסללת על ידי מקרים כמו זה של St. Francis of Assisi. האומנם הדרך הזו, המושתתת על מקרים קשים, אכן יוצרת חוק טוב ?

לקריאה נוספת


יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

תחולת המשפט הציבורי על פייסבוק, או: פייסבוק וחופש הביטוי

הדיווחים בתקשורת על כך שפייסבוק ישראל מוחקת לינקים לכתבה בה נמתחת ביקורת עליה הם הזדמנות מצויינת להרהר באפשרות של הביקורת השיפוטית על מדיניות של פייסבוק בכל הנוגע לשיתוף והסרת תכנים. 

לכאורה, מדובר במרחב פרטי בתוך האינטרנט, סוג של שירות שמציע תאגיד פרטי למשתמשיו בהתאם לחוזה. תנאי החוזה הם הקובעים את שיחול במקרה של שיתוף והסרת תכנים, ותו-לאו. 

ובכל זאת, בעת הזו, כאשר עבור רבים בישראל ובעולם פייסבוק היא מילה נרדפת לאינטרנט קשה שלא לחוש ספקות רבים האם אכן מדובר בגוף פרטי מן השורה. 

ואם אין מדובר בגוף פרטי רגיל, אולי בכל זאת אפשר להחיל עליו נורמות מהמשפט הציבורי שיאפשרו ביקורת שיפוטית במקרים של התנהלות תאגידית שפוגעת בחופש הביטוי או בערכים אחרים שהמשפט הציבורי הישראלי מגן עליהם ? 

השאלה הזו היא בעצם שאלה ישנה. לפני כ-30 שנה נדרש בית המשפט הישראלי לראשונה לעיסוק והכרעה בטבעם המורכב של גופים מסויימים הפועלים פורמלית כגופים מהמשפט הפרטי, אבל יש להם תפקידים ציבוריים המחייבים התנהלות שונה מזו המקובלת בין פרט לפרט. בשורת פסקי-דין (בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ו-2 אח', פ"ד מא(2) 449 (להלן - בג"ץ מיקרו דף) הובנו מחדש הגופים הללו כ"יצורי כלאיים" וזכו בכינוי "גוף דו-מהותי" (ע"א 249/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (להלן - עניין חברה קדישא נ' קסטנבאום)).  כאשר נחליט לראות בגוף כלשהו כאחד מהגופים הדו-מהותיים, קבע ביהמ"ש, נחיל עליו חובות מכוח המשפט הציבורי. 

עם זאת, ביהמ"ש ראה את הכרעתו באותם מקרים כ"מלאכה עדינה וקשה, אפשר לומר אפילו מסוכנת, שכן היא מאיימת על האוטונומיה של הפרט" (ע"א 3413/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, פ"ד מט(3) 196 (להלן - עניין בורסת היהלומים)). 

ביהמ"ש שב והזהיר עצמו שהכרעה לראות בגוף כדו-מהותי חייבת להיעשות בכובד ראש. לשם כך נקבע תנאי (שנשנה מאז לא אחת, למשל בע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (שם באוביטר)), כי לא יהיה די בכך שהגוף ממלא תפקיד שיש לציבור עניין בו, אלא יהיה צורך להוכיח 'דבר מה נוסף' כדי להכפיפו למסגרת משפטית רחבה יותר מזו החלה על גופים פרטיים. 

ההלכה המשפטית, כפי שנוסחה בעניין בורסת היהלומים היתה ונשארה: "יש לבחון כל מקרה לגופו על פי מהות האישיות המשפטית שאפיונה עומד על הפרק, וזאת על פי המהות ולא על פי הגדרה פורמאלית".

כמה מבחנים מהותיים שהוזכרו בפסיקה: 
  • האם בתפקיד סטטוטורי עסקינן? אם כן, יטה כובד המשקל אל עבר הטלת חובות שמקורן בדין המנהלי (עניין חברה קדישא נ' קסטנבאום).
  • האם הוקנו לגוף סמכויות שלטוניות ? (בג"ץ מיקרו-דף; עניין חברה קדישא נ' קסטנבאום; עע"ם 7151/04 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ (להלן - עניין הטכניון נ' דץ)); 
  • עד כמה שולט הגוף באמצעי ייצור חיוני ובהספקתו לציבור (בג"צ מיקרו-דף) 
  • עד כמה הגוף  הוא מונופולין בתחום עיסוקו (עניין חברה קדישא נ' קסטנבאום); 
  • מהו היקף התמיכה הכספית לה זוכה הגוף מהמדינה בנוגע לעניין הנדון וכיצד משליך נתון זה על סיווגו כגוף דו-מהותי?(עניין הטכניון נ' דץ). 
במקרה של פייסבוק, ברור שלא מדובר בתפקיד סטטוטורי ולא יהיה מי שיטען כי הגוף זוכה לתמיכה כספית מהמדינה המצדיקה התערבות כזו או אחרת. 
אבל לגבי 3 המבחנים האחרים בנוגע למהותה של פייסבוק, התשובה רחוקה מלהיות פשוטה. 

האינטרנט הפך תחום פעילות חשוב וחיוני בחיים של בני-האדם בעולם המפותח. רשתות חברתיות בכלל ופייסבוק בפרט הפכו כה דומיננטיות באינטרנט, עד כי עבור רבים השימוש באינטרנט, רוב הזמן, הוא שימוש בפייסבוק. הצלחתה של פייסבוק כרשת החברתית הדומיננטית בעולם ובארץ, הפכה אותה לכלי תקשורת חיוני עבור רבים, בלעדיו קשה להעביר מסרים באופן שיגיע לידיעת הציבור בישראלי. 

השליטה בהתנהלות הרשת החברתית היא אך ורק בידי פייסבוק. למרות הצהרות כאלה ואחרות על הרצון לעצב נורמות בצורה דמוקרטית, ההכרעה בסוגיות קונקרטיות של פרסום ושיתוף תוכן היא של התאגיד או מי מטעמו. זו לא בעיה ייחודית של פייסבוק (אפשר לראות בעיה דומה בשירותים אינטרנטיים חיוניים אחרים, דוגמת ויקיפדיה). אבל אם מקבלים את ההנחה שהאינטרנט הוא תחום חיוני לציבור, ושעבור ישראלים רבים אינטרנט=פייסבוק, אין מנוס מההכרה בכך שהסמכויות המקבילות לאלה השלטוניות בתחום הוירטואלי הזה, הן כולן בידיו של גוף פרטי. 

וכמובן, למרות שרשויות חקירה בעולם מתמהמהות בהכרזה הזו, קשה שלא להסיק מגודלה ועוצמתה של פייסבוק את היותה מונופול. גם אם יהיו שיתעקשו שההגדרה כמונופול מוקדמת מדי או איננה במקומה, איש אינו יכול להתכחש לכך שפייסבוק היא דומיננטית עד מאוד בתחום הרשתות החברתיות. הדומיננטיות דמויית המונופול הזו מועצמת עד מאוד בגלל העדר אפשרות מעשית של ניידות לרשתות חברתיות מתחרות. מטבען של רשתות-חברתיות, שהעתקתן מחייבת עקירתן משורשיהן. עקירה כזו איננה פשוטה לפרט יחיד. 

יתרה מכך, אמת-המידה של המונופול היא גם דוגמא מצויינת מדוע חופש הביטוי בפייסבוק נדרש להגנה מיוחדת, כאילו היה מדובר בשירות הניתן על ידי גוף ציבורי (במובן הפורמלי). מדוע? כי המבקש/ת להעתיק את הרשת החברתית שלו אל מרחב אחר, צריכ/ה לשכנע את רוב החברים ברשת הזו לפעול בצורה דומה. לקום ולעזוב את הרשת הנוכחית ולהצטרף לרשת אחרת. להתפזר ולהתאגד מחדש, אם תרצו. איך אפשר לעשות זאת, אם לתאגיד המפעיל את הרשת החברתית שיקול-דעת מוחלט בנוגע לשאלה איזו ביקורת על הרשת החברתית תופץ בתוכה ? 

מידת עוצמתה של הרשת החברתית והקלות שבה היא יכולה להגביל את חופש הביטוי של בני-האדם הפועלים בתחומה מחייבת התערבות מסויימת, מידתית, של המדינה בהגבלה האמורה. 

לפני עשור,  טענה כי רשת-חברתית באינטרנט היא שירות חברתי חיוני דיו עד כי יש להכיר משפטית בתאגיד המפעיל רשת חברתית שכזו כדו-מהותי היתה נתפשת כמגוחכת. דומני שכיום, מספר הישראלים השואבים מידע ומתקשרים באינטרנט בעיקר באמצעות פייסבוק מדבר בעד עצמו. 

לכן אין מנוס מהמסקנה שהגיע הזמן לפיתוח נוסף של המשפט הישראלי. פיתוח נדרש והכרחי נוכח ההתפתחויות במרחב הפעילות האנושית החדש והמופלא המכונה האינטרנט. פיתוח בדמות החלת עקרונות-יסוד של המשפט הציבורי שלנו על פעולתה של פייסבוק. ראש וראשון לעקרונות האלה - חופש הביטוי. 

אסיים בתזכורת למה שמונח כאן על המאזניים, עבור כל המהססים להתערב בהתנהלות של תאגיד המגבילה את חופש הביטוי. התזכורת הזו היא ציטוט מסוגיה אחרת של איזון חופש הביטוי וזכויות התאגידים, הרלוונטי לעניין שלפנינו אף יותר. כדברי השופט העליון האמריקאי וויליאם רנקוויסט (כתוארו אז): 'בדמוקרטיה, הכלכלי כפוף לפוליטי, שיעור שאבותינו למדו לפני זמן רב, ושללא ספק צאצאינו ייאלצו ללמוד שוב, שנים רבות מעתה'. 

נראה שהגיע זמן הלמידה מחדש. 


לקריאה נוספת 


יום חמישי, 14 ביולי 2016

הערה בשולי החדשות בנוגע לביטול מצעד הגאווה בבאר שבע

הקורא את דיווחי התקשורת בנוגע לשינוי תוואי מצעד הגאווה עלול להתרשם שביהמ"ש החליט שהמצעד יועבר לרחובות צדדיים ולכן החליטו המארגנים לבטלו.

הדיווחים האלה אינם מדוייקים, בלשון המעטה.

על פי פסק הדין, זה ציר מתווה הפשרה שהועלה על-ידי בית המשפט: "המצעד יחל בחניון 'בית אבות השלום' בבאר-שבע יעבור דרך שדרות שז"ר, וימשיך דרך רח' רגר, עד כיכר העירייה – שם תתקיים האסיפה המוצעת."

כלומר, בעוד שהמשטרה ביקשה להעביר את המצעד לרחובות צדדים, ביהמ"ש הציע פשרה שהיתה מקובלת על המשטרה, אשר איזנה בין חופש ההפגנה וחופש הביטוי לבין הביטחון והסדר הציבורי באופן שהיה מאפשר לקיים מצעד גאווה בבאר שבע עם נראות ראויה אך תוך שמירה ראויה על שלום המשתתפים.

מדוע המארגנים לא קיבלו את הפשרה ?
נראה סביר לשער שההחלטה נובעת מכך שקבלת עצם שינוי התוואי נתפשה בעיניהם ככניעה ללחצים ואיומים. אולי הם גם רצו להעביר מסר לעתיד.

יהיו שיטענו כי בהתחשב באלימות האיומה שכבר ראינו בעבר מוטב להיזהר מאשר להצטער. אבל קשה לבטל את העמדה הגורסת שדווקא נוכח ביטויי אלימות כנגד המבקשים להפגין, יש ליצור איזון מיוחד, שיש בו השתדלות יתרה להעביר את המסר שחופש הביטוי והזכות להפגין לא יוגבלו בכהוא זה, בגלל שיקולי הביטחון, אחרת יש בכך מתן תגמול למאיימים באלימות.

בחתירה לאיזון הראוי, נראה לי שמניעת התהודה התקשורתית סביב שינויים בהיתר לאירוע רגיש היא ערך בפני עצמו. בהתחשב בכך שהתהודה הזו היא בעלת השלכות שליליות אפשריות על ערכי-יסוד במשטר שלנו, ראוי שעם התחלת הפעלת שיקול הדעת יישקל גם ההיבט החוקתי של התהודה התקשורתית סביב שינויים עתידיים בהיתר לאירוע. יש בכך כמובן פוטנציאל גדול לכך שמלכתחילה יינתו היתרים מוגבלים יותר, המצמצמים מלכתחילה את חופש הביטוי וחופש ההפגנה. התנהלות זהירה מהסוג הזה מנבאת שלפחות לגבי העיר באר-שבע יש למשטרה תוואי מוכן מראש לשנה הבאה, בדמות תוואי-הפשרה שהציע ביהמ"ש. ומהבחינה הזו, קשה שלא להתרשם שדווקא בחירתם של המארגנים לבטל את המצעד השנה היא בעלת ההשלכות-השליליות האפשריות, בגלל השאלה הצפויה בעוד שנה, מדוע מה שלא היה טוב מספיק השנה, יהיה טוב מספיק בשנה הבאה.

קשה שלא לחשוש, בהשוואה של האפקט המצנן של כל אחת מהאפשרויות, שאנו חוזים בתרחיש שיש בו את הנזק הגדול ביותר לתודעת הציבור בנוגע לחופש הביטוי וחופש ההפגנה, כתוצאה מההתנהלות הנוכחית של הצדדים המעורבים. על כך אמרו חז"ל, סוף מעשה במחשבה תחילה, ואי-אפשר שלא להצטער על המצב אליו הגיעו הדברים.

לקריאה נוספת 
בג"ץ  5546/16 בית גאה בבאר שבע ואח' נ' מפקד המחוז הדרומי משטרת ישראל 


יום שלישי, 31 במאי 2016

למה להפלות בפרסום ההודעות ?

הצטערתי מאוד לקרוא בתקשורת כי משטרת ישראל לא משנה את מדיניות פרסום ההודעות בסיום החקירה, כשהתיק מועבר לפרקליטות.

אני נמנה על אלה הסבורים שהפרסום בציבור של המלצה להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין פלוני או אלמונית בפרשה כזו או אחרת איננו מועיל למערכות אכיפת החוק בישראל ולחברה בישראל מאחר והן יוצרות שיח ציבורי בעניין הנדון בשלב שבו אין שום ערך לדיון הציבורי אך יש בו הרבה פוטנציאל להזיק לשיקול הדעת המקצועי של השוטרים והפרקליטים המעורבים.

לכן שמחתי לשמוע את דברי מפכ"ל המשטרה אלשייך שסבר "שלא היה ראוי לפרסם בציבור את דבר ההמלצה להעמיד לדין את אשת ראש הממשלה שרה נתניהו בפרשת מעונות ראש הממשלה ולהפוך את הדיון המשפטי-מקצועי לדיון ציבורי."

שמחתי לא ארכה עת למדתי ש"אין שינוי במדיניות פרסום ההודעות בסיום החקירה" וכי המשטרה תמשיך " לפרסם ממצאים עיקריים כולל אם בוססה תשתית ראייתית נגד חשוד".

עקרון השוויון היה ערך עליון בחברה הישראלית וכלל חשוב מאין כמוהו במשפט המנהלי הרבה לפני העידן החוקתי שבא על ישראל ב-1992 (למשל - בג"ץ אליס מילר). מאז העידן החוקתי זכה השוויון לחיזוק מעמדו בהפיכתו לזכות חוקתית על-חוקית לשוויון החוסה לה בצל כבוד האדם וחירותו(למשל - בג"ץ גלאון נ' היועמ"ש ואח').

והנה מתברר שמשטרת ישראל איננה סבורה שהזכות הזו בתוקף. דין אחד יהיה לרעיית ראש הממשלה ודין אחר לשאר האזרחים.

מדוע? איזו סיבה יכולה להצדיק מניעת דיון ציבורי בעניין של פלונית ולאחר מכן לאפשר אותו בעניין של אלמוני ? ובהעדר סיבה כאמור, כיצד יכולים שופטי ישראל לאפשר התנהלות שונה של המשטרה כלפי שאר אזרחי ישראל שאיתרע מזלם להיחשד בפלילים, אחרי היחס המיוחד לו זכתה הפלונית ש' נ' ?

אפשר רק לקוות שנראה את סניגורי הארץ הזו עותרים מעתה בכל מקרה בו המשטרה מתעתדת לפרסם הודעה על המלצה כזו או אחרת. הם לא יזדקקו לעמל רב בניסוח העתירות. די בנימוקי המפכ"ל עצמו:  לא ראוי לפרסם בציבור את דבר ההמלצה להעמיד לדין ולהפוך את הדיון המשפטי-מקצועי לדיון ציבורי.

לקריאה נוספת


יום שלישי, 24 במאי 2016

הערה על השיתוף בפייסבוק

הופתעתי לראות השבוע בדיון בקבוצה סגורה בפייסבוק הערה של אחד המשתתפים (דווקא אחד מהצעירים והיותר משכילים טכנית שבהם) כי אסור לשתף חברי פייסבוק אחרים מחוץ לקבוצה במשהו שהעלה לקבוצה אלא אם ניתנה רשותו כי "זה מתחייב מכוח זכות יוצרים".

הוא העיר את ההערה ברוח טובה, והסביר כי הוא נותן רשות לשיתוף הזה. למרות ששמחתי על רוח השיתוף, חשבתי שהיה כדאי לדעת כי האמת בנוגע למותר ולאסור בשיתוף תוכן שהועלה בקבוצה בפייסבוק היא אחרת.

כאשר אדם יוצר טקסט מקורי או יצירה מקורית אחרת שיכולה להיות בה זכות יוצרים, הוא כמובן בעל זכות היוצרים בה. אבל כאשר הוא מעלה את היצירה הזו לפייסבוק, קורה משהו. במסגרת השיתוף בפייסבוק נותן היוצר רשיון שימוש ביצירה הזו. בדיוק כמו במכירה של זכות יוצרים, גם במקרה של מתן רשיון שימוש יכול היוצר לאבד יכולתו להשפיע על גורלה של היצירה.

איך נדע מהו רשיון השימוש שאנחנו נותנים לפייסבוק ? פשוט מאוד. פייסבוק מבהירה שכאשר אדם משתף משהו בפייסבוק -

"you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, worldwide license to use any IP content that you post on or in connection with Facebook (IP License). This IP License ends when you delete your IP content or your account unless your content has been shared with others, and they have not deleted it."
(מצוטט מתוך תנאי פייסבוק)

כלומר: כאשר משתפים משהו בפייסבוק, מעניקים לפייסבוק רשיון עולמי לשימוש בכל תוכן שהעלית לפייסבוק. הרשיון הזה הוא לא-ייחודי, ניתן להעברה, ניתן לרישוי-משנה, חופשי מתמלוגים. הרשיון הזה מסתיים ברגע שמוחקים את התוכן אשר שותף מפייסבוק - אלא אם מישהו אחר כבר שיתף בפייסבוק את התוכן שהעלית ולא מחק אותו.

אז אם כדי להעלות משהו לפייסבוק חייבים לתת את הרשיון הזה,
ואם ברגע שמישהו אחר שיתף במשהו שהעלינו, כבר אין לנו אפשרות לבטל את הרשיון הזה,
הרי שבפועל, מרגע שניתן הרשיון הזה, בתוך המרחב של פייסבוק,
אנחנו כבר לא במשטר זכויות היוצרים הרגיל.

יתרה מכך, מאחר והמונח שנבחר על ידי פייסבוק לתאר את הפעולה המורשית היא המילה האנגלית use (במקום view על הטיותיו), מדובר כאן בהיתר לשימוש חוזר במובן של נטילת החומר שהועלה, שינויו ושיתוף בחומר החדש על שלל נגזרותיו העתידיות.

המסקנה המתבקשת היא שההיבט היחיד של זכויות היוצרים שנותר על העלאת חומר מקורי לתוך פייסבוק הוא מרכיב הקרדיט של הזכות הקרויה 'הזכות המוסרית'. כלומר, אם העלית חומר מקורי לפייסבוק, ויתרת על הזכות שלך לקבוע מה יקרה לחומר הזה בתוך פייסבוק, חוץ מהיבט אחד של זכויות הקניין הרוחני שלך: אתה זכאי לקבל קרדיט בתור היוצר .

בשולי הדברים, אני מבקש להפנות את תשומת-לב הקוראים לכמה היבטים בעניין הזה שמשום מה נוטים להתבלבל בהם:
  1. האמור כאן הוא לגבי חומר מקורי שנוצר על ידי האדם שמעלה אותו. כאשר מדובר על חומר שאדם אחר יצר מחוץ לפייסבוק אין למישהו זכות להעלות את החומר הזה לתוך פייסבוק. לפייסבוק, כמו לכל אתר תוכן שמכבד את עצמו, יש עמוד תלונות על הפרת זכויות יוצרים  אליו אפשר לפנות כדי לדווח על העלאת חומר לתוך פייסבוק שמהווה הפרה כזו.
  2. רשיון השימוש המשפטי שנותן האדם לפייסבוק ובאמצעותה לקהל משתמשי פייסבוק אמור להיות כפוף להגדרות הפרטיות ולהגדרות האפליקציות שעשה המשתמש. יש כאן הגנה מסויימת לאדם המעלה תוכן ביחס לפייסבוק (שמבטיחה להקפיד על פרטיותו) ולאפליקציות (שאמורות לפעול רק בהתאם להגדרתן). אבל כשמדובר במשתמשים אחרים איתם שיתפת את התוכן הזה, כבר מדובר במגרש משחקים אחר לגמרי. מרגע ששיתפת אדם אחר, גם אם עשית זאת בפורום סגור, יש לאותו אדם את האפשרות הטכנית (ישירות באמצעות פייסבוק או על ידי העתקת הטקסט באמצעות הדפדפן) לבצע שיתוף של התוכן על העמוד שלו, במקום אחר במרחבי פייסבוק או במרחבי האינטרנט כולה. היריבות המשפטית שתיווצר כאן תהיה בין המשתף המקורי ובין משתף המשנה, וללא הצהרה מפורשת מצד האדם המשתף לגבי היקף הציבור אותו הוא מבקש לשתף, ספק בעיני אם תהיה לו טענה משפטית מהותית חזקה כנגד משתף-המשנה. מי שבטוח שפרשנותו לעניין משותפת לעולם כולו, ובתשובתו לשאלה האם המצב הזה הוא טוב או רע, מוזמן להיחשף למגוון הדעות בנושא בקרב קהל משתמשי-הקצה של פייסבוק כפי שהן באו לידי ביטוי בדיון הבא בhelp center של פייסבוק
  3. היבט מעניין של תנאי השימוש של פייסבוק הוא התייחסות של שיתוף עם הציבור (public). לגביו, אומרים תנאי השימוש: 
    "When you publish content or information using the Public setting, it means that you are allowing everyone, including people off of Facebook, to access and use that information, and to associate it with you (i.e., your name and profile picture)."
    ובתרגום לעברית - 
    כאשר אתה מפרסם תוכן או מידע תוך שימוש בהגדרת הציבור, אתה מרשה לכולם, כולל אנשים מחוץ לפייסבוק, לגשת ולהשתמש בתוכן הזה, ולקשר אותו איתך (כלומר, עם השם שלך ותמונת הפרופיל שלך). מכאן שניתן לצפות לפרשנות המרחיבה, לפיה כאשר אתה משתף את הציבור, אתה נותן רשיון שימוש לעולם כולו. בעוד שאפשר להניח לעניין ההשלכות על הפרטיות של שיתוף כזה שהן מובנות לכל אדם בר-דעת , נדמה לי שלגבי מעמדן של זכויות קניין רוחני במה ששותף עם הציבור באמצעות פייסבוק עוד נחזה במחלוקות משפטיות רבות בעתיד לבוא, אם רק פייסבוק תאריך שנים מספיק לכך.

יום חמישי, 31 במרץ 2016

פוסט 3 מ-3 לעניין משפט זדורוב: מה מונח על המאזניים ?

בואו נביט על המאזניים, אותו כלי משפטי תאורטי שאיתו אנחנו מכריעים בדין האזרחי ובדין הפלילי.

מאז שעברנו משיטה שיש בה איזון בין קבילות למשקל לשיטה השמה את יהבה על המשקל
מרכז הדיון עבר מהשאלה מה אפשר יהיה לשים על המאזניים
לשאלה מה המשקל של מה אנחנו שמים על המאזניים.

עכשיו בואו נדמיין לנו מקרה תאורטי.
אירע רצח. עוד אחד מהפשעים שהתגלה רק לאחר ביצועו, ואין עדים ישירים להתרחשותו.
השוטרים חוקרים בחריצות
מראיינים כל מי שיכול היה לדעת משהו על מה שקרה
שוקלים חשוד אפשרי אחרי חשוד אפשרי
ומגיעים לאדם שאומר להם "ידעתי שתגיעו אליי".
הם מוצאים אצלו כלי נשק המתאים לראיות הפורנזיות שנמצאו בגופה, ועל הכלי ראיות פורנזיות-ביולוגיות הקושרות את הכלי אל הגופה. אין כל ספק שזה כלי הרצח.
ואחרי כמה דקות בחדר החקירות החשוד מישיר מבטו אל החוקרים ואומר: "אני עשיתי את זה".
והוא מתמיד בהודאה הזו כל הדרך אל ביהמ"ש ובמהלך הדיון המשפטי.
אלה הראיות שלהן נייחס את המשקל המקסימלי.
הן יביאו להרשעה.

זה קו האפס שלנו. נקודת הייחוס התאורטית על פיה נקבע את משקל כל הראיות האחרות.
אפשר כמובן לדמיין מקרים נוחים אף יותר מאלה.
למשל למצוא ראיות פורנזיות על בגדי החשוד. או על גופו.
או ראיות פורנזיות על בגדי הקורבן או על גופו הקושרות את הרוצח אל הזירה.
אפשר לדמיין הרבה מקרים נוחים.

רצח תאיר ראדה ז"ל לא היה אחד מאלה.

והוא אחד מהמקרים הזועקים שאלה קשה וכואבת שנדמה לי שמערכת המשפט המודרנית שלנו לא משיבה לה בצורה ראויה. השאלה היא פשוטה: התקיימותו של ספק סביר - מתי ?

אם נשקוד - להשאיר במקרה הזה במסגרת ההרשעה רק את מה שהוּכח מעבר לספק סביר, מה יישאר?
אני סבור, ונדמה לי שאני לא לבד, שבמקרה הזה, של הרשעת זדורוב, לא הרבה.

איך זה קרה ?
נדמה שבמקרה זה, ולא רק במקרה הזה, קורה שהספק הסביר נעלם בשלב מאוד מוקדם של החקירה המשטרתית, ומאז החשוד אינו נהנה ממנו עוד. החל מאותה נקודה, הספק הסבר וחזקת החפות, לא משפיעים על התהליך החקירתי והדיון המשפטי בצורה שבה זכויות משפטיות יסודיות אמורות להשפיע.

הדינמיקה של הפיכת זדורוב לחשוד העיקרי והרשעותיו, הן דינמיקות שבהן נטל ההוכחה הועבר אל החשוד. הוא צריך להוכיח שהוא חף מפשע. חלק מהאחריות היא בוודאי  של זדורוב עצמו - שהודה. אבל נוכח הידיעה כי הודאות שווא הן תופעה עובדתית, אובייקטיבית (זהירות: PDF!), ולא פנטזיה של סניגורים, אין מנוס מהמסקנה שיש נסיבות בהן הודאה איננה יכולה לעמוד לכשעצמה. במיוחד כשמדובר בהודאה שניתנת על רקע חקירה מתמשכת, אינטנסיבית, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחשוד שיש ספקות לגבי מידת חוסנו הנפשי.

אז מה צריך לעשות ?
אני סבור כי יש לשנות את ההלכה ולקבוע צירוף נסיבות בו הודאה לא תוכל לשמש כנגד נאשם. אני מציע את צירוף הנסיבות הבא:
  • חקירה שבתחילתה החשוד טען כי הוא איננו אשם ודבק בגירסתו זו;  
  • החקירה נמשכה זמן רב (זמן הוא יחסי, וכמובן שיש לפרש זאת בצורה שונה לגבי חשודים שונים, אבל ככלל אצבע, חקירה שנמשכת כמה ימים במהלכם החשוד נתון במעצר);  
  • חקירה במהלכה החשוד נתן הודאה ולאחר מכן חזר בו מהודאתו; 
  • גם אם היו שינויים בעוצמת החזרה מההודאה, החל בשלב מסויים, החשוד דבק בחזרה מההודאה בכל מאודו; 
  • ההודאה לא הניבה אף ראיה חפצית הקושרת את החשוד אל הפשע;  
  • החשוד נמנה על אוכלוסיה מוחלשת של חשודים (זו תישאר לנצח רשימה פתוחה, אבל קל להתחיל עם חשודים הסובלים ממוגבלות שכלית, חשודים שאינם דוברים עברית היטב, חשודים שהגיעו לישראל ממדינות טוטליטריות; חשודים שמאובחנים על ידי פסיכולוג כדמויות פאסיביות ועוד כהנה וכהנה); 

  • בהתקיים צירוף נסיבות כאמור, אני סבור שיש לקבוע כלל ראייתי המקנה משקל אפס להודאה. הכרה בכך שעבור קבוצה מסויימת של חשודים ומצבים ההודאה היא לא מכשיר שאפשר או רצוי לסמוך עליו.

    לטענתי, ההודאה במצבים האלה הופכת לסוג של חרב פיפיות שמזיקה למערכת המשפטית שלנו. מדוע?
    כי היא מביאה את חוקרי המשטרה, את התביעה ואת ביהמ"ש:

    • להתמקד בחשוד מסויים שנשבר והודה במקום לבחון את המערך הכולל
    • לעסוק בהצדקה שבדיעבד של ההישענות על ההודאה גם כשהמערך הראייתי משתנה בצורה דרמטית 
    • לעסוק בשיח של ספק סביר שמעקר את המונח הזה מתוכנו האמיתי

    הרהורים אחרונים 
    יש הרבה מאוד תכליות לדיני העונשין
    שתי הבולטות ביותר הן גמול והגנה.
    גמול על מה שנעשה לקורבן
    הגנה על הקורבנות העתידיים הפונציאליים.

    כאשר יש לנו הרשעה שספק בצידה,
    אנחנו מפספסים את שתי התכליות העיקריות:
    אנחנו לא גומלים על מה שנעשה לקורבן
    אנחנו לא מגינים על הציבור מהפושע האמיתי.

    במקום זה, אנחנו רק נראים כך לעיני הציבור. האומנם יש אינטרס למערכות המשפט והאכיפה להגיע להרשעה בכל מקרה ומקרה רק בשם שמירת הדימוי של מערכת אכיפת-החוק?

    הגיע הזמן להתמודד ביושר עם העובדה שבמקרה של רצח תאיר ראדה ז"ל לא הושגו ראיות המאפשרות הרשעת חשוד ברף הפלילי הראייתי של מעבר לספק הסביר. זה לא אומר שהחשוד שהורשע איננו אשם. זה רק אומר שאנחנו לא הצלחנו למצוא מספיק ראיות. הספק הסביר, חזקת החפות, חשובים הרבה יותר מהדימוי של מערכת אכיפת-חוק המסוגלת למצוא את האשם האמיתי בכל מצב.

    הבה נשוב ונניח על המאזניים במקרה הזה את הספק הסביר, את חזקת החפות וניתן למשקלם הסגולי האמיתי להכריע. 

    יום שישי, 4 במרץ 2016

    הבעיה האמיתית בנוגע לחדשות על החשדות

    הבעיה האמיתית בנוגע לחדשות על החשדות כנגד קצין צה"ל שהטריד
    אינה במתלוננות. זכותן להתלונן.
    היא גם אינה בחוקרים. חובתם לחקור.
    הבעיה היא בתקשורת המדווחת בטורדנות אובססיבית
    על כל היבט בסיפור שעדיין מוקדם להגיד מה יש בו ומה אין בו.

    כך מתחיל דיון ציבורי שבמהותו איננו אלא דיון על כלום.
    אומנם מרוב ידיעות נוצר רושם אחר
    אבל עיון זהיר בכתבות מלמד תמיד שהמידע הנוסף מכתבה לכתבה הוא מוגבל
    ורוב המתבטאים בדיון הציבורי בתגובות כלל אינם יודעים
    מה מתוך שפורסם הן עובדות
    ומה מתוך מה שפורסם הוא הבל-הבלים.

    בינתיים הלהט, הנחרצות והאלימות המילולית עושים את שלהם
    בני-אדם עלולים להעלב מהנאמר עליהם או המיוחס להם וייתכנו פגיעות שלא ניתן יהיה לתקן -
    הן בצד החשוד העשוי להיות חף מכל פשע הן בצד הקורבנות שמשום מה הופכות בעצמן לנאשמות על ספסל הדיון הציבורי הפרוע.

    האם יש איזושהיא תועלת לציבור מדיון שכזה?
    גם אם תסכימו איתי שלא, נראה כי בימינו אלה, למרבה הצער, מרגע בו עלה חשד כנגד פלוני, אין דרך בה יכולות רשויות החוק למנוע, לשלוט או להסדיר את הדיון הציבורי בעניין.

    הקושי גדול יותר כאשר נוצרות נסיבות חריגות בהן רשויות החקירה טוענות כי יש תועלת חקירתית מסויימת בפרסום שם החשוד. האומנם התועלת הזו שקולה לידיעה כי יווצר דיון מהסוג האמור, וכי יושגו גם תוצאות-לוואי שאפשר להגיד שהן ידועות מראש? לי נדמה שמדובר כאן בתרופה שנזקה רב על תועלתה. לדעתי, המהלך הזה, של פרסום שם החשוד בשלב החקירה, צריך להיעשות רק לאחר מסקנה נחרצת כי הראיות לכאורה נגד החשוד הן בעלות משקל נכבד מספיק עד כדי להטות את המאזן בין זכויות החשוד לבין האינטרסים החקירתיים וזכויות המתלוננות לבירור עניינן, באופן שיש בו כדי להצדיק פגיעה מהותית קרובה לוודאי באדם הנהנה מחזקת-החפות.

    הרי אם יתברר שהחשדות הם חשדות-שווא, לא תהיה דרך שתאפשר את שיקום שמו הטוב. ואם אין דרך כזו, האם לא הגיע הזמן ליצור מסלול שיאזן בין זכותן של מתלוננות לבירור עניינן לבין זכותם של חפים מפשע להגנה על כבודם ?


    יום שישי, 8 בינואר 2016

    בין קצרין לדומא

     קשה מאוד להרגיש בנוח עם הידיעה על הגשת כתבי-האישום נגד שני החשודים במעורבות בפיגוע בדומא - 

    אותו אירוע נורא בו נרצחו בני משפחת דוואבשה, שאחריו כבר כתבתי כאן בדבר האמצעים הקשים הנדרשים בהתמודדות נגד הטרור היהודי

    גם אם נצליח לשים בצד את אי-הנוחות מרעיון ההאשמה וההרשעה של אדם על בסיס הודאתו כראיה העיקרית;
    גם אם נצליח לשים בצד את אי-הנוחות מהידיעה על התכסיסים שמותר ללחוקרי המשטרה להפעיל  ;
    גם אם נצליח לשים בצד את אי-הנוחות נוכח חקירה מתמשכת ומתארכת של חשוד שאינו זוכה להיפגש עם עורך-דין; 
    גם אם נצליח לשים בצד את אי-הנוחות המצטברת מהידיעה שההודאה ניתנה כתוצאה מ'לחץ פיזי מתון'; 
    איך אפשר להרגיש בנוח נוכח אי-ההתאמה בין המידע שנמסר על האמור בכתב-האישום לבין המידע שפורסם אז? 

    • 'דובר צה"ל, תת-אלוף מוטי אלמוז, סיפר כי שני רעולי פנים הגיעו לתחילה לבית השני, שברו את אחד החלונות והשליכו לעברו בקבוקי תבערה.' 
    • 'מוסלם דוואבשה, בן 23 שהיה עד לאירוע, סיפר: "הבחנו בארבעה מתנחלים שנמלטו מהמקום. תושבי הכפר ניסו לרדוף אחריהם אך הם נמלטו לכיוון מעלה אפרים".'
    עכשיו כבר מדברים על פעולה של אדם יחיד. כלומר, שניים התכוונו לבוא, אבל רק אחד הגיע בסוף.

    ואותו אחד, הוא לא סתם בן-אדם, אלא סוג של סופרמן. הוא גם זרק בקבוק תבערה אחד, הוא גם זרק בקבוק תבערה שני וגם הספיק לכתוב כתובות גרפיטי ? 

    כל-כך יעיל הוא, המפגע הבודד הזה שהחליט מראש שהוא עומד להמית באמצעות בקבוקי-תבערה וגם הצליח לעשות זאת 
    בלי שום מודיעין מקדים;  כל-כך מיומן הוא היה שהצליח לעשות כל זאת וגם להימלט ללא קושי וגם לא הותיר עד כה שום ראיה חפצית המאפשרת לקשור אותו למעשה?!? 

    או שמא לא יעילות מופרזת של החשוד היא שהביאה לכתב-האישום הזה?
    אולי אמצעי החקירהאולי הלחצים הנפשיים

    כאשר מאשימים אדם שכל הקשר הידוע בינו לבין העבירה בביצועה הוא נחשד, קרי - 'החשוד המיידי', יש לדרוש סף ראייתי גבוה - סיוע מסוג מיוחד. לא סתם ראיה מוכמנת, שהמאשימה יכולה להביא לידיעת החשוד בשלב שהוא כבר שבור, חסר-אונים ומשמש כחומר ביד היוצר, כלומר בידי חוקריו, במכוון או בשוגג בגלל ההתמשכות והאינטנסיביות של החקירה. 
    הסיוע צריך להיות ראיה חפצית הקושרת אותו למעשה בו הוא מואשם שאיתורה על סמך ההודאה ובזכותה בלבד מתועד היטב.

    זה כמובן לא ימנע לגמרי הרשעות שווא. 

    הרי נגד רשויות אכיפה מושחתות תקצר גם ידו של ביהמ"ש מלהושיע. 

    אבל אני נמנה על אלה שאינם חושדים בשב"כ והמשטרה בשחיתות. אני מאלה החוששים מהתלהבות-יתר. משכנוע העצמי באשמתו של החשוד. מהנכונות לפעול ב'אפור' כדי לדאוג שהצדק ייעשה.

    כיצד ידאג ביהמ"ש שהצדק אכן ייעשה? יידאג לכך - בכל מקרה בו החשוד המיידי מובא מולו בתורת הנאשם -  שהראיות המשמשות להרשעת אותו אדם יהיו אכן ברמה הראייתית הגבוהה ביותר שאפשר לדרוש מרשויות אכיפה. 

    האומנם ייתכן שאדם שמסר הודאה מלאה בגין מעשיו לא הצליח לכוון את חוקריו לראיה חפצית כלשהיא הקושרת אותו למעשה? 

    לקריאה נוספת
    עדות מרגעי האימה: "ראינו את ההורים בוערים - ולידם רעולי פנים"


    פוסט 2 מ-3 לעניין משפט זדורוב: הנרטיבים

    שני נרטיבים נפרשו בפסק-הדין ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל.
    האחד, בדעת רוב - מרשיעה. השני, בדעת מיעוט - מזכה.
    כאמור בפוסט האחרון, לא השתחררתי מהספק הסביר כשקראתי את פסק-הדין.

    אפשר להתייחס אל הנרטיב המרשיע כאל סיפור. בפתיחת דבריו, ביקש כבוד השופט יצחק עמית (בפסקה 2 לפסק דינו) לקחת את הקורא איתו לצפות בסרט מתח: 
    "           בנקודה זו אציע לקורא לעשות אתנחתא, לחזור תשע שנים לאחור, לאותו יום מר ונמהר בו נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל, וליתן למצלמה לדבר בעד עצמה.

    2.        יום רביעי בצהרים, ה-6.12.2006, סמוך לשעה 13:30. תאיר עושה את דרכה מהברזייה בחצר אל תוך בית הספר. היא עולה חצי קומה אל מפלס שירותי הבנות, ונכנסת לחדר השירותים. תאיר עומדת ליד דלת התא השני מתוך ארבעה תאי השירותים, ומתחילה לפתוח את דלת התא. או-אז מתגנבת במהירות ובשקט דמות אל תוך חדר השירותים. הרוצח משסף את גרונה של תאיר בשתי אבחות סכין, עודנה עומדת ופניה אל קיר תא השירותים הגובל בין תא 2 לתא 1. תאיר אפילו לא מספיקה לזעוק לעזרה או להשמיע קול. היא מנסה באופן טבעי להתגונן, או שמבצעת תנועות בלתי רצוניות, ותוך כדי כך נחתכת גם בחזה ובסנטר. תאיר מתמוטטת וקורסת אל רצפת התא הקטן ונחתכת גם בשורש כף היד. הרוצח מוריד במהירות את מכסה האסלה, מניח-משליך את ראדה על האסלה תוך שראשה נשמט על הקיר המפריד בין תא שירותים 2 לתא 3 כשהיא שותתת דם. הרוצח נועל מבפנים את דלת התא ותאיר נותרת שרועה בחדר השירותים בתנוחת ישיבה-שכיבה על מכסה האסלה כשראשה שעון על הקיר. צהרי היום בבית הספר, אך איש לא שמע איש לא ראה, והרוצח יוצא במהירות מחדר השירותים של הבנות מבלי שאף אחד מבחין בו. הוא שם פעמיו אל שירותי הבנים, חצי מפלס למטה, שוטף את הסכין מהדם וממהר לצאת. המצלמה מתעכבת עוד רגע קט על גופתה של תאיר בתא השירותים הנעול. הפנים מקרוב מצלמה מתרחקת ואנו עוברים כעת לביתה של תאיר.

               כארבע שעות חלפו. הוריה של תאיר מודאגים מהיעדרה ומתחילים לחפש אחריה. אנשים נוספים מתגייסים למשימה כשהם סורקים את בית הספר וסביבתו.  גופתה של תאיר מתגלה בתא השירותים בסביבות השעה שש וחצי בערב על ידי שניים מהמחפשים, יואב חדד וצביקה חוטר, לאחר שהציצו מלמעלה אל תא השירותים הנעול, תא מספר 2." 
    כך מסתיימת הפתיחה לחידה הנוראה: מי רצח את תאיר ראדה ז"ל?

    מכאן ממשיך הסרט שכתב השופט עמית (פסקאות 2-4 לדבריו) ומנסה לשכנע מעבר לספק הסביר באשמתו של רומן זדורוב:
         "           נחזור מעט אחורה בזמן. בפתח בית הספר עומד שומר לאורך כל יום הלימודים. אדם זר לא נראה חודר לבית הספר בזמן הרלבנטי לרצח. ההנחה הראשונית היא כי הרוצח אינו אדם זר אלא אדם המשתייך לבית הספר בדרך זו או אחרת. האם מדובר בתלמיד או בתלמידים? במורה או מורים? בשרת או בגנן או במאן דהו מעובדי בית הספר?
               כעת, זמן קצר לאחר הרצח, המצלמה יוצאת מחדר השירותים ומשוטטת בבית הספר. התלמידים מסיימים את יום הלימודים, חלקם עדיין בכיתות או בחצר, המורים אף הם בכיתות או בחדר המורים או בדרכם הביתה. המצלמה יורדת במדרגות למפלס המקלט, שם עובד רומן זדורוב בריצוף המקלט. זדורוב הוא עובד חרוץ. הוא עובד לבדו ללא השגחה צמודה של מעסיקו, שאך דקות ספורות לפני כן הגיע אל שער בית הספר על מנת להביא לו דבק שהיה נחוץ לו לעבודתו. זדורוב נזקק לצורך עבודתו בריצוף המקלט לכלי עבודה שונים, ובין היתר הוא משתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות המשמשות בעלי מלאכה (להבדיל מסכינים יפניות קטנות המוכרות לקורא והמשמשות לצרכים ביתיים).

               זמן קצר לאחר הרצח, גופת תאיר מוטלת בשירותים שותתת דם. המצלמה עוקבת אחר זדורוב שהולך אל חדר המורים, שם הוא מכין לעצמו קפה. משהו בתנועותיו החריגות של זדורוב מושך את עינה של הפסיכולוגית של בית הספר, שאינה מכירה אותו וחושבת בטעות כי הוא הגנן של בית הספר. לימים, כשהפסיכולוגית תראה את הגנן בטלוויזיה היא תבין שלא בגנן מדובר.

               זדורוב חוזר למקלט לאחר ששתה קפה וממשיך לעבוד במקלט עד השעה 17:30. כעת הוא מסיים את יום עבודתו ומותיר מאחור במקלט את תיקו עם הבגדים וכלי העבודה. המצלמה מתעכבת כעת על מנעול המקלט שזדורוב עזב אך לפני מספר דקות. מישהו תקע קיסם עץ במנעול במטרה שקופה להקשות על פתיחתו.

               זדורוב מגיע לביתו, מברך את אשתו לשלום ונוטל לידיו את בנו שאך זה נולד. כעת אנו נמצאים במגרש הביתי של זדורוב. המצלמה משוטטת בבית ואנו וחוזרים לאחור בזמן כשבוע וחצי לפני הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב אשר יושב ליד המחשב ומנסה להוריד או לצפות בסרטי "סנאף", ככל הנראה ללא הצלחה. חולפים ימים אחדים, אנו נמצאים כעת ארבעה ימים לפני הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב המשוטט באינטרנט וקורא מאמר העוסק ב"שיטות להטלת מורא", שיטות בהן ניתן לנטרל במהירות וביעילות את היריב. במהלך שיטוטיו באתר האינטרנט נופלת עינו של זדורוב, על כתבה המספרת אודות תושבת מוסקבה שהורשעה בהריגה אך נדונה רק לשנתיים מאסר על תנאי, מאחר שהיתה במצב של אי שפיות זמנית בעת הרצח. מבטו של זדורוב מוסב מפעם לפעם אל הקיר והוא סוקר את אוסף הסכינים שלו. זדורוב מתעניין מאוד בסכינים. מלבד אוסף הסכינים שלו הוא מחזיק בדיסק המכיל 170 תמונות של סכינים כולל הסברים על אופן השימוש בהם. עוד קודם לכן זדורוב עיין באינטרנט בספר לוחמה של הקג"ב המסביר, בין היתר, את הדרך בה ניתן לשסף גרונו של אדם במהירות, תוך מתן הסבר על שני עורקי הצוואר המרכזיים.

               יום הרצח, השעה כעת בסביבות תשע-תשע וחצי בערב. ראובן ג'נאח, קבלן במקצועו, מתקשר לביתו של זדורוב כדי להציע לו לעבוד עמו מחר. מאחר שזדורוב מתקשה בעברית, ג'נאח מבקש לדבר עם אשתו, אך זדורוב משקר ואומר לו שאשתו ישנה, ומשקר ואומר לו שהוא צריך לעבוד מחר בבית הספר. ג'נאח מספר לזדורוב כי ילדה נרצחה. זדורוב מסיים את השיחה עם ג'נאח ואשתו שואלת אותו על מה דיברו. זדורוב אומר לה שג'נאח אמר לו משהו על ילדה "שנפלה מאסלה בשירותים". הצופה שעקב אחר השיחה שהתנהלה בין השניים יודע שג'נאח לא הזכיר כלל את המילה שירותים.

               יום חמישי, יום לאחר הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב שחוזר אל בית הספר ביחד עם אשתו, אך אינו יכול לקחת את תיקו וכליו מאחר שהגישה נחסמה על ידי המשטרה. למחרת, ביום שישי, חוזרים זדורוב ואשתו לבית הספר ונוטלים את תיקו וכליו. בסמוך לאחר מכן משליך זדורוב את המכנסיים איתם עבד ביום הרצח, וביום שבת מכבס בעצמו את בגדי העבודה שלו.

    3.        נכבה כעת את המצלמה ונניח לצופה לגבש מסקנה ראשונית. הרוצח נטל על עצמו סיכון עצום בביצוע רצח בחדר שירותים בצהרי היום בבית ספר. מן הסתם סבר הרוצח כי יעלה בידו לבצע את הרצח בהרף עין ובאבחת סכין, מבלי שיתאפשר לקרבן לזעוק לעזרה, מבלי שיופתע בחדר השירותים על ידי אחת התלמידות ומבלי שעצם נוכחותו בבית הספר תעורר חשד או תשומת לב מיוחדת.

               זדורוב הוא החשוד המיידי והטבעי בשל "מעמדו" המיוחד בבית הספר – הוא אינו חלק מצוות בית הספר, אינו מורה ואינו תלמיד, אך כמי שעבד בבית הספר הוא גם אינו אדם זר וככזה הוא מכיר את המבנה ואינו מעורר חשד. זדורוב נמצא בקרבת זמן ומקום לזירת הרצח; יש לו את ההזדמנות לבצע את הרצח מבלי שאף אחד יחוש בהיעדרו; יש לו נגישות גבוהה לכלי עבודה, לרבות סכינים יפניות מסיביות; לפני הרצח הוא מתעניין בדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ובמצבים של אי שפיות זמנית בעת רצח; הוא חובב סכינים; לאחר הרצח הוא משליך את להב הסכין שעמה עבד; יומיים לאחר הרצח הוא משליך את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח; קיסם תחוב במנעול המקלט שאותו עזב אך לפני דקות ספורות; על אף שלכאורה הוא לא אמור לדעת דבר על הדרמה שהתחוללה בשעות בהן הוא נמצא בביתו, הוא יודע על כך שנמצאה ילדה באסלה בשירותים ומספר על כך לאשתו.

    4.        בסיפורי בלשים ובסדרות טלוויזיה אנו יודעים כי בסופה של עלילה יתברר כי החשוד המיידי והטבעי הוא לא הרוצח, ובכך מוזהר הצופה מפני כשלי החשיבה האינטואיטיבית. אולם במציאות מתברר לא אחת כי החשוד המיידי הוא אכן הרוצח. במקרה שבפנינו, התוודותו של זדורוב בפני המדובב, הודאותיו בפני החוקרים ובמהלך השחזור, פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול היה לדעת ואמירות אותנטיות המצביעות על "אותות האמת" בהודאותיו, שקריו מהרגע הראשון בחקירותיו ושקריו במהלך משפטו – כל אלה מציבים את זדורוב בדמותו של הרוצח שעקב אחר צעדיה של תאיר בלכתה לשירותים, ומתיישבים היטב עם תמונת החשד הראשונית ששורטטה לעיל."

    עם כל הכבוד לדעת הרוב המרשיעה, ולבחירתו של כבוד השופט דנציגר, כותב דעת המיעוט, שלא לבטא את ספקותיו בנרטיב סיפורי, אני לא יכול להשתחרר מהאפשרות הסבירה שהעניין כולו ניתן להסביר על ידי סיפור אחר:
    רצח מזעזע ונורא מתבצע בבית-ספר. בזמן הרצח שהו בין כותלי בית הספר כאלף איש. ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה כי מדובר באלימות בין בני נוער. לאחר מכן, המשטרה מתחילה לעצור את 'החשודים המיידיים'.  
    ראשון נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה תיארו  כתמהוני. הוא משוחרר לאחר חקירה, מאחר וטענת האליבי שלו מבוססת היטב. אחריו נעצר הגנן של בית הספר. גם הוא משוחרר בגין אליבי מבוסס.  
    החקירה זוכה לתשומת-לב ציבורית רבה. לחץ רב מופעל על החוקרים להביא לפענוח הרצח.
    סוף סוף מגיעה המשטרה אל פועל השיפוצים רומן זדורוב. הוא נחשד כי סיפר שזרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח מאחר ונעשו קטנים למידותיו. הוא נעצר בעקבות סתירות בדבריו ומאחר ונשא עמו סכין יפנית והיה לו אוסף סכינים בביתו.  
    האיש, שגדל במדינה טוטליטרית מכחיש את ההאשמות נגדו וטוען שהוא חף מפשע. אבל אין לו טענת אליבי מלאה לזמן הרצח. לאחר שניגש אל שער ביה"ס לקבל חומרי-הדבקה ממעבידו, חזר לעבוד במקלט, שם היה לבדו.  
    חוקריו אינם מהססים לנקוט בתחבולות-חקירה. הם משקרים לו באומרם כי נמצאו שאריות דם בבגדיו.  הם מסבירים לו שכל הראיות הנסיבתיות נגדו. הם מטעים אותו זמנית באומרם שבבדיקת הפוליגרף נמצא דובר שקר בשאלה האם רצח. הם מוסרים לו מידע משפטי לא נכון - שהודאה תפחית בעונשו.
    ובכל זאת, הוא מכחיש.

    החקירות ממשיכות ברצף בין ה-12/12/2006 (יום מעצרו) במשך 6 ימי חקירה.
    הוא נלקח לבי"ח לבדיקה פסיכיאטרית (מחשש שהוא יפגע בעצמו).
    עם חזרתו מהבדיקה הוא מתחיל להרהר באפשרות שאולי רצח ואיננו זוכר זאת.
    בלילה שבין ה-18/12/2006 ל-19/12/2006 הוא מתוודה ברצח בפני מדובב משטרתי ויום לאחר מכן בפני החוקרים.

    לא זאת בלבד שהודאותיו אינן מביאות לאיתור ראיות חפציות כנגדו, אלא שיש בהן פרטים מהותיים שלא מתאימים באופן מדוייק לדרך בה בוצע הרצח (דרכי ביצוע החתכים; מנח הגופה; דרך המילוט מתא השירותים).

    הראיות הפורנזיות אינן קושרות אותו לזירת הרצח. אף אחד לא ראה אותו מטפס במדרגות בעקבות הקורבן. אפילו הקביעה הפורנזית שהרצח בוצע באמצעות סוג של סכין שלא הוכח כי אי-פעם היה ברשותו כבר לא מצילה אותו...
    הראיות הפורנזיות גם מצביעות על אפשרות סבירה לכך שבזירת הרצח היה אדם אחר שלא זוהה, שיצא מתא השירותים בטיפוס מתא השירותים בהותירו נתיב טביעות נעליים מוכתמות בדם.
    כל אלה לא יוצרים ספק סבר אצל החוקרים, התביעה וביהמ"ש המחוזי והם מרשיעים אותו.
    גם דעת הרוב בערעורו לעליון איננה מקבלת את טענותיו.
    דבר לא מועיל לנאשם בנסיונו להוכיח את חפותו.
    מרגע שהתגבש החשד נגדו,
    מרגע שהוא נשבר והודה,
    הוא כבר לא הצליח לשכנע באפשרות הסבירה של חפותו.

    יום רביעי, 6 בינואר 2016

    פוסט 1 מ-3 לעניין משפט זדורוב: העובדות על פי הפרקליטות

    דוברות הפרקליטות של מדינת ישראל הפיצה מסמך בעניין ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל כותרתו "זדורוב - העובדות" .

    מי שקורא את המסמך אמור להשתכנע שאין ספקות סבירים בנוגע להיותו של רומן זדורוב האדם שרצח את תאיר ראדה ז"ל.

    אבל מי שיודע שבמדינה שומרת-חוק פסקי-דין אמורים לדבר בעד עצמם, מבין שמישהו בפרקליטות סבור שפסק-הדין איננו מדבר באופן מספיק ברור.

    לכשעצמי, גם לאחר מספר עיונים בפסק הדין בעליון, נותרתי מהורהר ולא-מסופק בשאלת ההרשעה.
    שני נרטיבים נפרשו בפסק-הדין, שניהם משכנעים למדי, אף אחד מהם לא היה משכנע מאוד.
    ההזדמנות לעשות השוואה בין דעת המיעוט המזכה בביהמ"ש העליון (כבוד השופט יורם דנציגר) לבין הטענות המובאות במסמך האמור מטעם המאשימה, נראתה לי כהזדמנות-פז לנסות ולברר לעצמי עד כמה הנרטיב המרשיע הוא איכותי.

    אז ישבתי ועיינתי לי בחלק-המסמך שנשא את הכותרת - "חלק מהראיות העיקריות ששכנעו את כל שופטי המחוזי ואת רוב שופטי העליון שזדורוב אשם", וניסיתי לברר לעצמי עד כמה משכנעות הן הראיות האלה. הטענות במסמך בBOLD והבירור מובא אחריהן.

    1. "זדורוב התוודה על הרצח בפני מדובב בתא המעצר באופן מפורט ועקבי שיורד לפרטים. צפייה בצילום (הלא ערוך) של ההתוודות מלמד על אמינותה. זדורוב לא נתן את אמונו בפני מדובב נוסף שהוכנס לתאו"
    הבעיה עם הצגת ההודאה של זדורוב כאמינה ליוותה אותי מראשית קריאתו של פסק הדין. הבעיה היא שמדובר בהודאה אשר נעשתה רק אחרי ימי-חקירה ארוכים ומתישים, שלאחריהם 'נהנה' החשוד משיחות ארוכות עם מדובב מטעם המשטרה.

    אין ספק שההתוודות עצמה אכן נראית מרשיעה, אבל לא צפינו בצילום הלא-ערוך של כל אותן חקירות ושיחות. גרוע מזה, באלה שאפשר היה לצפות, קל היה לקבל רושם שלא תמיד היה ברור מה באמת קורה שם.

    גרוע אפילו מזה, ההודאה לא ניתנה בנקל. לאחר רצף ימי-חקירה הובהל זדורוב לבי"ח לבדיקה פסיכיאטרית מחשש שיפגע בעצמו (פסקאות 109-110).

    ההודאה באה רק אחרי אמצעים חקירתיים שביהמ"ש אומנם התיר, אבל בעיניי נראו ועדיין נראים כפסולים וכעלולים להוביל אדם חף מפשע להודאת-שווא.
    כך למשל -
    • באחת החקירות לפני הוידוי,  הוטעה זדורוב "לחשוב כי תוצאות בדיקת הפוליגרף מעידות על כך ששיקר בתשובה לשאלה אם רצח את המנוחה" (פסקה 10 לדברי השופט דנציגר).
    • לפני הוידוי,  אמר המדובב לזדורוב: "תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות... ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה". (פסקה 97 לדברי השופט דנציגר).
    • עוד לפני הוידוי, נאמר לזדורוב "מפי החוקרים כי נמצא דם של המנוחה על כליו ויתכן שגם על בגדיו."
    • כלומר, האיש "שתלה את מבטחו בתוצאות הבדיקות הביולוגיות, הוטעה לחשוב כי תוצאותיהן דווקא מפלילות אותו." (פסקה 51 לדברי השופט דנציגר).
    ביהמ"ש סבר שכל הדברים האלה אינם מצדיקים הטלת ספק בהודאה.

    אבל אני מוטרד מאוד מכל האמור לעיל.
    אני אפילו מוטרד עוד יותר מכך מכך שבנקודה מסויימת זדורוב חזר בו מהודאתו ודבק שוב בטענת-חפותו, אותה טענה בה החזיק במהלך ימי-החקירה הראשונים. 

    כאילו כל זה לא היה מספיק, אי אפשר לתאר את ההתוודות של זדורוב כמשהו עקבי. הוא שינה את גרסתו בשלוש סוגיות מרכזיות:
    • לגבי תנוחת המנוחה לאחר הרצח. זדורוב "מסר גרסה מתפתחת ביחס לתנוחת המנוחה לאחר הרצח, כאשר בתחילה מיקם אותה בתוך התא השני על האסלה, בצד ימין מקדימה. בהמשך, לאחר שנאמר לו 'שלא יהיה לנו אחר כך ששיקרת פה ושם..' הוא נשאל שוב 'לאיזה צד היא נופלת' ונאמר לו 'תחשוב תחשוב', או-אז מיקם אותה בצד 'הנכון' – צד שמאל, בין האסלה לבין הקיר. (פסקה 174 לדברי השופט דנציגר)
    • לגבי דרך היציאה מתא השירותים. הוא "מסר בהודאה הראשונה כי יצא בהליכה ונעל את התא מבחוץ ואילו בשחזור טען כי נעל את התא מבפנים ויצא בקפיצה מעל הדלת." לאחר ההודאה ובטרם יצא לשחזור, אמר "כי יתכן שעלה על האסלה כדי לצאת מהתא אך לא זכר זאת בדיוק" (תיעוד במזכר ולא בוידאו). על כך אמר השופט דנציגר "אין ספק כי בעניינים אלו מסר המערער גרסאות שונות ומתפתחות. הדבר עשוי לגרוע מאמינות ההודאות, במיוחד בכל הקשור לדרך היציאה מהתא – פרט שקשה לקבל כי הרוצח לא יזכור."
    • ולגבי המניע לרצח. זדורוב מסר שלושה מניעים שונים כביכול להתפרצותו על המנוחה: למדובב אמר "כי היא ביקשה ממנו סיגריה והוא סירב ולכן קיללה אותו; בהודאות הראשונה ובשחזור טען כי היא קיללה אותו; ובחקירה מיום 21.12.2006 מסר כי המנוחה דמתה לאחת הילדות שתקפו אותו בילדותו ולפיכך ביקש לנקום בה. שאלת המניע לא התבהרה עד תום ולא הוכרעה חד משמעית". (פסקה 144 לדברי השופט דנציגר )
    וכאילו כל זה לא היה מספיק, יש בהודאותיו של זדורוב אי-התאמה למציאות. ככל שהתוודות יורדת לפרטים, אפשר לצפות לאי-התאמות. אבל באיזו עוצמה של אי-התאמה?
    השופט דנציגר, לאחר דיונו בשאלת האפשרות של הודאת-שווא (פסקאות 126-147), בחן היטב את ההתאמה בין ההודאות לממצאים האובייקטיביים ובסיכומו (פסקה 346) הסביר כי אינו יכול להתעלם מכך "שלצד הראיות המפלילות עולה מחומר הראיות שורה של ראיות 'מזכות', שחובה עלי לתת דעתי עליהן. גם הן בעלות עוצמה ומעוררות תמיהות ושאלות שאינן נותנות מנוח. כך הם הפרטים שלא מצאו מקומם בהודאותיו של המערער":
    • החתך העמוק והייחודי בשורש כף ידה של המנוחה;
    • העובדה שזדורוב מסר בעקביות כי חתך את מותנה של המנוחה, דבר שלא נמצאה לו כל אחיזה במציאות;
    • העובדה שבסנטרה של המנוחה נמצא חתך שנגרם על ידי סכין משוננת, נתון שאינו מתיישב עם ההודאות;

    2. "זדורוב גם הודה ברצח בפני חוקרי המשטרה."
    אכן, לאחר 6 ימי חקירה, בלילה שבין ה-18/12/2006 ל-19/12/2006 רומן זדורוב התוודה ברצח בפני מדובב משטרתי וביום שלאחר מכן התוודה בפני החוקרים.
    אחת הנקודות המטרידות ביותר לגבי ההתוודות הזו היא המהירות בה זדורוב חזר בו. עוד בטרם יצא זדורוב לשחזור "חזר בו מהודאתו. הדבר התרחש כאשר המערער המתין בחדר החקירות ליציאה לשחזור ולכן קטע זה לא צולם בוידאו, אך תועד במזכרים" (פסקה 115 לדברי השופט דנציגר). לאחר שיחה עם החוקרים (שכאמור, לא תועדה בוידאו אלא רק במזכרים) התרצה והסכים לצאת לשחזור.

    יום לאחר מכן, ב-20.12.2006 נפגש זדורוב עם עורך דין חדש שנשכר לייצגו ועוד באותו היום אמר לאחד החוקרים שהביא אוכל לתאו, כי החליט להכחיש את המיוחס לו בהנחיית עורך דינו.
    בדיון שלמחרת בביהמ"ש הודיע עורך-דינו (עו"ד שפיגל) כי זדורוב חוזר בו מהודאתו במעשה וכי ההודאה היא תולדה של לחץ נפשי בחקירה (פסקה 119 לדברי השופט דנציגר).
    בחקירות שלאחר מכן זדורוב "נע בין הודאה להכחשה", ניסה לדלות מחוקריו מידע, "להבין מהם הפרטים החסרים להם והציע להם את הודאתו בתמורה לפגישה עם אשתו ובנו או למשפט בדלתיים סגורות. כמו כן, אמר כי אינו יודע כיצד לעזור לחוקרים כדי שהודאתו תיראה כהודאה 'מכל הלב' "(פסקה 120).
    החל מיום 22.12.2006 ואילך הכחיש זדורוב בנחישות את מעורבותו ברצח. בחקירה באותו יום הודיע "כי אין בכוונתו לדבר וכי אינו יודע מי הרג את הילדה." (פסקה 121).

    כלומר, היתה הודאה בפני חוקרי המשטרה, אבל היתה התעקשות חוזרת לחזור מההודאה הזו. מה מטריד אותי? שכבר היו אחרים, לפני זדורוב, שהודו ברצח שלא ביצעו. 
    זוכרים את טארק נוג'ידאת ? את עמוס ברנס ז"ל? המכנה המשותף לאותם מקרים: הודאה במהלך חקירה אינטנסיבית, וחזרה מהודאה לאחר מכן, כשהחזרה מההודאה היא עקבית ועיקשת.
    ככה גם נראית החזרה מההודאה של זדורוב.
    הייתכן שמדובר בהודאת שווא ? 

    3.  "זדורוב שיחזר את הרצח בצורה אותנטית מאוד."
    קשה ליישב את הטענה הזו עם המידע שנמסר בפסק-הדין, ועם המידע שעלה מתחקירים כאלה ואחרים.
    בשחזור נפלו הבעיות הבאות:
    במהלך השחזור, בדרך אל תא-השירותים בו בוצע הרצח כאשר "הגיעו לראש המדרגות, כאשר זירת הרצח נמצאת משמאלו, ביקש המערער מהשוטרת לפנות ימינה (לכיוון הקומה העליונה). בשלב זה עיכבו אותו השוטרים על מנת להסיר את אזיקיו. בזמן שעוכב, הביט המערער על דלת חדר השירותים 'הנכונה' ורק אז הצביע עליה כעל זירת הרצח" (פסקה 116 וכן פסקאות 234-237). קשה להאמין, אבל כשרואים את זה בוידאו קשה להחמיץ את זה:

    וזו לא הבעיה היחידה שנפלה בשחזור. במהלך השחזור, זדורוב התלבט "אם נעל את התא מבחוץ או מבפנים, אמר שאינו זוכר במדויק אך לבסוף מסר כי נעל את דלת התא מבפנים וקפץ החוצה. עם זאת, בשום שלב לא תיאר או הדגים ניסיון לנעול את הדלת מבחוץ ולא ציין את היעדר האפשרות לעשות כן. במענה לשאלות הבהרה בתום השחזור, מסר המערער כי רק בזירה נזכר שנעל את התא מבפנים, אך הוא אינו יכול להגיד זאת במדויק. גם במועד זה לא ציין כי לא ניתן לנעול את התא מבחוץ." (פסקה 156 לדברי השופט דנציגר). 

    בעיה נוספת בשחזור - קביעת הפתולוג היתה ש"החתכים בסנטר, בצוואר ובחלק העליון של בית החזה יכולים היו להיגרם בו-זמנית מלפחות שתי תנועות סכין. שני פצעי החתך בצוואר נגרמו כתוצאה מ'שתי תנועות של הסכין' "(פסקה 206). 
    אבל זדורוב לא הדגים "שתי הנפות סכין או פגיעה כפולה בצווארה של המנוחה. הדגמתו נעשתה על צד ימין של צוואר השוטרת". אף אחד מהשופטים, משום מה, לא ראו לייחס לכך משמעות רבה. זאת למרות שזדורוב הדגים במהלך השחזור "שלוש פעמים את שיסוף גרונה של המנוחה – בתוך תא השירותים [ת/27, עמ' 6; זמן 16:22), מחוץ לתא [זמן 19:55] ולאחר מכן בתוך התא, לאחר שהוסרו אזיקיו [21:20]. בכל הפעמים הדגים המערער כי תחילה חתך את גרונה של המנוחה (בצד ימין) ואגב כך הרימה את ידה הימנית והסכין פגעה בידה הימנית ובחזה."

    ובעיה אחרונה שמטרידה אותי - זדורוב מסר "כי לאחר שהמנוחה נפגעה בגרון והחלה 'להתקפל', חתך אותה גם באזור המותן הימני [ת/27, עמ' 8]." הטענה אינה מתיישבת עם ממצאי הנתיחה. תאיר ראדה ז"ל לא נחתכה באיזור  מותן הימני. האומנם "פרט שמעיד על אי-התאמה ברורה" (פסקה  245 לדברי השופט דנציגר) יכול להחשב לאותנטי מאוד ?

    4. "זדורוב נכשל בבדיקת פוליגרף ונמצא דובר שקר בשאלה אם היה מעורב ברצח."
    בהתחשב בשאלת האמינות של מכשיר הפוליגרף, עצם הבחירה בו כדרך לשכנע באשמתו של מישהו נראית לי כאמצעי בעייתי-משהו. אבל הבעייתיות הזו זועקת לשמיים, בהתחשב בתוכן בדיקת הפוליגרף של זדורוב.על פי רביב דרוקר, זדורוב נשאל שתי שאלות:
     א. האם רצחת את תאיר ראדה? 
    ב. האם היית מעורב ברצח?

    בשאלה הראשונה התקבלה התשובה - אין מימצא. על כך כותב דרוקר "אין מימצא, זה לא אמת ולא שקר, זה כאילו השאלה לא נשאלה."
    בשאלה השנייה הוא נמצא דובר שקר.
    מה אפשר לומר על בדיקה שמוציאה תוצאות כאלה ? אולי שזדורוב היה מעורב ברצח של מישהו אבל כנראה לא בזה של תאיר ראדה. הרי זו אותה בדיקה. דווקא בשאלה החשובה מהשתיים התוצאה היא שאין מימצא? 
    ובאשר לספק שמעלה השאלה השניה - איך אפשר להתייחס אליה בלי לקחת בחשבון את התעניינותו של רומן זדורוב בסרטי סנאף ? אמת, זה לא מוציא אותו כאדם עם תחומי-עניין סימפטיים במיוחד. זה בוודאי מסייע לחשוד בו, חשד מוצדק. אבל זה לא מעלה ולא מוריד לעניין הוכחת אשמתו
    ההיזקקות הזו לפוליגרף מעידה על חולשה אצל מי שהעלה את הטיעון. אתה לא נתלה בטכנולוגיות האלה אם אתה משוכנע בראיות שיש לך. ואם אתה לא משוכנע בראיות שיש לך, ובכל זאת מתעקש להרשיע, אתה מעקם את השיטה. היא נשענת על חזקת החפות ועל הצורך להוכיח מעבר לספק סביר. אין לך ספק סביר ? אז למה אתה מדבר איתי על פוליגרף? 

    5." זדורוב הכיר הרבה מאוד פרטים אודות זירת הרצח, שמי שאינו הרוצח לא יכול היה לדעת אותם ("פרטים מוכמנים"), והסתבך בשקרים כשניסה להסביר מניין ידע אותם." 

    הבעיה העיקרית עם מה שנקרא 'פרטים מוכמנים' בחקירה ממושכת היא השאלה האם הם באמת מוכמנים. אפילו אצל החוקרים הזהירים ביותר קיימת אפשרות שהפרטים הועברו לידיעת החשוד על ידי החוקרים באמצעות שאלות מדריכות. בחקירה שיש בה מדובב(ים) המתקשרים עם החשוד, הסיכון הזה גבוה יותר. במיוחד כשמדובר במדובבים שמקבלים שכר על פי הצלחה.
    האם אנחנו יודעים על הדרכה שכזו בחקירות של זדורוב?
    למרבה הצער, כן. ביהמ"ש המחוזי בפסק-דינו תיאר שני מקרים בהם זדורוב תודרך בפרטים מוכמנים על ידי החוקרים, המוזכרים בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון: 
    • בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח שאלתו המצוטטת לעיל של אזולאי אם פגע במנוחה בחזה, אין לראות בידיעתו של המערער על קיום פגיעה בחזה משום פרט מוכמן. (פסקה 217) 
    • בית המשפט המחוזי קבע שאחד החוקרים שאל אותו, עוד לפני שהודה, אם "חתך" אותה (השתמש במילה "וחתכת"). (פסקה 205 לדברי השופט דנציגר והשווה לפסקה 70 לדברי השופט עמית
    אבל אפשר לקוות שיש כאן פרטים לגביהם אפשר יהיה להרגיש ביטחון שרק הרוצח יכול לדעת אותם, ושאין סיכון כי הם הועברו לידיעת זדורוב בחקירות או בשיחות. הבה נעיין בפרטים המוכמנים שהרשימו את הפרקליטות: 

    א. "בבית הספר חדרי שירותים רבים ובאזור השירותים בו נרצחה תאיר היו 4 תאים, וזדורוב ידע לומר באיזה תא בדיוק היא נרצחה;"
    אוי. דווקא עם הפרט הזה להתחיל? זוכרים את סעיף 3 למעלה? את הסרט? האומנם אפשר לומר בכנות שזדורוב ידע באיזה תא בדיוק תאיר ראדה ז"ל נרצחה נוכח תפקודו בשחזור? אומרים שאין טוב ממראה עיניים. לטעמי, הספק הסביר העולה מהסצינה הזו, זועק לשמיים. זה סוג של ספק שצריך להיענות בצורה חזקה מאוד בראיות אחרות.

    ב. "הוא ידע לומר שאי אפשר לנעול מבחוץ את תא השירותים הספציפי הזה, כי המנעול היה שבור;"
    בשלב הזה אני כבר מתחיל להרגיש מעט לא נעים כלפי מי שיצר את המסמך וכלפי מי שבוחר לשתף אותו עם העולם. אולי זה נכון שזדורוב ידע לומר את זה, אבל הוא לא ידע לומר את זה על ההתחלה. בהודאה הראשונה זדורוב דווקא מסר גרסה "שלפיה נעל אחריו את דלת תא השירותים השני מבחוץ"... (פסקאות 151-157 לדברי השופט דנציגר)
    אם יש לנו גירסא מתגלגלת, יש לנו חשד שמישהו תיקן את זדורוב והעשיר את ידיעותיו לגבי הפער בין גרסתו לבין המציאות.

    ג. "למרות שלטענתו היה בבית בזמן הרצח ולא שמע חדשות, זדורוב ידע לספר לאשתו כבר בערב הרצח שנמצאה ילדה מתה באסלה בשירותים;"
    זו היתה יכולה להיות נקודה משכנעת, לולא הדיון הממצה והמשכנע של כבוד השופט דנציגר בעניין (פסקאות 176-186 לדבריו): "אני מוצא קושי בקביעתו הנחרצת של בית המשפט המחוזי, לפיה ג'נאח לא אמר את הדברים למערער בשיחה ביניהם בערב של אותו היום בו בוצע הרצח... אטעים כי איני מטיל ספק במהימנותו של ג'נאח, אלא שלגישתי לא ניתן לשלול כי זיכרונו מתעתע בו...  קיומם של אי-התאמות וחוסר דיוק בגרסתו של ג'נאח מגביר את החשש כי זיכרונו אינו אמין במידה המצדיקה הסתמכות נחרצת עליו. הדבר אינו מעיד על פגם באמינותו, אך הוא מחזק את החשש מפני אי-דיוקים בגרסתו. ג'נאח מסר בהודעתו כי השיחה עם המערער נערכה בשעה 20:30-20:00, בעוד שבפועל, על פי פלטי השיחות, היא התקיימה כשעה לאחר מכן (בשעה 21:23). לטעות זו עשויה להיות משמעות רבה, שכן יש להניח כי ככל שחלף הזמן, התוודע ג'נאח לעוד ועוד פרטים בנוגע לרצח. זאת ועוד, ג'נאח מסר בהודעתו כי אשתו סיפרה לו על מציאת המנוחה בשעה 19:30-19:00, כשהיו שניהם בבית. אולם, בעדותו הוא מסר כי אשתו מסרה לו את המידע בשיחת טלפון בשעה 20:00 [עמ' 302 לפרוטוקול]. יתר על כן, ג'נאח מסר בהודעתו כי הוא התקשר למערער במטרה להודיע לו כי אין צורך שיבוא לעבוד אצלו למחרת בעקבות מה שאירע [ת/211], בעוד שבעדותו מסר כי מטרת השיחה הייתה דווקא לבקש מהמערער שיבוא לעבוד אצלו למחרת [עמ' 302 לפרוטוקול]. אי-התאמות אלה אינן בעלות משקל ניכר בהכרח. הן עשויות לנבוע מבלבול או מחוסר תשומת לב. ברם, קיומן מדגים את הקושי שבייחוס משקל מכריע לעמדת ג'נאח כי בעת השיחה עם המערער, לא ידע את מקום מציאת הגופה וכן טענתו כי לא מסר למערער פרט זה."

    ד. "למרות השמועות שתאיר נדקרה מספר פעמים, זדורוב ידע לומר שגרונה שוסף ושלא נדקרה."
    זה רק הולך ונהיה יותר גרוע. כבוד השופט עמית שהיה משוכנע בכך שהידיעה הזו מרשיעה את זדורוב, הביא את הדיאלוג הבא בפסקה 70 לדבריו:
    "החוקר: ...יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה? [מדגים שיסוף של הגרון שלו מאחורנית – י"ע]. תסתכל, תעמוד, איך? ככה דוקר לה בחזה [מדגים דקירה בחזה – י"ע], מה אתה עושה?"
    כשאני יודע שהחשוד נשאל עוד לפני שהודה אם חתך; כשאני יודע שנוהל איתו הדיאלוג הזה במהלך הודאתו, קשה לי מאוד להתייחס ברצינות לטוענים שהוא ידע - ידיעה עצמאית - שגרונה שוסף. הרושם שלי הוא שיש סיכוי סביר בהחלט לכך שהחוקרים הביאו לידיעתו את המידע הזה, שלא במתכוון.

    ה. "הוא תיאר כיצד טיפס על האסלה כדי לצאת מהתא, עוד לפני שהחוקרים ידעו שהרוצח דרך על תאיר ז"ל, שישבה על האסלה, בעת שנחלץ מהתא;"
    האם זה לא ייגמר? זה ממש נראה כאילו מי שהרכיב את הרשימה הזו בחר להסתמך דווקא על כל הנקודות הבעייתיות. הרי -
    "במהלך השחזור בתא השירותים, מסר המערער כי יצא וסגר את הדלת 'אולי מבחוץ', ומיד אמר שכנראה סגר ונעל אותה מבפנים [שם, עמ' 6]. בהמשך שוב אמר המערער 'לדעתי סגרתי מבפנים, אולי מבחוץ, אני לא זוכר בדיוק' אך לבסוף, לאחר שהות קצרה של מחשבה, הסביר כי יצא 'מלמעלה' – עלה על האסלה וקפץ מעל הדלת בעזרת הידיים, שהניח על דפנות התא, אל מחוץ לתא ולאחר מכן ניגב עם חולצתו את סף הדלת." (פסקה 116 לדברי השופט דנציגר). 
    איך אפשר להסביר גירסא מתפתחת שכזו ? איך אפשר להסביר שכחה כזו של נתיב ההימלטות ? 

    אגב, הדיון בטביעת הנעל על גופתה של המנוחה, הראיה שהיתה כוכבת בדיון במחוזי, לא היה התנגשות-הטיטאנים שאפשר היה אולי לצפות לה בהיותהראיה מרשיעה רבת-משקל. נראה כי בנושא חשיבות טביעת הרגל הלכאורית נוצר קונצנזוס בין השופטים דנציגר (פסקאות 324-342), עמית (32-55) וזילברטל (פסקה 7) שלא כדאי להשעין את ההרשעה עליה. אולי הם לא מסכימיםלגבי שאלת מעמדה של מומחיות זיהוי טביעות הנעליים (בהקשר הזה נדמה לי שדנציגר וזילברטל שותפים לעמדה אל מול עמית)  אבל נראה שכולם מקבלים את המשמעות של ההלכה שנקבעה בע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל (זו שהטילה ספק עמוק בנפקות הקביעה המומחית בנוגע לזיהוי ודאי של טביעות הנעליים) בנוגע למשקל הראיה הזו, בדיון הזה. אפילו כבוד השופט עמית, אחרי דיון מעניין (ומעט מטריד) על הדומה והשונה בין מדע ומומחיות  קבע כי "טביעת הנעל, כשלעצמה ובבדידותה, מהווה לכאורה ראיה מכרעת בערעור זה. לכן, אני מבין את זהירות היתר בה נקט חברי בעניין זה, כפי שנכתב על ידו במפורש בפסק דינו. אף אני סבור כי יש לבחון ראיה זו בזהירות יתרה, וכי אין ליתן לה משקל מכריע. ... כמשנה זהירות, אני נכון לראות את טביעות הנעליים כראיה נסיבתית בעלת משקל בינוני." (פסקה 49 לדבריו). קשה שלא לחשוד בהשלכות של צלו של הדיון הנוסף האפשרי על הבחירה השיפוטית הזו של דעת הרוב.

    ו. "הוא ידע את הכיוון בו עמדה תאיר בעת שנרצחה;"
    האם סוף סוף מדובר בפרט שבאמת ראוי לתיאור "פרט מוכמן"? כבוד השופט דנציגר משוכנע שכן. (פסקאות 158-166 לדברי השופט דנציגר). אני פחות. דנציגר קבע כי לעניין התנוחה של הקורבן בזמן הרצח "חשוב לציין כי בשלב זה טרם נמסרה לידי החוקרים חוות דעתו של עוזיאל, מיום 25.12.2006." ומכאן נובע שהם לא ידעו מה מלמדים הממצאים הפורנזיים על הכיוון. עם כל הכבוד לזמן מסירתה של חוות-הדעת הפורמלית, כאשר צוותים עובדים ביחד, מידעים עוברים הרבה לפני המסמכים הפורמליים. בהחלט ייתכן שהמידע היה ברשות החוקרים בזמן השחזור. האם הם השתמשו בו בכוונה או בלי מודעות באופן שכיוון את זדורוב בהודאתו? קשה לדעת. אבל הרושם מהוידאו לא טוב במיוחד:

    ז. "הוא ידע לומר שתאיר לא הותקפה מינית, והתעקש לא להודות בכך לכל אורך חקירותיו;"
    פסקה 203 לדברי השופט דנציגר מאירה את הפרט המוכמן הזה באור מטריד במיוחד:
    'ניכר מהחקירות ומהשיחות עם המדובבים כי המערער היה טרוד בשאלה אם המנוחה נאנסה ואם החוקרים מתכוונים לייחס לו גם עבירה של אונס. ... בשיחה מיום 15.12.2006 אמר המערער כי בעקבות החקירה האחרונה "אני הבנתי שהילדה באמת נאנסה... כי הוא [החוקר – י.ד] אמר איך אני עשיתי סקס" [ת/401 (מ"ט 165/06(9)), עמ' 9]. בהמשך אותו היום אמר המערער למדובב כי הוא חושב שהמנוחה נאנסה, מאחר ש"הפסיכולוג אמר לי, איך אתה בתחום המין? .... ותראה, למשל... סקס עם ילדות... היום החוקר הזה, שיט... ישראלי אחד אומר, אתה אנסת אותה? ... הדיבורים האלה הם לא סתם ככה. זאת אומרת שהרצח היה עם אונס..." ....לאורך חקירותיו, אף כאשר שקל להודות ברצח כדי לזכות בהקלה בעונש ודן באפשרות זו עם החוקרים ועם המדובבים, טען המערער בתוקף כי הוא לא אנס את המנוחה והדגיש כי אין בכוונתו להודות בעבירת של אונס. כך, למשל, בשיחה עם ארתור מיום 14.12.2006 אמר: "רצח, זה סוף העולם ש[מ]אלה, זה תיק קשה. אבל רק לא אונס, את זה לא צריך להוסיף לי. פה אני מוותר, חבר'ה. אתם רוצים את דגימת הזרע שלי, היה, תיקחו מה שאתם רוצים. אבל אני לא אנסתי. לא צריך להוסיף לי אונס (לא נשמע). סוף העולם שמאלה, אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר, אני אקח. אני שיט, אחרי זה אני אצא... הלוואי שיקרה ככה, אני בעצמי אמצא את הבן זונה הזה. אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר. ובשביל מה אני צריך את האונס הזה? שיט, יש לי אישה צעירה בבית..." .... בהמשך היום אמר המערער את הדברים הבאים:
    "לכו אתם לאלף עזאזל כבר, אני אקח על עצמי את הרצח, אבל אונס אל תנסו לתפור לי את התיק הזה. רצח שזה יהיה כבר... אבל רק לא אונס" [ת/401, מ"ט 165/06(6), עמ' 19]. וביום 18.12.2006 אמר המערער לארתור:"יכול להיות שאני באמת הרגתי את הילדה. אין שם שום אונס ולא שום דבר כזה, אבל להרוג אני הייתי יכול" [ת/7, מ"ט 165/06 (25), עמ' 89].....אף במהלך הודאותיו המשיך המערער להביע חשש שמא יואשם גם באונס. בחקירה מיום 21.12.2006 שאל המערער את החוקרים אם "הילדה באמת נאנסה?", המשיך והתעקש לדעת את האמת בעניין זה [נ/70, עמ' 145-144]. לאחר שנענה, אמר: "תודה לאל שהילדה לא נאנסה" [נ/70, עמ' 148]. ' 
    דווקא הקו הזה, של אי-הודאה המשמשת כנגד הנאשם, נראה לי כמהלך מאוד מפוקפק, במיוחד נוכח ההתבטאויות של זדורוב בנוגע לאונס לאורך החקירה. ההתבטאויות הנלוות לגבי 'לקיחת התיק' מטרידות לא פחות.

    לסיכום הסעיף הזה, של הפרטים המוכמנים, קשה שלא להיוותר מתוסכל. עם כזה מצב לגבי הפרטים המוכמנים אפשר לטעון שהוסר הספק הסביר?

    6. "אחרי הרצח זדורוב התנהג בצורה שמלמדת על אשמתו: הוא נצפה מתנועע באופן שמעיד שהוא נסער; הוא זורק את הלהב של הסכין היפנית מייד אחרי הרצח וכעבור יממה נפטר גם מהמכנסיים שלו; הוא כיבס בעצמו את החולצה למרות שבדרך כלל אבא של אשתו כיבס עבורו; על אף שהוא שיפוצניק ונעליו היו מרופטות ומוכתמות, דווקא הסוליות שלהן היו נקיות בצורה שמעוררת חשד שטופלו בחומר ניקוי, ועוד."
    אין ספק כי ראיות נסיבתיות מפלילות, עצמאיות, יכולות לספק תמיכה בהודאה.
    אבל - 

    • לגבי התנועה הנסערת, העידה הפסיכולוגית רות נשרי, "כי בסמוך לשעה 14:15 הבחינה בגנן בפינת הקפה, ושמה לב כי הוא מתנהג בדרך שעוררה את תשומת ליבה, כשהוא מתנועע ב'תנועתיות נסערת'. לאחר שהגנן נעצר, והיא ראתה אותו בטלוויזיה, הבינה נשרי כי לא מדובר בגנן. אציין כי תמונתו של הגנן הוגשה לבית משפט קמא (ת/4), שהתרשם מדמיונו הניכר למערער. ברי כי הפסיכולוגית טעתה בזיהוי, באשר עדותה מתיישבת היטב עם דברי המערער עצמו. הלה סיפר כי כאשר הלך להכין קפה בחדר המורים, הבחין במורה אחת בצד ימין ושתיים-שלוש מורות מאחורי הקיר. ואכן, הפסיכולוגית סיפרה כי באותה עת היו בחדר המורים, מלבדה, עוד שלוש מורות צעירות שהיו מאחורי הקיר, ביחס לאדם שראתה בקיטון של פינת הקפה." (פסקה 90 לדברי השופט עמית). האם אפשר להסתמך על עדות שזיהתה אדם אחר ולא את זדורוב? 
    • לגבי הלהב, המכנסיים, החולצה והנעליים, כולן ראיות נסיבתיות שמעלות סימני שאלה, אבל לגבי כולם אי-אפשר להתנער מהעובדה שהם אינם מוכיחים משהו שהוא סוגיה השנויה במחלוקת. ומזכיר השופט דנציגר מושכלות ראשונים: "ראיה זו אינה יכולה לשמש סיוע בענייננו, אף שהתנהגות מפלילה של הנאשם בסמוך לביצוע העבירה עשויה להיחשב כראיית סיוע [ראו קדמי, עמ' 314-310 והאסמכתאות שם].זאת מאחר שאינה מתייחסת לסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים – תנאי הכרחי על פי הפסיקה על מנת שתיחשב לסיוע [ראו למשל: ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203 (1985)]."  קשה שלא להתרשם מהבחירה לזרוק את המכנסיים אבל לשמור את החולצה ואת הנעליים. רוצח זהיר היה נפטר מכל מה שהיה מסכן אותו, לא ? האומנם זדורוב חשב שיוכל לנקות את הנעליים אבל לא את המכנסיים?  
    קשה גם שלא להתרשם לרעה מאי-יכולתה של המשטרה לאתר את המכנסיים ואת להב הסכין. לאור אי-יכולת המאשימה להמציא את הראיות הללו, האם היא יכולה לזקוף את העדרן לרעת הנאשם? 

    7. "בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס. במקביל, זדורוב מסתבך בשקרים לגבי מקום הימצאו בזמן הרצח."
    הדרך שבה המשטרה היא הגיעה לזדורוב מטרידה לא פחות מהדרך בה הביאה אותו להודאה.
    " עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרי נוער ושוטרים; במקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים...
    באותו ערב נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה טענו כי היה ידוע כתמהוני. הוא הכחיש כל קשר לרצח ושוחרר כעבור חמישה ימים לאחר שהאליבי שסיפק אומת.
    זמן קצר לאחר השחרור, עצרה המשטרה את גנן בית הספר, אולם גם הוא שוחרר. לאחר יומיים של מעצר, אומת גם האליבי שלו.
    המשטרה חשדה כי בני סלע, עבריין מין שהורשע במעשי אונס רבים, וברח ממעצר כשבועיים לפני כן קשור לרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח אולם לא נמצאו ראיות שקשרו אותו לרצח והמשטרה פסלה אותו כחשוד.
    במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש."
    ואז המשטרה הגיעה לזדורוב.
    זר שעבד כפועל במסגרת שיפוצים בבית הספר. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון בבית הספר.
    "הוא אישר כי ביום הרצח עבד בבית הספר וכי יצא מהמקלט בסמוך לשעה שבה בוצע הרצח, אך זאת כדי ליטול ממעבידו דבק מחוץ לשער בית הספר לצורך עבודתו. לאחר מכן, כך טען, המשיך בעבודות הריצוף במקלט פרט לביקורים ספורים בחדר המורים ובשירותי הבנים, עד שסיים את המלאכה, או-אז עזב לביתו." (פסקה 4 לדברי השופט דנציגר) אם הוא רצח, בוודאי שלא היתה עומדת לו טענת אליבי. אבל גם אם הוא לא רצח, אלא עזב את המקלט כדי לאסוף את הדבק, וחזר ישר לעבוד למקלט, לא היתה לו אפשרות לטענת אליבי.
    אגב, על פי הערכת המשטרה, בזמן הרצח היו בביה"ס כ-1,000 בני-אדם.

    8. "זדורוב הסתובב תמיד עם סכין בעבודה, ובבית היה לו אוסף סכינים. לפני הרצח הוא חיפש באינטרנט סרטי 'סנאף' וקרא כתבות על הדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ועל מצבים של אי שפיות בעת רצח."
    הסכין והאוסף הם שהפכו את זדורוב לחשוד והובילו למעצרו. העניין שלו בסרטי "סנאף" ובדרכי השימוש בסכינים בכלל והשיסוף של צווארי-אדם בפרט, בוודאי הופך אותו לחשוד. אפילו חשוד בולט. כזה שצריך לבדוק אותו היטב. אבל עדיין יש להבדיל בין חשוד לבין מי שהוכחה אשמתו מעבר לספק סביר.
    בוודאי כל עוד לא עומד לפני ביהמ"ש מאגר-מידע המלמד עד כמה העניין הזה בסרטי "סנאף" ובסכינים נפוץ בקרב האוכלוסיה הכללית. אם הפופולריות של סרטי-אימה מסויימים מלמדת משהו, היא מלמדת שצריך להיזהר בהסקת-מסקנות על בסיס תחומי-העניין.
    יתרה מכך, הקריאה של זדורוב על מצבי אי-שפיות מעוררת אצלי סימן שאלה כבד. כיצד הכינה 'ההתכוננות' הזו את זדורוב לקראת החקירות? מדוע נדרשו לו כל-כך הרבה ימים עד שהתחיל להודות, אם הגיע מוכן עם בקיאות בנושא הגנת אי-השפיות? מדוע הודאתו לא מתאפיינת בלכידות שאפשר היה לצפות ממי שהתכונן מראש למצב הזה ?

    9. "כל ששת השופטים שדנו בעניינו הגיעו למסקנה שזדורוב הוא שקרן פתולוגי, ושהוא הסתבך בשקרים רבים בכל עניין גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט."
    אכן, כל השופטים מסכימים שזדורוב שיקר ושיקר הרבה. כדברי השופט דנציגר בפסקה 317 לפסק-דינו:
    "לאמור לעיל מצטרפים שקריו הרבים של המערער, בחקירתו ובעדותו. כידוע, על פי הפסיקה, גם שקרים של הנאשם בנושאים מהותיים יכולים לשמש כ"דבר מה" ... כבר עמדתי על התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מהמערער, בפרט בנוגע לשקריו הרבים, לאחר ששמע את עדותו בפניו לאורך מספר ישיבות ממושכות... התרשם כי המערער 'אינו בוחל בשימוש בשקרים רבים ככל שהדבר, כפי הנדמה לו, משרת את מטרתו', כי דבריו שווים ל'קליפת השום' וכי הוא נהג בחקירתו ובעדותו במניפולטיביות רבה. ואכן, הרושם שעולה מעיון בחקירותיו ובעדותו של המערער הוא כי אמירת דברי שקר אינה זרה לו, בלשון המעטה. אזכיר כי המערער אישר בעדותו כי שיקר בחקירותיו ואף כינה את עצמו 'שקרן פתולוגי' באוזני החוקרים בחקירה מיום 21.12.2006. שקריו באים לידי ביטוי ברור בניסיונותיו להסביר כיצד ידע פרטים כאלו ואחרים על הרצח [ראו לדוגמה הסבריו הסותרים בחקירה נגדית לשאלה כיצד ידע את תנוחת המנוחה בשעת הרצח, פסקה 163 לעיל]. הגם שבמקרה דנא ניכר כי לא מדובר בהתנהלות חד-פעמית אלא בתופעה נשנית, כמעט פתולוגית, של הסתבכות בשקרים – ואולי דווקא בגלל זאת – סבורני כי יש לנקוט משנה זהירות בבואנו לזקוף שקרים של הנאשם לחובתו כחיזוק להודאתו. אין לשלול כי גם חפים מפשע היו מוצאים עצמם מסתבכים בשקרים בנסיבות שבהן רשויות האכיפה היו מטיחות בהם האשמות שווא, בניסיון לחלץ עצמם מהסיטואציה שאליה נקלעו. בל נשכח כי מדובר בסיטואציה היוצרת מטבע הדברים רגשות עזים כדחק, לחץ ודאגה בקרב הנחקר או המעיד, שחירותו מוטלת על הכף .... אוסיף כי מודע אני להלכה שלפיה שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, המוכחים בראיות עצמאיות ובאופן חד משמעי, עשויים לשמש אף כסיוע [ראו קדמי, עמ' 305-298 והאסמכתאות שם]. אולם, כאמור, לגישתי נדרשת זהירות מיוחדת בבואנו להסתמך על ראיה זו כתימוכין להודאת חוץ של נאשם, בוודאי ברמה של סיוע ובנסיבות המקרה הנוכחי. עוד אציין כי בדומה לידיעת פרטים מוכמנים, גם שקריו של המערער אינם בגדר תוספת חיצונית להודאה או למערער עצמו. לפיכך, סבורני כי שקריו של המערער טומנים בחובם חיזוק בלבד להודאות ובאופן מצטבר ליתר הראיות המחזקות."
    השאלה החשובה באמת היא האם זדורוב נתפש בשקר, שעצם הפרכתו מעידה על אשמתו. זאת בניגוד לשאלה האם זדורוב נתפש בשקר שגם חף מפשע שהמשטרה משקרת לו היה מעלה.
    לשאלה הזו מצטרפת שאלה נוספת. מרגע שהמשטרה בוחרת לשקר לחשוד, אם היינו מדמיינים שקרן פתולוגי ואדם דובר אמת הנחשדים על ידי המשטרה ובוחרים שלא לשמור על שתיקתם, אלא להתמודד עם הצהרות שקריות של המשטרה, מי לדעתכם צפוי להיות מסובך יותר בעקבות כמה ימי-חקירות? דובר האמת או השקרן הפתולוגי?
    אם אנחנו מחפשים הסבר לדרך בה אדם חף מפשע יהפוך לחשוד המרכזי בחקירה משטרתית בה מותר למשטרה לשקר לחשוד, הפרעה מהסוג של שקרנות כפייתית היא הסבר טוב מאוד.
    לכן זה מסוג הטיעונים שהייתי מצפה לראות בדף מידע שטוען לחפותו של זדורוב, לא לאשמתו.

    כך מסתיים לו טיול קטן של לילה בארץ העובדות המשכנעות על פי הפרקליטות.
    קשה לי לומר שיצאתי נינוח מהעסק הזה.
    הספק המנקר שעלה בקריאה החוזרת בפסק-הדין התחזק.

    האומנם עליי להתלונן רק על הפרקליטות?
    מבט במארג הראייתי שסיכם כבוד השופט עמית (פסקה 106) לדבריו ובמיוחד הפרטים המוכמנים שהוא בוחר להזכיר מעלה תמונה דומה מאוד.
    הדברים היחידים המוזכרים על ידו שבאמת נראים כעוברים לטעמי ללא קושי את מבחן הספק הסביר הם הראיות הנסיבתיות והשקרים שבחר זדורוב לשקר בחקירה ובמשפט. נראה לי שכל הנקודות האחרות יכולות היו וצריכות היו להיות נתונות במחלוקת במשפט צדק.
    ובדומה לנקודות שעלו עד כה במסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות - הן אינן נקיות מספק, שנתפש על ידי כסביר.

    עד כאן חלקו הראשון של המסמך. ראינו את תמצית הראיות שלטעם הפרקליטות משכנעות כי זדורוב אשם. נמשיך אל חלקו השני של המסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות הנושא את הכותרת "להלן עובדות האמת" בו נדונו פרסומים שונים המביאים ראיות לטובת זדורוב.

    השעה מאוחרת, ולכן בחרתי להתייחס מתוכו רק ל-4 נקודות. בהן ישלטעמי החמצה משמעותית וחשובה של השאלות המשפטיות המהותיות לעניין הזה. לאור השעה ולאור אורך היריעה, גם זאת אשתדל לעשות בקצרה: (הטענה מובאת בBOLD; ההתייחסות לאחריה).

    "2. טענה: תאיר נרצחה בסכין משוננת, וזה לא מסתדר עם טענת זדורוב שהסכין שלו חדה.
    האמת: זדורוב הודה שנפטר מהלהב אחרי הרצח, כך שלא ידוע בוודאות באיזה להב היא נרצחה. קיימות סכינים יפניות עם להב משונן (זדורוב השתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות של בעלי מקצוע ולא בסכינים הקטנות שיש לכולם בבית), מה גם שזדורוב סיפר שהשחיז עם אבן את להב הסכין, מה שעלול לגרום לה להיות קצת משוננת. בכל מקרה, השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה."
    הקביעה שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה היא קביעה שגויה מיסודה. רומן זדורוב נחשד מלכתחילה בגלל שהוא נושא עליו סכינים בכל עת עקב עבודתו. אומנם אפשר להרשיע ברצח ללא מציאת כלי-הרצח אבל ראיות שמעידות כי הרצח בוצע באמצעות כלי-נשק שלא היה ברשותו של החשוד הן מהותיות לדיון. אם הדיון לא התקיים בערכאה דלמטה בצורה ממצה לדעת העליון, אין זה ראוי ונכון להגיע להכרעה. הדבר הנכון לעשות, עם כל הכבוד לפרשיה המוזרה שהתפתחה סביב הדעות הפורנזיות בנוגע לסכין, הוא לנהל דיון מקיף וממצה בעניין בביהמ"ש המחוזי, כדי להכריע את הספק. אין זה סביר להכריע שמבחינה פורנזית הרצח בוצע באמצעות סכין משוננת, לקבוע שברשות זדורוב לא היתה סכין משוננת, ולהרשיעו על בסיס ההנחה שאולי בדרך-לא-דרך סכינו פעלה כאילו היתה משוננת. כך עושים משפח ולא משפט.

    4. טענה: בשירותים לא נמצא כל ממצא פורנזי (מדעי) כמו טביעות אצבע או DNA שקשור לזדורוב, בשעה שנמצאו ממצאים שקושרים אחרים לזירה.
    האמת: זה נכון, אבל גם שופט המיעוט קבע שזה מסתדר עם האמירה של זדורוב למדובב, שהוא ניקה את הראיות בזירה (נפטר מהמכנסיים ולהב הסכין). מאחר שמדובר בשירותים ציבוריים שהיו בשימוש יום-יומי של תלמידים, כמובן שהיו ממצאים של אנשים אחרים בזירה, כולל טביעות נעליים. בחיים, שלא כמו בטלוויזיה, לא כל מגע משאיר DNA.

    העדר ממצאים פורנזיים הקושרים את זדורוב לזירה ניתן להסבר באמצעות זריקת המכנסיים והלהב רק באופן חלקי. אם זדורוב היה בזירה, דרך על הגופה, וטיפס בדרך החוצה בדרך שתוארה בכתב-האישום, הוא היה צריך להיות מאוד שיטתי כדי לא להותיר אחריו ממצא כלשהוא (שערה ? כתם זיעה? טביעת אצבע חלקית?)
    השיטתיות הזו לא מתיישבת בקנה-אחד עם טיפות הדם שהוזכר כי נמצאו בחדר השירותים בקומה הראשונה (זה שעל פי כתב האישום זדורוב הלך אליו כדי לנקות עצמו).
    השיטתיות הזו גם לא מתיישבת עם היבטים אחרים בהתנהלות המיוחסת זדורוב (שאזכיר לפני סיום הפוסט הזה).
    העדר ממצא הקשור לזדורוב בזירת הרצח בהחלט יכול לנבוע מהעובדה שחייבים לשקול שיפוטית כאשר אדם טוען לחפות: שהוא לא היה שם.

    6. טענה: בתא השירותים נמצאו טביעות נעל קטנות, שאינן של זדורוב.
    האמת: לא נמצאו עקבות קטנות של ילדים! נכון שבזירה נמצאו עוד עקבות מלבד העקבות של זדורוב, שלא את כולן הצליחו לזהות. השופטים קבעו שהיו הרבה אנשים שנכנסו לשירותים בזמן שמצאו את הגופה של תאיר ולא הצליחו לאתר את כולם. 
    האמת היא שנמצאו בתא טביעות הנעל המתוות נתיב הימלטות מהתא. הטביעות זוהו בבירור ככאלה שאינן של זדורוב (עניין מצגורה, שהוזכר למעלה, אולי הטיל צל כבד על אפשרות הזיהוי הודאי של נעליים על פי טביעותיהן, אבל לא מנע את האפשרות של פסילה ודאית שנעל מסויימת הותירה עקבות מסויימים).
    ראיה מהסוג הזה אינה יכולה לקבל יחס של משיכת-כתף או של תירוץ.
    מדובר בראיה היוצרת אפשרות סבירה לכך שאדם אחר היה בתא.
    האפשרות הזו יוצרת ספק סביר שאכן המשטרה תפשה את הרוצח האמיתי.
    אי אפשר להעלים את הספק הסביר הזה באמירה שאולי אלה טביעות נעל של צוותי החיפוש.
    נטל ההוכחה בשלב הזה הוא עדיין על המאשימה, והיא זו שצריכה להוכיח שהנעליים האלה אינן יכולות להיות של הרוצח.
    אם היא אינה יכולה לעשות זאת, היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
    אם היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, רומן זדורוב אינו יכול להיות מורשע ברצח תאיר ראדה, חרף הודאתו.

    11. טענה: נשארו הרבה מאוד תהיות ושאלות שאין עליהן תשובות.
    האמת: השופטים מודעים לכך שכמו במקרים לא מעטים אחרים, גם בפרשה זו לא נפתרו כל התהיות שעולות מחומר הראיות, ויש כמה נקודות שאינן חסרות משמעות, שנותרו בגדר תעלומה לא פתורה. אבל הם קובעים שלראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, יש עוצמה כה רבה, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו.
    כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת."
    אמת: אם מניחים שלהתוודות יש עוצמה רבה, סימני השאלה אינם מקבלים משמעות רבה.
    אבל אם זוכרים שהודאות ניתנות לעתים מתוך לחץ רב, ומקבלים שבמקרה הזה הופעל לחץ כזה על זדורוב, נאלצים להפחית ממידת העוצמה המיוחסת להתוודות.
    ובהעדר העוצמה הזו, משקלם של סימני השאלה הולך וגובר.
    אינני יודע אם רומן זדורוב אשם או חף מפשע.
    אבל ברור לי שהמקרה הזה מעלה יותר מדי סימני שאלה,
    מכפי שיהיה נכון - במישור המשפטי - להרשיעו על סמך המארג הראייתי הקיים.

    לכל הפחות הייתי מצפה מביהמ"ש העליון להחזיר את הדיון למחוזי, כדי ששאלת הסכין המשוננת ושאלת טביעות הרגליים הנוספת תזכה לדיון הראוי לה.

    אבל הייתי שמח אם גם השאלות הבאות היו זוכות להתייחסות:
    1. לעניין התנהלותו של זדורוב כרוצח המכסה על עקבותיו, התנהלות שלטעמי מעלה יותר סימני שאלה מאשר מתיישבת עם השכל הישר:
    • אם זדורוב אכן כל-כך הקפיד לנקות את עקבותיו, איך קרה שהוא השאיר אחריו טיפות דם בשירותי הבנים (בהם נטען שניקה את עצמו מהדם של המנוחה) ? 
    • כיצד היה יכול זדורוב להתנהל כמי שחושב שהגופה לא תימצא מהר אם ראה שהחיפושים כבר התחילו? 
    • אם זדורוב הוא אכן הרוצח, מדוע לא השליך את מכנסיו כבר ביום הרצח? למה הוא חיכה?
    • רומן זדורוב לא לקח איתו את התיק ביום הרצח. אם הוא אכן הרוצח, מדוע פעל כך? כפי שכתב השופט דנציגר: " השארת התיק בבית הספר היא מעשה שאינו מתיישב עם אשמה, אלא דווקא מעשה המעורר תמיהה [נראה כי כך ראה זאת גם בית המשפט המחוזי – ראו עמ' 344 להכרעת הדין הראשונה]. ככל שהמערער הוא הרוצח, הרי שהוא נטל על עצמו סיכון אדיר בהשארת התיק בתוך בית הספר, במקלט שבו עבד, כאשר בתוכו לכאורה מכנסיו המגואלים בדמה של המנוחה והלהב ששימש לרצח, הקושרים אותו באופן ישיר ומיידי לרצח; לא כל שכן, אם מאמצים אנו את קביעת חברי כי כבר בשלב זה היתה נוכחות של שוטרים ומחפשים במקום, שסרקו את מתחם בית הספר. הגיונו של חברי, לפיו המערער העדיף להשאיר מאחור את התיק הקושר אותו במישרין לרצח ולנעול את המקלט באמצעות קיסם על פני הסיכוי שהשוטרים יבקשו לחפש בתיק העבודה שלו בחלפו על פניהם, אינו נהיר לי. הרי בשלב זה טרם נמצאה המנוחה – מדוע שיבקשו השוטרים לחפש בתיק של אדם שנוכחותו בבית הספר אינה מעוררת כל חשד? וזאת עוד בטרם נמצאה המנוחה והתברר גורלה? יתר על כן, "נעילת" המחסן באמצעות קיסםנראית לא הגיונית בשים לב ליכולותיו של המערער בתחום עבודות הבניין, נגישותו למגוון של כלי עבודה ואף למפתח המאסטר של דלתות בית הספר. אוסיף כי על הקיסם לא נמצאו ממצאים כלשהם הקושרים אותו למערער."
    2. לעניין התנהלותו של זדורוב בזמן החקירה:
    • מדוע זדורוב, עציר מתוחכם לכאורה, בעל מודעות גבוהה לכך שעוקבים אחריו בתוך התא (עד כדי שהוא לוחש ומגביר קולו חליפות, ומכבה את האור בשלב מסויים), בוחר לקום ולהדגים את הרצח לחברו לתא ? (איך יכול להיות שאדם המוצג כמי שנזהר כל הזמן מהכשלתו כך, עושה פעולה מטופשת שכזו) 
    • מדוע זדורוב, בשלב שבו כבר חזר בו מהודאתו, בחר להגיד לחוקריו "כי הוא סיפר להם 80% אמת ו-20% מהמידע הוא שומר לעצמו .... להעיד על עצמו כמי שהוא "שקרן פתולוגי"? מה שמוביל אותו למקומות שלא מגיעים אליהם אנשים נורמליים? מה מניע אדם שפוי להגיד דבר כזה בשלב שבו הוא יודע שהודה במשהו שהוא כעת מכחיש? 
    • מה היה מצבו הפסיכולוגי של זדורוב באותה תקופה? הפרטים החדשים והמשונים על דרך ביצוע הרצח ומניעיו שמסר לאחר חזרתו מההודאה אבל לפני התגבשות נחישותו נראים לי, בלשון המעטה, מאוד מטרידים (פסקה 120 לדברי דנציגר): 'הוא אמר כי את הלהב שבאמצעותו רצח את המנוחה, השחיז על אבן ברחוב לא רחוק מבית הספר והשליך לאחר מכן ... כי נעל נעליים אחרות מאלה שטען שנעל, שהוכתמו בדם, וכי זרק אותן למכולה ביום הרצח. כמו כן, טען כי לבש חולצה אחרת מזו שנתפסה על ידי המשטרה, שאותה זרק יחד עם המכנסיים .... כי יצא מתא השירותים דרך התא הסמוך לו, כנראה התא הראשון, ולא בקפיצה מעל הדלת כפי שהדגים בשחזור ... מסר מניע חדש לרצח: טען כי כשהיה בן שמונה הותקף על ידי מספר ילדות באוקראינה, שהפשיטו אותו והחדירו מקל לישבנו. המנוחה, שאותה ראה לדבריו כשבוע לפני הרצח, הזכירה לו את אחת הילדות והוא ביקש לנקום בה...וראו התנהלותו לאחר שהתגבשה נחישותו שלא להודות: " הביע ביטחון שרעייתו לא תאמין שביצע את הרצח, נראה במצב רוח מרומם, הציע לספר לסשה בדיחות ואף שר לעצמו כשנותר לבדו בחדר החקירות." (פסקה 121 לדברי השופט דנציגר) 
    ושאלת השאלות (אותה שאל כבוד השופט דנציגר): במקרים הבעייתיים, אותם אנחנו מכנים 'hard cases' האם נכון יהיה יותר להתמקד ב"יש" או ב"אין" הראייתי?