יום שישי, 31 ביולי 2015

כיצד נרתיע טרוריסטים יהודיים ?

פיגוע הטרור בכפר דומא, רציחתו של התינוק עלי דוואבשה ז"ל ושל אביו, סעד דוואבשה ז"ל והפגיעה האנושה באמו ואחיו, שיש לקוות כי יחלימו, הם לא רק אירוע טראגי וקשה, אלא סימן-דרך שאסור לחברה הישראלית להתעלם ממנו.

זהו סימן לכך שרצח מוחמד אבו-ח'דיר לא היה דוגמא נדירה נוספת לטרור מצד יהודים, אלא סממן של תופעה שחובה עלינו להפנים כי היא חלק במאבק של העם היהודי על ארצו. העשבים השוטים של הטרור הפכו לחלק ממרקם החיים היהודי כאן, וחובה עלינו לנכשם ולהעלימם בכל דרך.

מאחר ובשלב הזה נראה כי אפשרויות ההרתעה של טרוריסטים יהודיים הן מועטות, צריך לבחון את ארגז הכלים העומד לרשותנו בנחישות. נדמה כי אין מנוס מלהכיר בכך שצריך להוסיף לאפשרויות האלה את הריסת-הבתים מהם יצאו הטרוריסטים.

לא בגלל התמיכה הרחבה במבצעים בקרב הציבור ממנו יצאו. אלא כדי לקוות שגם הקיצוניים ביותר, השונאים ביותר, ישקלו פעמיים האם הסיכון שבהרס ביתם שווה את המהלך שהם מבקשים לעשות. וכדי לנסות ולהפעיל לחץ נוסף על המשפחות שלהם, כך שכל ביטוי שנאה קיצוני אותו הם אולי השמיעו בימים שלפני הפשע, יזכה בנזיפה הולמת. תדע כל משפחה בישראל שמעשה טרור אשר ייצא ממנה יביא לא רק לחורבן ביתה של משפחה חפה מפשע כמו משפחת דוואבשה, אלא גם לחורבן ביתה שלה.

הסמכות החוקית כבר קיימת. סעיף 119 של תקנות ההגנה לשעת חירום קובע: 
" (1)  מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם. מקום שכל בית, מבנה או קרקע הוחרמו לפי צו מאת מפקד צבאי כאמור לעיל, רשאי שר הבטחון בכל זמן, בצו, למחול על ההחרמה כולה או מקצתה ואז תקומנה שנית, כדי מידת אותה מחילה, הבעלות על הבית, המבנה או הקרקע וכל טובות הנאה או זכויות-שימוש, בבית, במבנה או בקרקע או עליהם, לקנין בני-אדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה וכל שעבודים על הבית, המבנה או הקרקע, יחזרו לתקפם לטובת בני-האדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה.
           (2)  חברים לחילות הממשלה או לחיל המשטרה, הפועלים בהרשאתו של המפקד הצבאי, רשאים לתפוס ולהחזיק, ללא פיצויים, כל רכוש בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב כאלה הנזכרים בתקנת-משנה (1), לאחר שיפנו משם, ללא פיצויים, את המחזיקים הקודמים, אם ישנם כאלה."

הסעיף בתוקפו מאז נחקק בזמן השלטון הבריטי ונשאר בתוקפו - כמו רוב תקנות ההגנה לשעת חירום - גם במדינת ישראל. סביר להניח שהפעלתו תיתקל בהתנגדות עזה ובעתירה לבג"ץ. יש הסבורים כי בג"ץ יפסול החלטה כזו, אבל צריך לזכור כי בעבר הרסה מדינת ישראל בתי טרוריסטים שהחזיקו בתעודת-זהות ישראלית בתחומי הקו הירוק. האומנם ההבדל - יהודי או ערבי - הוא שינחה את פסיקת בג"ץ? בוודאי שלא. בפסק הדין הגדול האחרון שעסק בסוגיה, כתב כבוד השופט נועם סולברג בעניין כי -
'הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שאין צורך באותה הרתעה סביבתית במגזר היהודי. אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח יש צורך במיצוי הדין הפלילי ובענישה הולמת. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו. אך השוני עולה על כל דמיון. הפער הוא עצום – באיכות הפיגועים, בכמות, ובעיקר לצורך ענייננו, ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד, ואכמ"ל. ' (פסקה 15 לדברי השופט סולברג; בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט ואח' נ' שר הביטחון ואח')
אך עם כל הכבוד לנימוק זה של כבוד השופט, יש מקום להאריך. זאת מהסיבה הפשוטה שבלעדי אמצעי זה, אין בעצם בידי המערכת אמצעי אחר להרתיע מחבלים הפועלים על רקע אידיאולוגי קיצוני ואמונה עמוקה בצדקת דבריהם. כאן באים הצידוקים להריסת-הבתים ותופשים משקל של ממש. אחרי הכל -
  • "הריסת בתי מחבלים תוסיף לתחשיב העלות-תועלת שאותו עורך מחבל פוטנציאלי את הידיעה על כך שקרוביו ישלמו מחיר על מעשיו" (פסקה 13 לדברי השופט סולברג בבג"ץ שלעיל)
  • "ההרתעה נועדה להשפיע לא רק במישרין על הלך-מחשבתו של המחבל, אלא גם להניעו ממעשיו באמצעות התערבות מצד בני משפחתו. יכולת ההשפעה הנתונה למשפחה מוכרת היטב בספרות" (פסקה 14 לדברי השופט סולברג בבג"ץ שלעיל). 
מערכת הביטחון הישראלית הפסיקה בעבר את פעילות הריסת בתי המחבלים לצורך הרתעה כשיטה באזור יהודה ושומרון מתוך כוונה לשמרה למצבי קיצון. המצב מולו ניצבת החברה הישראלית בעת הזו הוא מצב קיצון. חובה עלינו להעביר את המסר - בצורה המהדהדת ביותר - כי מעשה האלימות הזה הוא מוקצה מחמת-מיאוס, וכי מבצעיו צריכים להיענש בצורה החמורה ביותר. עונש מאסר, לכשעצמו, לא הרתיע אותם. העובדות העצובות מדברות בעד עצמם. לכן, בעת הזו, אין מנוס מנקיטת אמצעים חמורים יותר, שיהדהדו בארץ ובעולם כולו ויעבירו מסר חד וברור: מדינת היהודים איננה מוותרת ואיננה סולחת לטרוריסטים היוצאים מתוכה. ידעו כל החושבים מחשבות אוון, כי המדינה תנקוט באמצעים הקיצוניים ביותר אם ינסו להפוך את מחשבות העוועים שלהם למעשים. 

ובל נשגה - אם הצעדים האלה ודומים להם לא יינקטו בעת הזו - הדברים רק יילכו ויורעו, ותגיע העת בה יקרה האחד מהשניים - או שהקונצנזוס במדינת ישראל יקבל את הטענה האומרת שאין מנוס מהרס בתיהם של מחבלים יהודיים, או שהקונצנזוס במדינת ישראל יצדיק מעשים איומים שכאלה. 

זה הזמן לדמוקרטיה מתגוננת לעשות ולא רק לדבר. האם הפחד יגבר בכל מקרה נתון על השנאה? זאת לא נדע. אבל חובה עלינו להילחם בשנאה הזו בכל אמצעי העומד ברשותנו, לפני שהיא תכלה את כולנו. 

לקריאה נוספת


[עדכון 12/08/2015: למרבה הצער, אבי המשפחה, סעד דוואבשה, נפטר מפצעיו]

האם אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?

אירועי הדקירה במצעד הגאווה וזהותו של הדוקר - מי שרק לא מכבר סיים את עונש המאסר שלו על פשע כמעט זהה לפני כעשור, הם ראיה נוספת - למי שנזקק לה - לכך שיש סוגי פושעים שמערכת דיני-העונשין הישראלית איננה מתמודדת איתם בצורה הולמת.

חוסר-הישע הזה איננו יכול להמשיך. מערכת דיני-העונשין נדרשת לרפורמה בכל הנוגע לפושע הידוע-מראש.
זהו הצד השני של מטבע השיקום.
נדמה לי שכולם מסכימים על כך שמערך השיקום הנוכחי איננו טוב. אחוז נמוך מדי של אסירים משוחררים יכול להיות מוגדר כמשוקם.
כמי ששב להיות אזרח נורמטיבי.
רבים מדי שבים לפשיעה.
נדמה שהרוב המאמין בשיקום מסכים על כך שנדרשת רפורמה שתנסה ליצור שילוב משקם ברמה גבוהה.

אבל עדיין אין הסכמה רחבה מספיק על כך שחובתה של החברה להגן על החפים מפשע בתוכה צריכה לגבור על חובתה לזכויות היסוד הבסיסיות של מי שמצהיר - במילה או במעש - על כוונתו לפגוע בזכויות היסוד הבסיסיות של האחר.

מה שברור ומובן מאליו רגע לאחר ביצוע הפשע, איננו מקובל בשיח הזכויות רגע לפני ביצוע הפשע. אבל מה שהוא אולי איזון מקובל בבחינת מושכלות ראשונים כשמדובר במי שלא הגיע לשלב הנסיון, שהוא עדיין אדם נורמטיבי שרק משתעשע בראשו במחשבות כאלה ואחרות, איננו יכול להתקיים כשמדובר באדם שכבר הוכיח שהנורמות רחוקות מלהיות נר לרגליו.
איך אפשר לקיים את אותו מבחן של איזון חוקתי לאזרח שמעולם לא פשע ולאזרח שהוכיח שחוקי החברה אינם מהווים מעצור עבורו?
את הליקוי הזה צריך לתקן. אני נמנה על הסבורים שהגיע הזמן לתיקון הזה. לתקן את הדרך בה החברה שלנו נוהגת בחפים מפשע כאילו גורלם נחרץ מראש (והוא אכן נחרץ, במישור הסטטיסטי) בשם זכויות היסוד של פושע שעתיד להמשיך ולפשוע. כי הדרך הנוכחית מדגימה היטב את סופו של המסלול המתחיל ברחמים על האכזריים. סוף שבו זכויות האדם של הקורבן, מקבלות משקל פחות בהשוואה לזכויות האדם של הפוגע.
סוף של דרך שהיא גם איננה חוקתית. כי אחרי-הכל, גם הקורבן העתידי זכאי להגנה חוקתית על גופו ועל חייו בחוקה של מדינת ישראל, אבל איפה נשמר האיזון של הזכות הזו במערכת המשחררת לחופשי ללא מגבלות פושעים-העתידים-לפשוע בסוף מעצרם ?

האם אפשר לייצר מערכת אחרת שתהיה חוקתית ?
דעתי היא כי הדוגמא של הדוקר ממצעד הגאווה, פושע אשר ביצע פשע-שנאה ואשר מצהיר על כוונתו לחזור ולפשוע, היא אותו מקרה-קצה מיוחד שבאמצעותו אפשר לפתח את המערכת, איתה אפשר יהיה להתמודד בעתיד עם סוגים אחרים של פושעים-העתידים-לפשוע.

לכאורה אפשר היה להתחיל במנגנון פשוט מאוד שיהווה פגיעה מידתית. למשל, אדם מסוגו של הדוקר, היה מנוטרל לו היתה נוצרת חובה, גם לאחר השחרור, ולשארית חייו להתייצב בכל פעם בה מתבצע מצעד-גאווה בישראל בתחנת משטרה, בבוקר היום שבו אמור להתבצע מצעד, וממנה ייצא רק שעה לאחר תום המצעד. אי-התייצבות תאפשר מעצר מונע, לזמן המצעד, ותהווה עבירה בפני עצמה. שחרור מהחובה הזה יהיה אם האדם עבר הליך שיקום ראוי (במסגרתו הוא לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, ומטפלים מקצועיים העריכו את מידת רצינותו ומחוייבותו לשיקום).
אבל זה נכון רק לכאורה. כי אם נצליח לגדר את המסוכנות של אדם מסוגו של הדוקר בהקשר של מצעדים, תעלה השאלה האם היא לא תתועל לפשעים אחרים, דוגמת הרצח בבר-נוער.

ומכאן שצריך לפתח מנגנון מורכב יותר. אפשר לנסות וללמוד מהכלים שפותחו לטיפול בעברייני מין :


ובכל זאת, צריך לזכור, שגם היום, עם כלים חקיקתיים הנראים הולמים את הצורך הכבד, יש חשש בקרב העוסקים בתחום עד כמה ההתמודדות עם שחרורם של עברייני-מין לקהילה היא אכן אפקטיבית, ובמיוחד בנוגע לאלה מביניהם המסרבים לעבור טיפול.

נזכור - ההתמודדות עם עברייני-מין לא משוקמים נותרת בעיקרה סביב הפיקוח.
האומנם אפשר היה למנוע את ההתקפה על מצעד הגאווה באמצעות מעקב צמוד אחרי הדוקר?
האומנם יש למערכת שלנו את המשאבים הנדרשים למעקב צמוד אחרי כל פושע  העתיד לפשוע ?
ואם אין לנו את המשאבים האלה, האם אין חובתנו כחברה כלפי הקורבנות העתידיים של הפושעים העתידיים לפשוע מחייבת עשייה מונעת אחרת ?

בשורה התחתונה, נדמה לי שרובנו נסכים שכל מידרג שיפותח יכלול בתוכו, כאמצעי החמור והקשה ביותר, כליאה מונעת.

ברי כי האמצעי הזה יחייב הפעלה של שיקול דעת שיפוטי. אחרי-הכל, כל אדם יכול להשתנות, ונדרשת אפשרות ריאלית לשיקום מלא - למי שרוצה בכך. לכן יהיה צורך בפיקוח של שופט שיחדש את כליאתם המונעת של הפושעים העתידים להמשיך ולפשוע הקשים ביותר, אלה שאין אפשרות אחרת לגדר את מסוכנותם ואשר אין אפשרות אמיתית לשיקומם.

כליאה מונעת תהיה אמצעי לגיטמי, אם תלווה במערך שיקום חדש - כזה שינסה להגיע לשיקום של אלה המסרבים להשתקם. הצורך הזה קיים כבר היום. הוא עולה, למשל, מפסיקת ביהמ"ש העליון בנוגע לדחיית שחרורו המוקדם של עבריין מין שאיננו לוקח אחריות על מעשיו (ולכן איננו עובר שיקום).

האירועים המזעזעים והמצערים מחדדים את הצורך הזה עשרות-מונים. חשוב להבין - כליאה מונעת, שהוזכרה לעיל, צריכה להיות האמצעי האחרון. אבל הנדבך הזה צריך להתקיים, כי בלעדיו, סביר להניח שמערך שיקום למי שאינו מתחרט ואינו לוקח אחריות על מעשיו יוותר יתום.

מערך התמודדות עם פושעים העתידים לפשוע יהיה רלוונטי לכמה סוגים של פושעים -

  • פושעים המתכוונים לפשוע שוב על רקע אידיאולוגי או אישי של שנאת האחר ; 
  • פושעים מקצועיים לגביהם יש מידע מודיעיני מבוסס דיו כי הם המשיכו בחיי-הפשע בתוך הכלא וכי עם צאתם הם צפויים לחזור לעשייה בתחום ; 
  •  עברייני מין רצידיביסטיים שאינם מוכנים לעבור טיפול ; 

כולם פושעים שעל שחרורם עם תום תקופת מאסרם מתנוסס דגל ברור של חוסר-יכולת מערכתית להגן על החברה מפניהם.
האומנם אי-אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?

יום שישי, 10 ביולי 2015

על הדיבור באינטרנט

מצאתי עצמי תורם מעט ייעוץ משפטי מונע לאחרונה בנושאי התבטאויות בפייסבוק,
ונוכחתי שוב לראות עד כמה מוגבלת כרגע ההבנה של רוב בני-האדם את טבעו האמיתי של המדיום.
משהו באינטימיות של אדם מול מכשיר מתעתע ומטעה,
ואנשים מתבטאים בלי להבין שהם בעצם מחזיקים ביד רמקול ודוברים אל נוכח קהל רב. עד כמה רב?
לעתים, נוכח כל הרחוב, השכונה, הארץ ואף העולם.

אבל לא צריך להישבות בדימוי של דיבור באמצעות רמקול כי הוא בא להמחיש רק את פן הפומביות.

להתבטאות באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט, יש מאפיין נוסף, מאוד שונה: הדברים נשארים כתובים ואינם נעלמים. ממש כאילו נכתבו בספר.
מי שלא נחשף אליהם היום יוכל להחשף אליהם מחר.
שיחה תמימה שמתנהלת בקבוצה סגורה בפייסבוק עשויה להיראות אחרת לגמרי עשור קדימה, כשילדו של מישהו שהוזכר באותה שיחה הופך להיות חבר הקבוצה ורואה מה נאמר עליו.

זה משליך גם על דברים שנכתבים לקבוצה (קטנה או גדולה) אבל גם על דברים שנכתבים באינטימיות של שיחה בין אדם לחברו. הקלות שבשכפול האינטרנט יכולה להביא לתוצאות מפתיעות מאוד (כפי שמגלים אנשים לגבי תמונות וסרטונים שהם משתפים בהם את ראובן, ומגלים להפתעתם זמן-מה לאחר מכן שגם שמעון ולוי ואולי עוד כמה מחבריהם זכו לראותם).

לכן, כשאתם עומדים לכתוב משהו ולפרסמו באינטרנט - זכרו כי כתיבה באינטרנט היא מקבילה ל-

  •  כתיבת ספר, 
  •  עמידה עם רמקול בכיכר העיר 
  •  שיחה אינטימית שייתכן כי היא מוקלטת 

וכל זה -  בו זמנית.