יום שלישי, 17 במרץ 2015

כיצד יוכל נשיא המדינה לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

ההתבוננות בתוצאות המדגמים מלמדת שלחבר הכנסת שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה מחכה מלאכה לא פשוטה. גם אם יצליח להקים קואליציה, היא לא תהיה יציבה במיוחד. מדוע? כי גודלן של הסיעות הגדולות ביותר איננו גדול מספיק כדי ליצור קואליציה יציבה דייה.

מאז המעבר לבחירות ישירות זה המצב בישראל. ביטול הבחירות הישירות לא תיקן את המצב הזה. בהעדר סיעה גדולה באמת, המהווה יסוד של הקואליציה המסויימת (ויכולה להוות יסוד של קואליציות חלופות), יכול כל עימות בין 2 סיעות להביא לתהליך התפרקות קואליציוני.

עד שתתוקן שיטת הבחירות הישראלית (בהנחה שזה בכלל אפשרי לגבש קונצנזוס בישראל סביב התיקון הזה), נדרשת דרך אחרת להגביר את היציבות של קואליציה המורכבת ממספר לא קטן של סיעות שהפערים בגודלן איננו רב. תחשבו על התוצאות המאכזבות בהיבט המשילותי מאז 2006.

אחרי הבחירות ב-2013 הצעתי בפוסט להטיל את הרכבת הממשלה על אדם שאיננו אחד מהעומדים בראש הסיעות הגדולות. לנשיא יש סמכות בחוק להחליט בדרך הזו. כפי שכתבתי שם, מה -
 'שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". 
החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.'
הבעיה היא שחברי-הכנסת ממליצים על מי שסיכוייו הם הטובים ביותר להקים קואליציה חדשה, אבל לאו דווקא הקואליציה היציבה ביותר. הדיון שכבר התחיל להתפתח בין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לבין נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לגבי אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות (ריבלין תומך נלהב; נתניהו מתנגד נחרצות) והשאלה עד כמה סביר שיצחק הרצוג יוכל להקים ממשלת אחדות בראשותו שהליכוד בכלל יסכים להשתתף בה, מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה. הוא יכול להטיל את התפקיד על בנימין נתניהו, מתוך ידיעה שהקואליציה הצפויה לקום תהיה לא יציבה ותעמוד נוכח כנסת לעומתית. הוא יכול להטיל את התפקיד על יצחק הרצוג, מתוך הנחה סבירה שהקואליציה שזה יצליח להקים תהיה תמונת ראי של זו שנתניהו יצליח להקים - גירסא נוספת של קואליציה לא יציבה העומדת נוכח כנסת לעומתית.
כיצד אם כן יוכל הנשיא לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

אני סבור שהדרך הזו נשענת על ידי שינוי הפרדיגמה. הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?

יום ראשון, 15 במרץ 2015

השאלה היא: למה לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?


"למה בעצם לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?" נשאלתי, והתשובה הקצרה היתה מאוד פשוטה. זו הוראה בסעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. החוק הזה קובע בסעיף קטן (ח):
"בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה. המשדר או המפרסם בתקופה האמורה על תוצאותיו של סקר בחירות ששודרו או פורסמו לפני תחילתה של אותה תקופה, יציין בהבלטה שהסקר אינו עדכני ואין ללמוד ממנו על דפוסי הצבעה או עמדות של הציבור ביום השידור או הפרסום."
ולמה קבעו את זה? סעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט– 1959 בנוסחו הישן אסר על פרסום תוצאותיו של סקר שלא פורסם קודם לכן ביממה שלפני פתיחת הקלפיות. דברי-ההסבר בהצעת החוק מסבירים מדוע חשבו חברי-הכנסת שיהיה נכון להאריך את תקופת האיסור: 
"מוצע להרחיב את איסור הפרסום החל מסיומו של יום שישי שחל לפני הבחירות. כיוון שהבחירות נערכות לרוב ביום שלישי, המשמעות היא הרחבת איסור הפרסום למשך תקופה של כשלושה ימים. 
התכלית העומדת בבסיס הרחבת האיסור היא מניעת הטעיית הציבור והבטחת הזכות לבחור ולהיבחר באופן חופשי. 
נמצא כי בתוצאות סקרי הבחירות ישנה טעות דגימה של כ־%4 בממוצע, שהם שווי ערך לכשישה מנדטים. 
כן נמצאו פערים של יותר משישה מנדטים בניבוי של סקרי הבחירות השונים, שכולם נערכו בשיטות סטטיסטיות מדעיות ומקובלות (ראו ג' וימן "מדבר סקר תרחק? הסיקור של סקרי בחירות בתקשורת הישראלית" בתוך: אמת וסקר (עורכים: ק' פוקס וש' בר־לב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988; מחקר שנערך בנוגע לסקרי בחירות בישראל משנת 1969 עד שנת 1996). 
כמו כן, נתונים כדוגמת אחוז הנשאלים שמסרבים להשיב לסקרי בחירות (בממוצע בין %30 ל־%40 מהאוכלוסייה הנדגמת) ואופן חלוקת המנדטים העודפים בבחירות לכנסת, מובילים למסקנה שסקרי הבחירות אינם מסוגלים לנבא במדויק את תוצאות חלוקת המנדטים בבחירות. 
תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו. התחום העיקרי שבו ניכרת ההשפעה המטעה של סקרים היא בניבוי הקשור לאחוז החסימה. אף כי טעות הדגימה כאמור לעיל עולה על אחוז החסימה, העומד כיום על %2 מהקולות הכשרים, תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. מנגד, עשויות תוצאות הסקרים לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות. מעבר לכך, יש בסקרים כדי לגרום לתופעה של רידוד השיח הציבורי בתקופה שלפני הבחירות, המכונה בספרות המקצועית כ"תופעת סיקור מירוץ הסוסים". זאת, במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן. בנוסף, פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל בעולם. כך למשל, בלוקסמבורג אוסר החוק את פרסומם של סקרי בחירות לתקופה של שלושים ימים לפני הבחירות, באיטליה וביוון – לתקופה של 15 ימים לפני הבחירות, ובספרד – לתקופה של חמישה ימים לפני הבחירות. בהצעת החוק מוצע להגביל את האיסור לתקופה מצומצמת של כשלושה ימים, דרך כלל, טרם הבחירות. זאת, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות."
אם תשאלו אותי, כשמאזנים בין השיקולים:

  • שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי 
  • שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות.  

לבין השיקולים:

  • תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו.  
  • תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. 
  • תוצאות הסקרים עשויות לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות.
  • במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן הופך הדיון הציבורי לדיון בשאלה מי מוביל.
  • פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. 
  • איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל במשטרים דמוקרטיים בעולם. 
האיזון היה מביא אותי למסקנה הרבה יותר מרחיקת לכת. כי השאלה שבאמת מטרידה אותי היא איזה מידע מועיל מקבל הציבור בסקרים. אני בהחלט מבין שהסקרים הם מידע חיוני עבור המפלגות. אבל במה הוא מועיל לציבור? הרי ברור לכולנו שאחרי פרסום הסקרים הראשונים, מתחילה הטיית-עיגון. בהתחשב בסטיות בין סקר אחד למשנהו ובעובדה שבסקרים העוקבים אין הקפדה לסקור אנשים שלא נחשפו לסקר הראשון, אפשר להאמין באותה סבירות בדיוק שהסקרים חוקרים את המציאות או שהחוקרים מעצבים את המציאות. מה טוב בכך שייתכן שסקר אקראי מעצב את נטיותיו הפוליטיות של ציבור הבוחרים? 

ואם מקבלים את הטענה שאין הרבה תועלת בסקרים עבור הציבור, ומקבלים גם את הטענה שהסקרים משנים את השיח הציבורי משיח של בחירה על סמך ערכים לשיח של אוהדי-ספורט בתחרות, הרי שקל להסיק מכאן שיותר משהסקרים מביאים איזושהיא תועלת לדמוקרטיה בישראל, הם מזיקים לה. 

המסקנה המתבקשת היא, שאם רק נצליח לגבש קונצנזוס בעניין הזה אולי נקבע איסור שלא לפרסם סקרים בכלל במערכת הבחירות? אז אולי נשוב ונראה כאן שיח ערכי, ויכוח פוליטי על סמך השקפת-עולם, ורחמנא ליצלן, נראה גם ציבור אזרחי מעורב יותר, שלא מקבל את ההכרעה למי להצביע רק לקראת יום הבחירות, על סמך השאלה למי יש יותר סיכויים, אלא על סמך השאלה, עם אילו דעות אני (יותר) מסכים... 

לקריאה נוספת


יום רביעי, 11 במרץ 2015

אלמנה לא תענון

לפני כמה ימים חגי הוברמן וערוץ 7 עברו יחד על איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב כא). הוברמן עצמו ידע לכתוב באותה כתבה נוראה כי "היה זה משה דיין המנוח, שאחרי מלחמת יום הכיפורים עמד בפני צעקות של הורים שכולים 'אתה רצחת את הילד שלנו', וכשנשאל מדוע אינו מגיב השיב: 'משפחה שכולה תמיד צודקת'. "

אבל הוברמן עצמו מרשה לעצמו לפסוק כי לולא היתה ישראל מבצעת נסיגה זו או אחרת סא"ל דולב קידר לא היה נופל במבצע 'צוק איתן'. הוא מרהיב עוז ומטיל את האחריות בדברים אלה על אלמנתו של המנוח, בגלל דעותיה הפוליטיות.

כאילו לפני ההתנתקות שקטה הארץ 40 שנה. הרי את אותם דברי איוולת בדיוק היו יכולים להטיח אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית בהוברמן, שבגלל דעתו הפוליטית הוא נושא באחריות על מותם של אזרחים תמימים שנרצחו על ידי טרוריסטים שיצאו מעזה לאורך כל השנים בהן ישראל בחרה להחזיק בה, החל בילדי משפחת ארויו ז"ל וכלה בבנות משפחת חטואל ז"ל.

האחריות למותם של הנרצחים במערכות הטרור של עזה והנופלים במערכות הצבאיות של עזה היא אחת - בידי ארגוני הטרור של עזה. רק אנשים מבולבלים - מוסרית ופוליטית - מפנים את כעסם פנימה, אל תוך המחנה, ושוכחים מי הוא האוייב האמיתי. אנשים כאלה לא צריכים לקבל במה ציבורית לכתיבה.אחרי שהדברים פורסמו - הם ומי שנתן להם את הבמה הזו צריכים לעשות חשבון נפש.

לא מצאתי הוראת חוק במדינת ישראל המגנה על האלמנות והיתומים מפני התנהלות גסה ופרועה כזו של הוברמן. זו כנראה תולדה של המציאות בעבר, אז הנורמה יוצגה בדברים האמורים לעיל של משה דיין. אז ידעו להבדיל בין הראוי לבלתי-ראוי.יכול להיות שהיום אין מנוס מתיקון המצב המשפטי ועיגון הגנה על אלמנות ויתומי צה"ל.

עד אז, כל מי שרואה את עצמו כיהודי שומר מצוות כדאי לו שיתעמק באיסור עינוי אלמנה ויתום, וכדאי לו מאוד שיזכור "כי ה' יריב ריבם".