יום חמישי, 8 במאי 2014

בעוד עשרים שנה מהיום

קורה שאתה קורא כתבה, ואתה באמת מתקשה להבין האם עיניך קוראות את שהן אכן רואות.

יובל יועז העלה במאמר בגלובס סדרת טענות משפטיות בנוגע לחשדות הפליליים כנגד סילבן שלום ששיאן הוא באמירה ההחלטית:
" יש לקבוע נורמה ציבורית חדשה, שעבירות פליליות נושאות עמן מחיר בדמות הכהונה הציבורית, הפרלמנטרית והמיניסטריאלית, גם בהיעדרו של כתב אישום."
אתה קורא, ואתה תמה. מי יקבע את עובדת התרחשותן של אותן עבירות פליליות מעבר לספק הנדרש?
מי יהיה זה אשר לו רוצה יובל יועז להעניק את העוצמה של מניעת אפשרות כהונה ציבורית, פרלמנטרית ומיניסטריאלית מאזרחים ישראליים  פלוניים ואלמוניים ?

ליובל יועז זה ברור: היועץ המשפטי לממשלה. מי שעומד בראשה של התביעה במדינת ישראל.

כולנו למדנו כי שיטת האיזונים במדינה הדמוקרטית, מביאה עמה, בין היתר, את הרעיון שיש רשות אחת העוסקת בהאשמות, ויש רשות אחרת שמכריעה בהן.  רעיון יסודי וחשוב ביותר כדי למנוע רדיפה כוחנית ושרירותית כנגד יריבים פוליטיים או אישיים או סתם אנשים שהשלטון איננו מחבב מסיבותיו הוא.

אבל יובל יועז סבור שגם בהיעדרו של כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה, האיש האחראי על התביעה הכללית במדינת ישראל - יוכל להיות המאשים וגם המרשיע. הוא כותב, וכנראה איננו מבין, שבכתיבה הזו הוא מבסס את יסודותיו של משטר דיקטטורי, שבו אם ירצה הרוצה, יהיו האשמות ויהיו הכרעות.

השאיפה הזו לקיומה של מערכת משפטית אלטרנטיבית למערכת המשפטית הרגילה,  אולי מובנת נוכח הביצועים הנוכחיים, אבל היא מושתתת על התעלמות טוטאלית מההשלכות של הסרת איזונים ובלמים קריטיים.

קשה שלא לחוש מבוכה גדולה לגבי כל ההליך החקירתי הזה נגד סילבן שלום:

דווקא נוכח המבוכה הזו חשוב לזכור מושכלות ראשונים. התיישנות היא לא סתם מין עניין פרוצדורלי שכזה, איננה סתם מין קושי ראייתי שכזה הנובע מחסם חיצוני שאינו בתחום מאזן ההסתברויות.
התיישנות היא מסד מרכזי בדין הפלילי ובדין האזרחי אשר תכליתו לאפשר משחק הוגן. בלעדיה לא יוכלו אזרחים לחיות את חייהם באופן סביר, שכן האזרח הסביר יידרש לשאת עול של התגוננות מול טענה אזרחית או פלילית בנוגע לתקופה וזמן שעצם ההסתברות שיוכל אדם לעמוד מולם ולהציג גירסת הגנה סבירה ומשכנעת היא כמעט אפס.
לך תוכיח מה עשית לפני עשרים שנה.
מה תוכיח? לך תזכור מה עשית אז.
אבל התיק נסגר והודעת משרד המשפטים על סגירת התיק היא מלאכת אמנות של הפיכת הנחת-היסוד של זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, אל הכלל הנוהג בימים אלה בישראל: אשם כל עוד לא הוכיח חפותו.
איך תוכיח שאין לך אחות, אם באמת אין לך אחות?

עם דבר אחד שכתב יובל יועז אני מסכים לגמרי: "הנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות, אף שפוליטיקאים נוטים, מטעמיהם, לטשטש את ההבחנה ביניהן. למשל, כשתיק חקירה נגדם נסגר מחוסר ראיות - והם ממשיכים לכהן בתפקיד ראש הממשלה; או כשמתקבלת נגדם הרשעה בעבירה שאין עמה קלון - והם מוקפצים בחזרה לשולחן הממשלה, לעמדה מיניסטריאלית משודרגת."

אבל לא רק פוליטיקאים עושים את הטשטוש הזה. גם עיתונאים עושים אותו. למשל, במקרים בהם נראה שאין שום בסיס להאשמות, אבל במקום שהן תעלמנה לגמרי, נותרת עננה לא-ברורה של שמועות המשמשת כקרדום לחפור בו כנגד החשוד האומלל - שלא הצליח להוכיח שאין לו אחות.

העובדה היא שהנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות.

הדינמיקה הישראלית ביחס בין פלילי לציבורי בעשורים האחרונים היא מורכבת וקשה.

אריה דרעי הוא האיש שמבחינות רבות יצר את המציאות הישראלית החדשה שבה אדם יכול להיות אשם מהפן הפלילי אך זכאי מהפן הציבורי, והוא מדגים היטב כיצד הכללים שנועדו להתמודדות במצבים האלה אינם מועילים. מי שהיה שר שהורשע בפלילים וישב בכלא שב לפוליטיקה והוא עומד בראשה של מפלגה גדולה וחשובה בישראל. כרגע מפלגתו באופוזיציה, אבל כולנו מכירים את הדינמיקה הישראלית, וכולנו יכולים לחזות את היום שבו הוא ישוב ויישב בממשלה. מי יודע? אולי אפילו באותו תפקיד אותו נאלץ לעזוב לפני שנים בגלל חשדות בפלילים?

אבל זה לא נכון להאשים רק את הפוליטיקאים העקשנים האלה. איך מסבירים מצב שבו ראש עיר כמו שלומי לחיאני נבחר על ידי ציבור האזרחים בעירו כשהאישומים והחשדות הפליליים נגדו ידועים?
האומנם בעיניו של ציבור אזרחי בת-ים  ניצבת מדרגה זהה של נורמות כמו זו של ביהמ"ש העליון כשפסק שלחיאני לא יוכל להמשיך ולשמש כראש עיר עד הבחירות? הם הרי שבו ובחרו בו. האם היתה זו התרסה, או שהם האמינו שהוא יזכה למלא את התפקיד? שלומי לחיאני כנראה כבר לא ימלא את תפקיד ראש-העיר בקדנציה הזו, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה האם פעולותיה של המערכת המשפטית הולמות את רצון אזרחי בת-ים. איזו נורמה חשובה יותר לאזרחים בישראל? האם ייתכן שהאזרחים מוכנים לקבל מנהיגי-ציבור מושחתים ובלבד שהם מוכשרים ? (את הקשר האפשרי בין שחיתות לכריזמה ויכולת ביצועית גבוהה הזכיר רביב דרוקר כשהתייחס לשאלת אמינותו של לחיאני).
ושלומי לחיאני הרי לא היה ראש העיר היחיד שנבחר למרות החשדות הפליליים ולמרות אמירתו של בג"ץ בעניינו.

אפשרות פעולה אחת העולה מהמציאות הזו, שנדמה שהיא האפשרות שמאמץ יובל יועז, היא להביע חוסר-אמון בשיקול הדעת הציבורי של אזרחי ישראל. ולכן לבקש לתת את ההכרעה בנורמות ציבוריות בידי המערכת המשפטית.

אבל אפשרות אחרת, אליה אני נוטה, היא לשוב ולהזכיר שהכלים המשפטיים לא מתאימים למצבים האלה.

חשוב לזכור שיש סיבות מדוע לא כל הנורמות הן משפטיות. מערכת המשפט נועדה לאכוף נורמות שנחשבו חשובות מספיק להפוך לפליליות, אבל נורמות אחרות, במיוחד כאלה אשר מסדירות מצבים אפורים, אינן מתאימות לטיפולה. עוד חשוב לזכור שחלק גדול מהמציאות של אישי-ציבור שנחשדים בפלילים ובכל זאת נבחרים היא תוצאה של חוסר היעילות של המערכת המשפטית הישראלית. היא הרי היתה יכולה לחסוך את כל הבלאגן הזה אם תוך זמן סביר מרגע העלאת האישום הראשון לחלל האוויר היה נחרץ הדין. האם היא שיכולה לתקן את המצב האפור שנוצר כשהולכים בינינו אנשים,נישאים מעם בזכות התפקיד הציבורי שהם ממלאים, מורדים מעם בגין האשמות המוטחות בהם ושלל החקירות אליהן הם מוזמנים, וכל זאת כמובן בכיסוי צמוד, רעשני ואינטנסיבי של התקשורת?

המצב בו נראה כי נורמות ציבוריות מסויימות מתפוררות הוא חמור.העובדה שהנורמה הציבורית איננה נאכפת על ידי דעת הקהל אומרת משהו על הקהל ועל קבוצת מנהיגיו (ואולי בעיקר על אלה מביניהם שלא נחשדו בפלילים).
המחדל הזה של ציבור שותק ופאסיבי נוכח נורמה ציבורית שהופרה הוא לטעמי מסוכן בהרבה משחיתות "רגילה".

אבל הפתרון איננו לערבב בין הנורמה הפלילית לציבורית כשהאחרונה הולכת ומתדרדרת.
כי התוצאה הסופית לא תהיה חיזוק של הנורמות הציבוריות, אלא המשך ריסוקה של כלל המערכת, כשהנורמה הפלילית תצטרף אל אחותה, ותהפוך לאות מתה, לעניין שהציבור איננו מאמין בו.
בהחלט יכול להיות שאות ראשון לכך הוא בחירתם של ראשי-עיר למרות שהם חשודים.

כל מי שמפקפק בדבריי, יתכבד וידמיין את המציאות בה חפץ יובל יועז:
בעוד עשרים שנה מהיום, יישב יועץ משפטי במשרד המשפטים, ויוכל להחליט לחקור בעצמו אישומים על אירועים שקורים בימים אלה. אותו יועץ,  שאיש מאיתנו איננו יודע את זהותו, יוכל להכריע שלמרות שאין באישומים האלה כדי להצדיק או לאפשר הליכים פליליים, הרי שיש בהם די והותר כדי להכריע שפלוני או אלמוני המהלכים בינינו לעולם לא ימלאו עוד  תפקיד ציבורי כזה או אחר בישראל.

אין תגובות:

פרסום תגובה