יום ראשון, 16 ביוני 2013

בלבול מושגי קל אצל היועץ המשפטי לממשלה ?

התקשורת מדווחת על של היועץ המשפטי לממשלה: חוק שנועד להעניק הטבות למשרתים בצה"ל או בשירות הלאומי, איננו חוקתי. מדוע ?

על פי הדיווח 'היועמ"ש הבהיר כי אין הוא רואה מניעה משפטית למתן תגמול כספי למשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי, וזאת בכפוף לעקרונות של רלבנטיות ומידתיות. אולם, בחוות הדעת שהוגשה מטעמו לוועדה, עמד וינשטיין על הקושי החוקתי שבהעדפת ה'תורמים למדינה' ביחס לנגישות למשאבים מוגבלים, דוגמת מקרקעי המדינה והזכאות לדיור במעונות סטודנטים.... הייחוד במשאבים אלו הוא כי הקצאתם לאחד באה בהכרח על חשבון האחר, ומכאן החשיבות הרבה לחלוקתם בין כלל אזרחי המדינה באורח שוויוני וענייני. לפיכך, סבור היועמ"ש כי ישנם קשיים חוקתיים כבדי משקל בכוונה לבטא גמול למשרתים דווקא באמצעי זה...פגיעה בשוויון הגלומה בהצעת החוק, מופנית כלפי קבוצות באוכלוסייה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה. אשר על כן, חייבת אותה פגיעה לעמוד בכל התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק היסוד, וביסודם הדרישה שהפגיעה תיעשה לתכלית ראויה ותהיה מידתית"

קשה שלא לגרד בראש ולתמוה האם היועץ המשפטי לממשלה, או מי שניסח עבורו את חוות-הדעת התבלבל:

  1. הבחירה של אדם צעיר להקדיש זמן יקר מחייו לתרומה לציבור, בשירות צבאי או בשירות לאומי, היא היוצרת הבדל מהותי מאוד, שמבחין היטב בינו לבין אדם צעיר אחר שבוחר אחרת. הבחירות השונות האלה הן שיוצרות הבדל ענייני ו"שוברות שוויון" בין המשרתים את החברה בתוכה הם גדלו, לבין אלה שאינם בוחרים להקדיש את זמנם למען הציבור. 
  2. הזמן הזה הוא כה יקר, עד כי הסברה שמתן תגמול כספי הוא מידתי בעוד שמתן תגמול בדמות עדיפות בנגישות למשאבים מוגבלים איננה מידתית, מעידה על כך ששיקול הדעת המשפטי של מי שניסח את חוות-הדעת הזו איננו סביר. הרי דיור במעונות סטודנטים איננו נדרש למי שיש לו מספיק כסף כדי לממן לעצמו מגורים; מקרקעי המדינה נגישים הרבה יותר למי שיש לו מספיק כסף. אז תגמול כספי בהיקפים שיאפשרו העדפה של משרתים בשירות צבאי ולאומי היא סבירה משפטית, אבל העדפות ישירות בתחומים האלה איננו סביר משפטית ? זה ייתכן רק כאשר היקף התגמול הכספי הוא מוגבל ולא מאפשר שינוי משמעותי בתחומים האלה. 
  3. אבל חשוב מכל אלה: המדינה מאפשרת לכל אוכלוסיה שהיא לשרת בצבא או בשירות לאומי. אף גוף ציבורי אינו מונע מאזרח המדינה לבחור את הבחירה הזו. גם בני אותן קבוצות באוכלוסיה יכולים לשרת שירות צבאי או לאומי. יש אף ביניהם העושים זאת. 

    לטעמי, עיקר חוסר-הסבירות שבחוות-הדעת הזו הוא לא רק באמירה שהזמן המוקדש לטובת החברה אולי שווה כסף, אבל לא יותר מדי כסף; הוא לא רק בהתעלמות מכך שבתוך הציבורים הבוחרים לשרת את מדינתם יש הנדרשים לשרת שירות קרבי, במסגרתו הם נדרשים להעניק לחברה הישראלית את היקר ביותר שאדם יכול להעניק - את חייו, ובעצם הדרישה הזו מהם מופר כל מבחן אפשרי של שוויון; אלא הוא בעצם הבחירה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ככסות למהלך הזה. 

    נדמה שצריך להזכיר לכותבי חוות-הדעת האמורה ולחתום עליה כמה אמירות של בג"ץ לעניין הזה:
    עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השני של המידתיות הינה כי  "החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות". החובה היא לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה. לא יותר מזה. והרי מתאפשרת לקבוצות האוכלוסיה האמורות כניסה לקבוצה המוטבת, הן בשירות צבאי והן בשירות לאומי (  (בג"ץ 5578/0 מנור ואח' נ' שר האוצר; להלן - בג"ץ מנור).
    עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השלישי של המידתיות - היחס בין הפגיעה לתועלת שבאמצעי הנבחר -היא שנדרש יחס סביר בין הנזק שייגרם לזכויות-אדם לבין התועלת הצפויה לחברה (בג"ץ מנור). האם יש מישהו שמסוגל לטעון שהתועלת הצפויה לחברה מכך שכל בני ה-18 בישראל המסוגלים לכך ישרתו שירות צבאי או לאומי נמוכה מהנזק שייגרם לאותם בני 18 שיבחרו שלא לעשות שירות כזה ?

    וחשוב מכל זה - כאמור בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח' : "במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק".

    כל מי שמכיר את תחום המשפט בישראל יודע שאחת הבעיות הגדולות של המדינה היא ההיתר שלקחו לעצמם משפטנים, להיכנס לתחומים לא להם, ולעשות בהם כאילו הסמכות העליונה לתחום ולשפוט הופקדה בידיהם. הנסיון הזה לתחום מהלך באופן הזה יוצר אפליה קשה ובלתי-סבירה דווקא בקרב אותן 'קבוצות באוכלוסיה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה'. בחור או בחורה צעירים מתוך אותן קבוצות שבחר לשרת שירות צבאי או לאומי לא יזכה, אליבא דיועמ"ש, לעדיפות על פני החברים לגיל שבחרו לפעול למען עצמם, אלא בכסף. אבל חלילה לא ביותר מדי כסף. אחרת, מישהו עוד יצליח לשנות את החברה הישראלית, ואז אנה אנו באים ? 

    במקרה הזה, השקפתי היא שההתערבות הערכית הזו, היא התערבות שבחוסר-סמכות, תוך דריסה ברגל גסה של ההלכה המשפטית בישראל, מתוך נסיון לקדם השקפת-עולם, על ידי מי שלא נבחר לתפקידו כדי לעשות כן. אפשר רק לקוות שנבחרי-הציבור של מדינת-ישראל יצליחו להתמודד על הסמכות הנלקחת מהם מול משפטני-ישראל, באופן טוב יותר מכשלונות העבר שלהם במאבקיהם מול כלכלני-ישראל. 

    יום שלישי, 11 ביוני 2013

    השאלה היא: כמה עורכי-דין פעילים יש בישראל ?

    משרד הכלכלה פרסם רשימת המקצועות הנדרשים במשק. בהיותי אדם סקרן השש על כל הזדמנות להתוודע למאגר-מידע חדש וללמוד ממנו עוד קצת על העולם, אצתי-רצתי לי באופן וירטואלי לעיין בו.

    למרבה הצער, כבר בשלב של עיון ראשוני במאגר עלו במוחי יותר תמיהות מאשר זכיתי בתשובות מאלפות.

    על פי המאגר יש בישראל 17,978 עורכי-דין העובדים במקצוע.

    (תמונת המסך מצוטטת מאתר ovdim.gov.il; צילום המסך בוצע ביום 11/06/2013; הטבלה מוינה על פי סה"כ עובדים במקצוע)

    בהשוואה, הדיווח העדכני ביותר של לשכת עורכי הדין שמצאתי (מרץ 2013) דיבר על 51,991 עורכי-דין פעילים החברים בלשכה. בהתחשב בכך שלבחינות הלשכה האחרונות נגשו 2839 מתמחים ומתמחות, ובכך שדיווח של הלשכה משנת 2009 דיבר על כ-40,496 עורכי-דין פעילים, קשה שלא להעריך שמאגר המידע של משרד הכלכלה סובל מהערכת-חסר של מספר עורכי-הדין הפעילים במקצוע במדינת-ישראל.

    העובדה שחלק לא-קטן מעורכי-הדין הרשומים כפעילים בלשכת עורכי-הדין עוסקים בתחומי עיסוק נוספים, ושיש אף הרשומים כפעילים בלשכת עורכי-הדין אך אינם עוסקים במשפטים כלל ועיקר, איננה יכולה להסביר בשום צורה את הפער הזה.

    הסיבה לפער היא פשוטה: משרד הכלכלה לא כלל בנתונים האלה את המגזר הציבורי. המשמעות, לגבי שלל מקצועות (עריכת-דין, רפואה, פקידות, ראיית-חשבון, ועוד) היא עצובה ומרה. המאגר רחוק מלתת את התמונה המלאה לגבי חלק גדול של המקצועות במשק.

    המבקש להכיר את התמונה המלאה בנוגע לשאלת זמינות וכדאיות משרות עריכת-הדין במשק בישראל צריך לזכור שכבר בשנת 2000 היו בישראל כ-23,000 עורכי-דין פעילים חברים בלשכה.

    מאז המספר כבר הוכפל.

    אומנם על פי דיווחי התקשורת גם הבכירים וגם הזוטרים בקרב עורכי הדין בישראל מתפרנסים לא רע, אבל הפערים ההולכים וגדלים בין המשרדים הקטנים והגדולים הם לא מקריים.

    הצפת המקצוע היא תהליך מתמשך עליו התריעו רבות בשנים האחרונות.  כבר ישבה על המדוכה ועדה שעסקה בעניין ישירות  (שלא להזכיר ועדות שנגעו-לא-נגעו בסוגיה דרך שאלת ההתמחות).סקרים תיארו אחוז לא-קטן מקרב עורכי-הדין אשר שוקלים החלפת-המקצוע.

    שר הכלכלה, כאשר הצהיר על הקמת מאגר המידע הנ"ל, קרא לציבור הצעיר: "אל תלמדו משפטים; תעבדו בבניין - יש שם משכורות לא רעות". אבל צעיר המתבונן בנתוני המאגר יראה שהשכר ההתחלתי של בנאי נמוך מהשכר ההתחלתי של עורך-דין. הוא גם יראה  שיש בארץ יותר בנאים מאשר עורכי-דין. למרות שאותו אדם צעיר בוודאי יוכל להתרשם מנתוני המשרות הפנויות ולהבין שיהיה קשה יותר למצוא עבודה כעורך-דין מאשר כבנאי, קשה להעריך שמאגר המידע הזה ידרבן אותו לבחור את הבחירה שאליה פילל משרד הכלכלה.

    כל מי ששוחח עם רואה-חשבון בשנים האחרונות יודע שעריכת-דין איננה מקצוע הצווארון הלבן היחיד שנמצא במצב של הצפה. זו בעיה שמקצועות רבים שותפים לה. כאשר משרד ממשלתי מבקש להשפיע על החברה שעל רווחתה הוא מופקד ולשנות את הבחירה המקצועית של אזרחיה הצעירים, כדאי שהדבר ייעשה בשום שכל, ומתוך הבנה כיצד ייקראו הנתונים על ידי המעיינים בהם. לא יזיק אם גם סוגיות יסוד בנוגע לדימויים של מקצועות, חשיבותם החברתית, המשמעות הערכית של הבחירה בהם, והיבטים של סיפוק ומימוש אישי יילקחו בחשבון.

    אחרי כל זה, מתוך רצון להקל על הציבור להתחבר למסר שביקש שר הכלכלה להעביר, אצטט לסיום בדיחה ישנה-נושנה שנתקלתי בה אי-אז בעבר בתיבת הדואר הנכנס שלי, והיא יפה לנושא (ואין בה כדי לומר דבר-אמת על המקצועות המוזכרים בה, אלא רק להאיר היבטים ברעיון שמאחורי מאגר-המידע הנ"ל):

    Changing Professions
    One professor of mathematics noticed that  his kitchen sink at his home broke down.        
    He called a plumber. 
    The plumber came on  the next day, sealed a few screws and everything was working as before.                   
    The professor was delighted.       
    However, when the plumber  gave him the bill a  minute later, he was shocked.

    "This is one third of my monthly salary!" he yelled.
    Well, all the same he paid it and then the plumber said to him:
    "I understand your position as a professor. Why don't you come to our
    company and apply for a plumber position? You will earn three times
    as much as a professor. But remember, when you apply, tell them that
    you completed only seven elementary classes. They don't like educated people."

    So it happened. The professor got a plumber job and his life significantly improved. 
    He just had to seal a screw or two occasionally, and his salary went up significantly.

     One day, the board of the plumbing company decided that every plumber
    has to go to evening classes to complete the eight grade. So, our professor had to go there too.  
    It just happened that the first class was math. 

    The evening teacher, to check students' knowledge, asked for a formula for the area of the circle. 
    The person asked was the  professor. 

    He jumped to the board, and then he realized that he had forgotten the formula. 

    He started to reason it, he filled the white  board with integrals, 
    differentials and other advanced formulas to  conclude the result he forgot.  

    As a result he got "minus pi times r square".
    He didn't like the minus, so he started all over again. 
    He got the minus again. 
    No matter how many times he tried, he always got a minus. 

    He was frustrated. He looked a bit scared at the class and saw all the plumbers whispering to him:
    "Switch the limits of the integral!!"

    ובתרגום לעברית: 
    על החלפת מקצועות
    פרופסור למתמטיקה שם לב שהכיור במטבחו נוזל.
    הוא התקשר לשרברב. 
    השרברב הגיע למחרת, אטם כמה חיבורים, והכל חזר לפעול כמקודם. 
    הפרופסור היה מאושר. 
    עד שהשרברב נתן לו את החשבון דקה לאחר מכן. הוא היה בהלם. 
    "זה שליש מהמשכורת שלי!" הוא צווח. 
    בלית ברירה הוא שילם, ואז השרברב אמר לו:
    "אני מבין את המצב שלך כפרופסור. מדוע שלא תבוא לחברה שלנו ותגיש מועמדות למשרת שרברב ? אתה תרוויח פי 3 ממה שאתה מרוויח כפרופסור. אבל תזכור, כשאתה מגיש את הבקשה , תאמר להם שהשלמת רק 7 שנות לימוד. הם לא אוהבים אנשים עם השכלה." 

    וכך היה. הפרופסור קיבל את משרת השרברב והחיים שלו השתפרו משמעותית. 
    הוא רק היה צריך לאטום חיבור או שניים פה ושם, והמשכורת שלו השתפרה באופן משמעותי. 

    יום אחד, הוועדה של חברת השרברבות החליטה שכל שרברב צריך לבוא לשיעור ערב כדי להשלים את שנת-הלימודים השמינית. וכך, הפרופסור שלנו נאלץ גם הוא לבוא.
    במקרה, השיעור הראשון היה מתמטיקה. 

    המורה , כדי לברר את ידיעות תלמידיו, ביקש שיציגו לפניו את הנוסחה לחישוב שטח של עיגול. 
    האדם ממנו הוא ביקש היה הפרופסור. 

    הפרופסור קפץ אל הלוח, ואז הבין שהוא שכח את הנוסחא. 

    הוא התחיל לחשוב, ומילא את הלוח עם אינטגרלים, דיפרנציאלים, ונוסחאות מתקדמות אחרות כדי להסיק את הנוסחא אותה שכח. 

    כתוצאה הוא הגיע ל "מינוס פיי כפול אר בריבוע". 
    הוא לא אהב את המינוס, וכך הוא התחיל שוב מהתחלה. 
    הוא שוב קיבל את המינוס. 
    הוא ניסה שוב ושוב, ובכל הפעמים בהן הוא הוא ניסה, הוא תמיד הגיע למינוס. 

    הוא היה מתוסכל. הוא הביט עם מעט פחד בכיתה וראה את כל השרברבים לוחשים אליו:
    "תחליף את גבולות האינטגרל!" 

    יום שני, 10 ביוני 2013

    תרגיל מבריק ואמת עצובה

    התקשורת דיווחה על תרגיל מבריק של עורך הדין איתמר בן גביר בדיון בו הואשם אדם בתקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות.

    כאשר עלה נציג רשויות החוק אל הדוכן, ביקש ממנו עו"ד בן-גביר שיצביע על התוקף.
    נציג החוק הצביע לעבר האדם שישב על ספסל-הנאשמים ואמר כי הוא "מזהה אותו בוודאות".
    למרבה צערו של נציג רשויות החוק, עו"ד בן-גביר הושיב קודם לכן על ספסל הנאשמים אדם אחר במקום הנאשם, שלא היה לו כל קשר לאירוע.

    התוצאה: כתב האישום בוטל.

    אבל מעבר לברק התמרון וההצלחה שבמקרה הזה, הוא גם מהווה דוגמא למה שצריך להטריד את כולנו. עצם העובדה שאדם מעיד כנגד אדם אחר ומזהה אותו בוודאות כשבדיעבד ברור לכולנו שהוא  כלל איננו זוכר כיצד הוא נראה.

    לא צריך לקפוץ למסקנות בנוגע לכוונת-זדון של נציג החוק.

    ההסבר הוא פשוט הרבה יותר - עצם התיוג של אדם כחשוד או נאשם, מספיקה לרבים, לרבים מדי, להכריע בנפשם כי הם מזהים אותו. אבל כתוצאה מההכרעה הזו, אנשים מעידים, ובמו דבריהם מייצרים את הראיות שבלעדיהן היתה נשמרת לו חזקת החפות.

    הכשל המובנה הזה במערכת המשפט הוא אמת עצובה, שכל זמן שיתקיים, ימשיך לייצר מקרים של אי-צדק.

    בזמנים האלה, עם התפתחות עידן מחשוב כל הדברים, אפשר לקוות שלא ירחק היום בו כל נציג אכיפת-חוק יפעל עם מצלמות זעירות שיתעדו כל מפגש ואירוע בהם הוא נוכח. התיעוד הזה, אפשר לקוות, יסיר את המחסום הזה בפני עוורונה של אלילת-הצדק.