יום שלישי, 17 במרץ 2015

כיצד יוכל נשיא המדינה לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

ההתבוננות בתוצאות המדגמים מלמדת שלחבר הכנסת שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה מחכה מלאכה לא פשוטה. גם אם יצליח להקים קואליציה, היא לא תהיה יציבה במיוחד. מדוע? כי גודלן של הסיעות הגדולות ביותר איננו גדול מספיק כדי ליצור קואליציה יציבה דייה.

מאז המעבר לבחירות ישירות זה המצב בישראל. ביטול הבחירות הישירות לא תיקן את המצב הזה. בהעדר סיעה גדולה באמת, המהווה יסוד של הקואליציה המסויימת (ויכולה להוות יסוד של קואליציות חלופות), יכול כל עימות בין 2 סיעות להביא לתהליך התפרקות קואליציוני.

עד שתתוקן שיטת הבחירות הישראלית (בהנחה שזה בכלל אפשרי לגבש קונצנזוס בישראל סביב התיקון הזה), נדרשת דרך אחרת להגביר את היציבות של קואליציה המורכבת ממספר לא קטן של סיעות שהפערים בגודלן איננו רב. תחשבו על התוצאות המאכזבות בהיבט המשילותי מאז 2006.

אחרי הבחירות ב-2013 הצעתי בפוסט להטיל את הרכבת הממשלה על אדם שאיננו אחד מהעומדים בראש הסיעות הגדולות. לנשיא יש סמכות בחוק להחליט בדרך הזו. כפי שכתבתי שם, מה -
 'שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". 
החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.'
הבעיה היא שחברי-הכנסת ממליצים על מי שסיכוייו הם הטובים ביותר להקים קואליציה חדשה, אבל לאו דווקא הקואליציה היציבה ביותר. הדיון שכבר התחיל להתפתח בין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לבין נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לגבי אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות (ריבלין תומך נלהב; נתניהו מתנגד נחרצות) והשאלה עד כמה סביר שיצחק הרצוג יוכל להקים ממשלת אחדות בראשותו שהליכוד בכלל יסכים להשתתף בה, מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה. הוא יכול להטיל את התפקיד על בנימין נתניהו, מתוך ידיעה שהקואליציה הצפויה לקום תהיה לא יציבה ותעמוד נוכח כנסת לעומתית. הוא יכול להטיל את התפקיד על יצחק הרצוג, מתוך הנחה סבירה שהקואליציה שזה יצליח להקים תהיה תמונת ראי של זו שנתניהו יצליח להקים - גירסא נוספת של קואליציה לא יציבה העומדת נוכח כנסת לעומתית.
כיצד אם כן יוכל הנשיא לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

אני סבור שהדרך הזו נשענת על ידי שינוי הפרדיגמה. הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?

2 תגובות:

  1. אני באמת זוכרת את לוי אשכול מרכיב לבן גוריון את הקואליציות שלו. ואני מסכימה עם ההגיון במחשבה שמשה כחלון יכול להרכיב עבור בנימין נתניהו או יצחק הרצוג קואליציה יותר יציבה ממה שהם היו יכולים להרכיב - במיוחד אם ממילא הוא יכול לקום ולפרק את הקואליציה בכל רגע שבא לו. אבל בקואליציה של 67 חברי כנסת, ראש הממשלה יהיה נתון לרחמיהן של כל הסיעות הגדולות - כולנו, הבית היהודי וש"ס יכולות to pull the plug על הקואליציה מתי שבא להן. נראה לי שאפשר להציע נוסחא מתמטית שחוזה את התפרקות הקואליציה כפונקציה של מספר הסיעות שיכולות לפרק אותה. במציאות כזו לא מספיק להציע לכחלון את התפקיד. אתה צריך ליצור מצב שיאפשר לקבוצת אנשים להרכיב את הממשלה הבאה. או בקיצור שותפות של האדונים כחלון, בנט ודרעי... אז לא עדיף כבר להמשיך עם המצב הקיים ?

    השבמחק
  2. אריאלה, תודה על התגובה. בהחלט הערה מעניינת שמנתחת היטב חולשות צפויות בקואליציה שעל פי התקשורת צפויה לקום.

    עם זאת, שימי לב שנפלה בדברייך שגיאה. חוק יסוד הממשלה(זהירות: קובץ וורד) קובע בסעיף 13(ג) כי "חבר הכנסת שהרכיב ממשלה יעמוד בראשה."

    כלומר: אם התפקיד היה מוטל על כתפי משה כחלון, הוא היה מרכיב ממשלה ולאחר מכן היה ראש הממשלה. לכך כיוונתי בדבריי הן בפוסט מ-2013 והן בפוסט הנוכחי וצר לי אם לא הייתי ברור מספיק.
    אנסה להדגים את דבריי. דמייני לעצמך ממשלה בראשות משה כחלון המחוייבת לאותם הסכמים קואליציוניים ואיוש המשרדים אליהם תגיד הממשלה העתידה לקום בראשות בנימין נתניהו. ממשלות זהות עם הבדל פרסונלי אחד - בראשות הממשלה הזו יעמוד איש אחר, ממפלגה קטנה, המחוייב לתפקוד המיטבי של הממשלה כולה. מאחר והוא יכול לפרק את הממשלה בכל רגע שירצה, יש לו לפחות את אותו הכוח שיש לבנימין נתניהו. ועם חוקי המשילות החדשים, הדרך היחידה שבה נתניהו יכול להפיל אותו, היא על ידי העלאתו לשלטון של יצחק הרצוג. מה עדיף מבחינת נתניהו, אם מאלצים אותו ללכת בדרך הזו? "למות עם פלישתים" או לקבל על עצמו את תפקיד שר החוץ שבו יסכימו גם אוהביו וגם שונאיו, הוא צפוי להצטיין. במה ממשלה כזו תהיה גרועה יותר לעומת ממשלה בראשות בנימין נתניהו? איפה היא תיכשל? אפשר כמובן לנבא נבואות זעם למכביר, אבל האמת הפשוטה היא שלא ניסינו את זה. האגו של ראשי המפלגות הגדולות מונע מהם מלראות שאם הם ישימו את טובת המדינה לפני טובתם הם, הדרך הזו תהפוך אותם לנאמני הממשלה ושומרי יציבותה, באופן שלוקח את עיקר העוקץ מידיהן של המפלגות הקטנות - האיום להפיל את הממשלה. גם בדרך הזו תוגשם האידיאולוגיה של הליכוד (בתור המפלגה עם עיקר הכוח בעיצוב ההסכמים הקואליציוניים ואיוש מירב המשרדים). ובדרך הזו אולי תושג סוף סוף משילות ראויה.

    כאמור, למרות שהנחת המוצא שלך (ושל רבים וטובים) שראש הממשלה צריך לבוא מהרשימה הגדולה ביותר היא מובנת מבחינת האינטואיציה, זו איננה קביעת החוק במדינת ישראל.
    אני גם לא נמנה על אלה שתומכים בשינוי החוק לכיוון הזה. בפועל, האלקטורט הישראלי מתנהל באופן שאיננו מגבש זהויות-על פוליטיות, וכתוצאה ממשלות ישראליות אינן נהנות ממשילות סבירה. יש לכך כמובן גם גורמים נוספים (ומשפטיזציית היתר היא בהחלט אחד מהם, אבל לא היחיד, ואולי גם לא הראשון במעלה). אבל נראה לי שהשינוי החוקי צריך לפעול לכיוון של יצירת גושי על פוליטיים. נדמה לי שהדרך הנכונה לעשות זאת היא לחצות את הרוביקון ולעבור משיטת בחירות ארצית-מפלגתית לשיטת בחירות אישית/אזורית. הבעיה הישראלית היא שמרוב חשש מקלקול המערכת, אנחנו ממשיכים לעבוד עם מערכת שהיא לכשעצמה מקולקלת.

    הרי דבר אחד שאנחנו יודעים בוודאות הוא שאם תכלית הפוליטיקה היא לייצר את הממשלה היציבה ביותר הרי שהגישה המעניקה את הרכבת הממשלה לראש הרשימה הגדולה ביותר לא עובדת היטב בישראל, מאז 1996. לכן אינני מסכים איתך עם האמירה "עדיף להמשיך עם המצב הקיים". לא. לא עדיף.

    חשובה לא פחות מהשאלה מי שולט במדינה , העובדה שמי שיקבל את ההגה לידיו אכן יוכל לשלוט.
    אחרת, חוסר היעילות מכרסם ביסודות המשטר, והוא ימשיך ויעשה זאת עד לנקודה שבה האמון הציבורי במשטר יתדרדר באופן שיהפוך את המדינה, במישור המעשי, ללא-דמוקרטית.

    אפשר לראות לכך אותות ראשונים בדרך שבה השיח הציבורי הישראלי לא מתנהל סביב סוגיות ליבה, אלא סביב סוגיות שוליות. (למשל: גיוס חרדים לצה"ל במקום שאלת לימודי הליבה בחינוך החרדי).

    לכן, להשקפתי, במצב שבו האידיאלוגיה "פשטה רגל" והכל מוכרע על בסיס האדם, צריך לעבור לבחירות אישיות לגמרי. למשל: בחירות איזוריות-אישיות אל הכנסת, ובחירות אישיות לראש המדינה. הדוגמא המוכרת לנו לכך בעולם: משטר נשיאותי. במשטר כזה אפשר לשקם את אמון האזרחים במערכת, בגלל שהקשר בוחר-נבחר הוא אחר לגמרי. זו כמובן איננה ערובה לשיח ציבורי איכותי, אבל האפשרות המוגברת לaccountability מגנה על המערכת גם במצבים של לעומתיות קיצונית, והחשוב מכל - במשטר כזה סימני שאלה רבים בנוגע למשילות המכרסמים בכל חלקה טובה בישראל של היום, כלל אינם קיימים.

    ונסכם בתקווה המשותפת שנזכה לממשלה המושלת כהלכה?

    השבמחק