יום שלישי, 29 בינואר 2013

אבל הוסיפו מיטות, לא ?

הידיעות על רמת-העומס בבתי-החולים שבות ומזכירות לו לקורא, עד כמה טוב להיות בריא.
"התפוסה בבתי החולים ממשיכה לעלות. במחלקות הפנימיות של בית החולים לניאדו בנתניה ישנה תפוסה של 155 אחוז. גם במחלקות הפנימיות בבית החולים הלל יפה בחדרה הגיעה התפוסה ל-150 אחוז... גם בבית החולים ברזילי באשקלון נרשמה הבוקר תפוסה גבוהה של 135 אחוזים במחלקות הפנימיות ... בבית החולים סורוקה התפוסה הבוקר היא של 130 אחוז במחלקות הפנימיות ובמחלקות הילדים... בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק התפוסה עומדת על 170 אחוז במחלקות הפנימיות. 62 חולים מאושפזים בפנימית במקום 44 בשגרה. בית החולים רמב״ם בחיפה גם הוא תפוסה מלאה ברוב המחלקות. "


אולי הן גם מזכירות לו ראיון שנתן האחראי על מערכת-הבריאות, כבוד סגן-השר יעקב ליצמן, שהצהיר כי "אי אפשר לבנות מחלקות שיעמדו ריקות במשך השנה" ובכל זאת גם לקח קרדיט באומרו "אני הוספתי מיטות, וזה דבר שלא נעשה עשר שנים קודם לכן".

אולי הן אפילו מזכירות לו את דיון ועדת הכספים בתקציב משרד הבריאות לשנות התקציב 2011-2012 (זהירות RTF!) בו נאמרו הדברים הבאים:
"רוני גמזו: ...            אחד הקווים האדומים שאנחנו שמנו מול האוצר, ולקח לנו זמן אבל האוצר בסופו של דבר גם כן הבין שזה נכון והשתכנע יחד אתנו, שצריך לתת איזשהו פתרון לנושא של מיטות האשפוז. אנחנו לא סיכמנו עד כה את המספר. העמדה שלנו היא ברורה והיא גם כתובה בדוח מחלקת המחקר. כולם יודעים שזאת בעיה כאובה במדינת ישראל. אנחנו נמצאים היום בתחתית המדינות במספר מיטות לאלף נפש. נכון ששיעור הזקנים שלנו שונה ממקומות אחרים, אבל כולנו רוצים להתקדם בנושא הזה. עשר שנים לא נוספו מיטות למערכת הבחירות. היו הסכמים, היו הסכמות, כל הזמן הקפאות ובשנת 2011 קיבלנו הבטחה וההבטחה הזאת תמומש עד סוף 2010, אז ייקבע מספר של תוספת מיטות לתוך המערכת.  
אמנון כהן:             בכמה אחוזים מדובר?  
רוני גמזו:             אנחנו כרגע נמצאים בשתי מיטות לאלף נפש, שזה הנמוך ביותר ב-OECD ומתחתינו נמצאת רק מקסיקו והמצב במקסיקו מוליד שפעות כאלו. אם בודקים את תוספת האוכלוסייה במדינה, יש לנו 130 אלף תוספת אוכלוסייה בשנה. רק כדי לשמור על השתיים, כדי שלא נמשיך להידרדר, כי אנחנו כבר ב-1,96, הקו האדום שלנו הוא 260 מיטות לשנה במשך שלוש שנים הקרובות. זה אומר שלפחות שומרים על הקיים ואז בוחנים ורואים איך מסתדרים, האם יש תחליפי אשפוז, פתרונות קהילתיים שקופות החולים עושות. צריך להבין שקופות החולים שלנו הן נכס יקר. 
 אמנון כהן:             אתה אומר שעשר שנים לא קיבלתם, אז בכמה זה ירד? כמה היה לפני עשר שנים?  
רוני גמזו:             היה 2,3, משהו כזה וזה הידרדר. אנחנו חייבים לתת לזה פתרון ואנחנו ניתן לזה פתרון. אנחנו מחויבים לכך. משרד הבריאות מחויב לכך וגם האוצר מחויב לכך. צריך גם לומר שזאת אחת הדרישות של ארגוני העובדים, של האיגודים המקצועיים, גם של אילנה כהן וגם של ארגון הרופאים. אתם שמים לב שהנושא הזה נמצא בשורה הראשונה בתוכנית שלנו. עדכון התוספת הדמוגרפית. אני מקווה שה-1,2 יספיק.  
היו"ר משה גפני:             מה היה הסכם עם האוצר לגבי זה?  
רוני גמזו:             ההסכם היה שעד סוף 2010 ייקבע המספר של תוספת המיטות לשלוש השנים הקרובות. אני מאמין שנעמוד בזה והאוצר יודע את עמדתנו. האוצר גם מצא מספר פתרונות מראש לבתי החולים כדי להיערך לכך שתהיה תוספת מיטות. אין מחלוקת בנושא. המחלוקת היא בתמהיל, במספר המיטות, אבל האוצר בלי התנגדות ממשרד הבריאות אמר שבמקביל לכך חייבים לעזור לקופות החולים לפתח תחליפי אשפוז. שקופות החולים יעשו עבודה טובה בקהילה. כאשר פציינט משתחרר מבית החולים, שלא תהיה דלת מסתובבת והוא יחזור לבית החולים כי הקופה לא מצליחה להכיל אותו ולתת לו תמיכה קהילתית טובה. אנחנו הסכמנו. שמנו לקופות החולים 40 מיליון שקלים לפיתוח תחליפי אשפוז או פיתוח מערכות קליטה של החולה שמשתחרר. אף אחד מאתנו לא רוצה לראות דלת מסתובבת ולא רוצה לראות חולה משתחרר שמתאשפז שוב.             קופות החולים עושות עבודה טובה בקהילה. סימנו כסף צבוע לנושא הזה. ביקשנו מקופות החולים תוכניות בנושא הזה והתחלנו לקבל אותן. לא תמיד אנחנו מרוצים מכל התוכניות, אבל אנחנו מבקשים מקופות החולים להשקיע בנושא הזה ולא לעמוד מהצד ולומר שזה עולה לה מעט כי יש לה כל מיני הסכמים עם בתי החולים ולא איכפת לה שהפנימיות יתפוצצו. צריך גם להבין שלפעמים זה טוב לכולם. למנהל בית החולים זה טוב שהפנימית מפוצצת כי זה עולה לו כמעט כלום, כי החולים בפרוזדור, ולקופת החולים זה כמעט ולא עולה ויש כאן איזשהו כשל. צריך גם להוסיף מיטות, גם לשפר את המענה בקהילה, והמינימום של הוספת המיטות, אמרנו אותו, וזאת נקודה שמדינת ישראל לא יכולה לעצור בנקודה הזאת אלא היא חייבת להתקדם בנושא של תוספת המיטות.             אגב, זה לא רק פנימיות אלא אלה פגים, יולדות, אולי אפילו טיפולים נמרצים. אנחנו תקועים בשיעורים מאוד מאוד נמוכים אבל נשפר את הנושא הזה." 
(דוברים בפרוטוקול הועדה: ד"ר רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות; ח"כ אמנון כהן מש"ס; ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים).

 ואם הוא מסוגל להמשיך לקרוא, ועיניו אינן דומעות כשהוא מבין שמהלכי-התקצוב הגדולים שנעשו במערכת-הבריאות בשנים הקודמות לא נועדו לשפר את המצב אלא לשמר את הקיים (אותו קיים עליו דווח מה שדווח בראשית הפוסט הזה), כל שנותר הוא להפנות אותו למסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת יישומו ומימונו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לדו"ח עדכני על מקורות המימון של מערכת הבריאות הישראלית, של מרכז אדווה (זהירות PDF) ולקריאה על נאו-ליברליזם.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

הטלת התפקיד להרכיב ממשלה

משום מה האזרח המעיין לו בפרסומי-התקשורת מקבל את הרושם שהנשיא יטיל את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה לאחר בחירות, על העומד בראש הרשימה הגדולה ביותר. זה אכן המצב בחלק ממדינות העולם (זהירות PDF), והצעות חוק בנוסח דומה אכן הונחו על שולחן הכנסת ה-18 (זהירות RTF) וה-17 (זהירות RTF) אך לא זכו להפוך לחוק.

כל שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".

החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.

תוצאות האמת של הבחירות האחרונות (ונזכיר שהתוצאה עדיין איננה סופית, כי אם זמנית, גם בגלל שטרם נספרו הקולות שבמעטפות הכפולות, וגם בגלל שטרם עברו המועדים לערעורים על תוצאות הבחירות) מציעות אפשרות מרתקת של תיקו, או ריבוי מועמדים מומלצים, מסוג שכמותו טרם נחזה בישראל (במידה רבה מאחר וסוג הפיצול שהביאו עמן הבחירות האחרונות טרם נחזה בישראל שלא תחת מטריית בחירה ישירה לראשית הממשלה).

בנסיבות האלה, נדמה ששיקול-דעתו של נשיא המדינה יהיה רחב במיוחד. בניגוד לאחרים, אני סבור כי בנסיבות האלה, יוכל נשיא המדינה לפעול גם בניגוד להמלצה של רוב חברי-הכנסת, אם הוא נוטה לחשוב שההמלצה מייצגת גוש חוסם יותר מכפי שהיא מייצגת גוש בונה. התוצאה יכולה להשליך לכל מצב - גם במצב בו, בעקבות ספירת המעטפות הכפולות יתברר כי לימין יש גוש חוסם, לשמאל יש גוש חוסם, או כי מדובר בתיקו מוחלט.

לכאורה, במצב של תיקו מתמשך, יכול הנשיא גם  לנסות ולטלטל את המערכת, על ידי בחירת מועמד אחר לגמרי מאלה העומדים בראש 2 הסיעות הגדולות, מתוך מחשבה שדווקא ראש סיעה קטנה יותר יוכל לגבש סביב ממשלתו קונצנזוס של ממש. למרות שתרחיש כזה לא ריאלי במיוחד, תודו שהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הקטנה ביותר בבחירות (על פי תוצאות האמת הזמניות), שאול מופז, יכולה לטלטל את  כל המערכת הפוליטית החדשה לכדי נכונות לשיתופי-פעולה מרחיקי לכת, ובכלל זה רוטציה בראשות-הממשלה בין ראשי שתי הסיעות הגדולות, ולו רק כדי למנוע את האפשרות של היווצרות גושים חדשים שאת תוצאות-היערכותם מי ישורנו...



יום שני, 14 בינואר 2013

כיכר העיר ריקה

לפני פחות מחודש כתבתי את הפוסט "יותר קשה למחות בארץ הזאת"  והנה בא בית המשפט העליון ופוסק בבג"ץ 254/13 מפלגת צדק חברתי  נגד מפקד מחוז ירושלים ומשטרת ישראל ושם גושפנקא רשמית על הכלל החדש: לא מפגינים בכיכר ציון בירושלים. 

זה לא משנה שלכיכר "משמעות היסטורית וסמלית כאתר המשמש במה לקולות שונים בחברה הישראלית".
זה לא משנה כי "חופש הביטוי, ובכללו חופש ההפגנה, הוא מזכויות היסוד הבסיסיות הנתונות לכל אדם".
לא.
בשם האיזון "מול אינטרסים ציבוריים, בהם האינטרס שלא לשבש את אורח החיים התקין במרכזה של עיר סואנת ולא לגרום למפגעים בטיחותיים" הפגנות מוזזות קצת הצידה מהאתר החשוב הזה, המחבר בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה, ושכונת נחלת שבעה שבו התקיימו מחאות היסטוריות חשובות.

בחירתו של בית המשפט להפוך לסבירה ומידתית את מדיניות המשטרה שלא לאפשר הפגנה בכיכר ככלל, היא שגיאה גדולה ופגיעה גדולה בחירויות ההפגנה בישראל. הבחירה לקבוע שראוי יהיה לאפשר עריכת הפגנה בכיכר ציון "נוכח היקף צפוי משמעותי במיוחד של הפגנה או מטעמים אחרים" מבלי לפרש את אותם הטעמים האחרים, כשאנחנו יודעים ומכירים את ההבדל בין מה שהותר בשנה החולפת למה שהותר בעבר, איננה מאפשרת מסקנה אחרת אלא שבית-המשפט העליון הכיר בהפרטת המרחב הציבורי הזה. 

קשה שלא לקרוא את המילים על "מקרה זה, בו מדובר על הפגנה הצפויה לכלול כמות קטנה יחסית של מפגינים ואשר עריכתה בכיכר ציון תגרום, כאמור, לפגיעה משמעותית בסדר הציבורי" ולא לבכות על הירידה בחשיבות אותה מייחס בית-המשפט העליון של מדינת ישראל לחופש-הביטוי ככלי שמאפשר למעטים לשכנע את הרבים.

איך ישכנעו אם מונעים מהם מלהפגין את דעתם באתרים המרכזיים של העיר ? 

הבעיה כאן איננה רק בחשיבות של מיקום המאפשר הגעה לקהל רחב יותר או פחות של עוברים ושבים.
היא אפילו לא רק בחשיבות של אתר סמלי המאפשר העלאת המודעות בגלל עוצמתו של הסמל וחיבורה של האמירה המופגנת אל הסמל הזה.
הבעיה כאן היא בכך שבית-המשפט העליון בישראל קובע כלל פשוט:
חשובה לנו יותר התנהלותה הסדירה של התחבורה, מאשר חופש הביטוי. 

מדובר בויתור מפורש של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על ביצור מעמדו של חופש הביטוי כזכות העילאית במשפט החוקתי בישראל. שעה בה הרכבות יעמדו מלכת, ומיעוט יקבל הזדמנות לומר את דברו בכיכר העיר, היא פגיעה משמעותית מדי בסדר הציבורי. 

מעתה דע, כי הלכה פסוקה היא לבג"ץ: לא חופש הביטוי הוא ערך מקודש בחברה הישראלית, אלא תנועתה החופשית של הרכבת הקלה בירושלים. 


View Larger Map 
(כיכר ציון במבט מגוגל Street view)

יום שלישי, 1 בינואר 2013

150 שנה להצהרת האמנציפציה של העבדים בארה"ב

היום מלאו 150 שנה להצהרת האמנציפציה, אותו צעד אמיץ שהוביל נשיא ארה"ב, אברהם לינקולן, לשחרורם של העבדים בארה"ב, בזמן מלחמת האזרחים.

דבריו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, 150 שנה לאחר מכן, ראויים לתרגום ולתשומת-לב:

"ב-31 בדצמבר, 1862, האומה שלנו סיימה את סופה של עוד שנה של מלחמת אזרחים. בשילה ובסבן פיינס, הרפר'ס פרי ואנטיאטם, אח לחם כנגד אח. אחות לחמה כנגד אחות. דם ומרירות העמיקו את הקרע שהפריד צפון מדרום, כשהם שוחקים את קשרי-החיבה שבעבר איחדו 34 מדינות תחת דגל אחד. העבדות עדיין השעתה את האפשרות של אמריקה בה חיים וחירות היו זכות-מלידה של כולם, ולא מנת-חלקה של קבוצה.

ועדיין, אפילו באותם ימים שחורים, האור נשמר. התקווה החזיקה מעמד. כשעייפותה של שנה זקנה הוחלפה בהבטחתה של שנה חדשה, הנשיא אברהם לינקולן פרסם את הצהרת האמנציפציה - הצהיר באומץ שב-1 בינואר 1863 'כל האנשים המוחזקים כעבדים' באיזורים מורדים 'יהיו מאז ולאחר מכן ולתמיד חופשיים.' הוא פתח את צבא האיחוד ואת הצי לאפרו-אמריקאים, ונתן כוח חדש לחירות. עם מסמך זה, הנשיא לינקולן העניק כוח מוסרי חדש למלחמה, בהפיכתה לקרב לא רק לשימור אלא גם להעצמה. הוא שאף לאחד את אומתנו לא רק תחת ממשל, אלא גם בחופש שלא יידע גבולות של צבע או אמונה. כל קרב הפך לקרב עבור החירות עצמה. כל מאבק הפך למאבק עבור השוויון.

הנשיא ה-16 שלנו הבין גם כן שבעוד כל אחד מאיתנו זכאי לזכויות האינדיבידואליות שלנו ולתחומי האחריות שלנו, יש דברים מסויימים שאיננו יכולים להשיג בעצמנו. רק איחוד יוכל לשרת את התקוות של כל אזרח, להפיל מחסומים להזדמנות ולתת לכל אחד מאיתנו הזדמנות לרדוף את השאיפות הגבוהות ביותר שלנו. הוא ידע שבאותן ארצות הברית, שום חלום לא יהיה מעבר להישג ידינו כל עוד נעמוד על כך ששאיפה למימוש טובת הכלל משרתת את החירות האישית ולא מחלישה אותה.

רוח זו היא שהפכה את האמנציפציה לאפשרית והוסיפה אותה לחוקה שלנו. היתה זו האמונה במה שאנו יכולים לעשות יחד שהניעה מיליונים לצעוד למען הצדק בשנים שחלפו מאז. והיום, זוהי מורשת שאנו בוחרים לא רק לזכור, אלא להפוך לשלנו. הבה נתחיל את השנה החדשה הזו על ידי חידוש הקשרים שלנו זה לזה ובהשקעה מחדש בעבודה המחכה לנו, בטוחים שאנו יכולים להמשיך ולקדם את פיתוח החופש בזמננו.

לכן, כעת, אני, ברק אובמה, נשיא ארצות הברית של אמריקה, בכוח הסמכות שניתנה לי על ידי החוקה וחוקי ארצות-הברית, מצהיר בזאת על ה-1 בינואר 2013, כיום השנה ה-150 להצהרת האמנציפציה. אני קורא לכל האמריקאים לקיים יום זה עם תוכניות, טקסים ופעילויות מתאימים אשר יחגגו את הצהרת האמנציפציה ויאשרו את העקרונות הנצחיים שהיא אישרה.

ולעדות אודות כך, אישרתי בחתימת ידי ביום 31 בדצמבר זה, של שנת אלוהינו אלפיים ושתים עשרה, ושנת עצמאותנו המאתיים שלושים ושבע. "

והמקור (מצוטט מאתר הבית הלבן)-
"On December 31, 1862, our Nation marked the end of another year of civil war. At Shiloh and Seven Pines, Harpers Ferry and Antietam, brother had fought against brother. Sister had fought against sister. Blood and bitterness had deepened the divide that separated North from South, eroding the bonds of affection that once united 34 States under a single flag. Slavery still suspended the possibility of an America where life and liberty were the birthright of all, not the province of some.

Yet, even in those dark days, light persisted. Hope endured. As the weariness of an old year gave way to the promise of a new one, President Abraham Lincoln issued the Emancipation Proclamation -- courageously declaring that on January 1, 1863, "all persons held as slaves" in rebellious areas "shall be then, thenceforward, and forever free." He opened the Union Army and Navy to African Americans, giving new strength to liberty's cause. And with that document, President Lincoln lent new moral force to the war by making it a fight not just to preserve, but also to empower. He sought to reunite our people not only in government, but also in freedom that knew no bounds of color or creed. Every battle became a battle for liberty itself. Every struggle became a struggle for equality.

Our 16th President also understood that while each of us is entitled to our individual rights and responsibilities, there are certain things we cannot accomplish on our own. Only a Union could serve the hopes of every citizen, knocking down the barriers to opportunity and giving each of us the chance to pursue our highest aspirations. He knew that in these United States, no dream could ever be beyond our reach when we affirm that individual liberty is served, not negated, by seeking the common good.

It is that spirit that made emancipation possible and codified it in our Constitution. It is that belief in what we can do together that moved millions to march for justice in the years that followed. And today, it is a legacy we choose not only to remember, but also to make our own. Let us begin this new year by renewing our bonds to one another and reinvesting in the work that lies ahead, confident that we can keep driving freedom's progress in our time.

NOW, THEREFORE, I, BARACK OBAMA, President of the United States of America, by virtue of the authority vested in me by the Constitution and the laws of the United States, do hereby proclaim January 1, 2013, as the 150th Anniversary of the Emancipation Proclamation. I call upon all Americans to observe this day with appropriate programs, ceremonies, and activities that celebrate the Emancipation Proclamation and reaffirm the timeless principles it upheld.

IN WITNESS WHEREOF, I have hereunto set my hand this thirty-first day of December, in the year of our Lord two thousand twelve, and of the Independence of the United States of America the two hundred and thirty-seventh."

החשיבות הגדולה בציונה של הצהרת האמנציפציה עבור ארה"ב ברורה. אבל היא חשובה לא פחות גם עבורנו, כאן במדינת ישראל. כל מי שמודע לחשיבות המונח 'אמנציפציה' בהיסטוריה של היהודים, איננו יכול להישאר אדיש כשהוא עד למאמציה של אומה אחרת לזכור ולקדש את החירות שניתנה. איננו יכול שלא להרהר במצבה של החירות במדינה בה הוא חי. איננו יכול שלא לייחל לכך שכל בני-האדם יזכו לחופש שלא יידע גבולות.  

שוויון וצדק אינם זהים Equality doesn't mean Justice

This image is a currently spreading Facebook meme. I saw it on  the "Feed India" Facebook Page.
  
(The Intellectual property of Facebook memes is a fascinating and rather complicated issue.  I believe that the most proper, fair and safe manner to quote and spread around memes, in the case of memes whose creator is anonymous, is to give due reference to the earliest respective origin.  If you choose to re-quote this, please do the same)