יום שני, 10 ביוני 2013

תרגיל מבריק ואמת עצובה

התקשורת דיווחה על תרגיל מבריק של עורך הדין איתמר בן גביר בדיון בו הואשם אדם בתקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות.

כאשר עלה נציג רשויות החוק אל הדוכן, ביקש ממנו עו"ד בן-גביר שיצביע על התוקף.
נציג החוק הצביע לעבר האדם שישב על ספסל-הנאשמים ואמר כי הוא "מזהה אותו בוודאות".
למרבה צערו של נציג רשויות החוק, עו"ד בן-גביר הושיב קודם לכן על ספסל הנאשמים אדם אחר במקום הנאשם, שלא היה לו כל קשר לאירוע.

התוצאה: כתב האישום בוטל.

אבל מעבר לברק התמרון וההצלחה שבמקרה הזה, הוא גם מהווה דוגמא למה שצריך להטריד את כולנו. עצם העובדה שאדם מעיד כנגד אדם אחר ומזהה אותו בוודאות כשבדיעבד ברור לכולנו שהוא  כלל איננו זוכר כיצד הוא נראה.

לא צריך לקפוץ למסקנות בנוגע לכוונת-זדון של נציג החוק.

ההסבר הוא פשוט הרבה יותר - עצם התיוג של אדם כחשוד או נאשם, מספיקה לרבים, לרבים מדי, להכריע בנפשם כי הם מזהים אותו. אבל כתוצאה מההכרעה הזו, אנשים מעידים, ובמו דבריהם מייצרים את הראיות שבלעדיהן היתה נשמרת לו חזקת החפות.

הכשל המובנה הזה במערכת המשפט הוא אמת עצובה, שכל זמן שיתקיים, ימשיך לייצר מקרים של אי-צדק.

בזמנים האלה, עם התפתחות עידן מחשוב כל הדברים, אפשר לקוות שלא ירחק היום בו כל נציג אכיפת-חוק יפעל עם מצלמות זעירות שיתעדו כל מפגש ואירוע בהם הוא נוכח. התיעוד הזה, אפשר לקוות, יסיר את המחסום הזה בפני עוורונה של אלילת-הצדק.

3 תגובות:

  1. גגלו:"בגן עדן לעדי שקר".
    אם לא די בשפע הטעונים בגיגול שהצעתי, הרי בנידון דידן: אילולא התרגיל (המצער מעצם העובדה שהעו"ד נאלץ להשתמש בו) השופט היה מקבל כאמת עדות של קיבוצניק חיל נח"ל בלי להביא בחשבון שדעותיו של ה"עד" על המתנחלים עלולות לגרום לו לרצות בהרשעה של מתנחל כלשהו. זאת הוכחה, נוספת על רבות אחרות, שדיני הראיות המודרניים (להבדיל מאלה שלפי דין תורה) אינם מכבדים את חזקת החפות וכופים על השופטים להרשיע חפים.

    השבמחק
  2. תודה עו"ד שבתאי על מובאה מרתקת .......

    שים לב , לעניות דעתי , אתה רחוק מלהבין כנראה מה קרה שם באמת , ומה המיכנזים שמבאר ההתרחשות . השופט , ובא כוח המדינה , היו צריכים להביע התנגדות , באשר איתמר בן גביר , לא הזהיר העד , שעליו להתבונן היטב , ולזהות אותו כתוקף , התוקף במקרה נניח מושא הדיון . באשר הוא לא עשה זאת , הרי הטעות בזיהוי , לא מעידה כהוא זה בהכרח על שום הטיה מהותית , או אפילו טעות של ממש ( בהקשר של זיהוי הפנים פרופר , או תוי גוף ) בטח לא זדון כפי שציינת בהחלט .

    השאלה המרכזית הינה זו - על סמך מה העד הצביע על הנאשם ? הרי הוא לא צפה בהכרח את כוונתו של איתמר בן גביר . ייתכן שהוא חשב על היבט טכני מקדים מסוים , על מוביליות רטורית ( שאלה רטורית ) , הרי ידועים לך במסדרי זיהוי ממוקדים ממש , נהלים מוקפדים ביותר על מנת להימנע מהטיות ומניפולציות .

    כך שאני , מעביר הנטל לשופט ולבא כוח המדינה ( ראה בנדון כדרך משל את - ע"פ 6056/07 יעלב אלחמידי נ' מדינת ישראל , באם הם לא התנגדו כמובן , לא בדיוק ציינת זאת ) .

    תודה ........

    השבמחק
  3. אנונימי #2, אני חושש שאתה מבלבל בין מצב של זיהוי בשטח, למצב של זיהוי בבית-המשפט. אלחמידי נ' מ"י עסק במצב של זיהוי בשטח. אם נצטט את טענות המדינה בפסקה 9 אותן קיבל העליון - "בית המשפט המחוזי קיבל את עדויותיהם של ארבעת השוטרים שהשתתפו במרדף, שהן דומות אחת לשניה ודומות לאמור בכתב האישום, ומהן עולה כי המערער זוהה על ידי שני שוטרים שהכירו אותו היכרות מוקדמת, ממרחק של כמה עשרות מטרים...בית המשפט המחוזי היה ער לכל הקשיים שהעלתה ההגנה, לרבות הקושי בזיהוי ממרחק, ובחר בכל זאת לקבל את עדויות השוטרים ולקבוע ממצא עובדתי שהמערער זוהה על ידי השוטרים...ראיות הזיהוי אינן עומדות לבדן ויש להן חיזוקים נוספים בדמות שיחת הטלפון שביצע לשוטר לוי זמן קצר לאחר האירוע...."

    כאן לעומת זאת דובר במצב שבו הצליחה ההגנה להראות שהעד לא מזהה את הנאשם. האם יש כאן טעות בהתנהלות התביעה ? אולי. לא בהכרח. מאחר והיתה כאן חזרה מכתב-האישום, את פסק-הדין לא נזכה לקרוא, אבל אפשר לשער שאם התביעה אפשרה את ההתנהלות הזו, בהחלט ייתכן שהיה שיג-ושיח מקדמי במסגרתו הצליחה ההגנה לשכנע את התביעה שיש ספק אמיתי בדבר הזיהוי, והוסכם בין הצדדים על מנגנון הזיהוי הזה.

    כך או כך, מה שמטריד אותי באמת, היא השאלה כמה פעמים מניח נציג אכיפת החוק שהאדם שעליו לזהות הוא האשם, רק בגלל הליהוק של אותו האדם כחשוד, כשבעצם אין בזכרונו נתונים ויזואליים המאפשרים לו לקבוע קביעה ודאית שכזו, ומה שמניע אותו לזהות הוא התיוג.
    ושוב - יובהר שאינני מדבר כאן על כוונות-זדון אלא על כך שיש מספיק מנגנונים פסיכולוגיים שיכולים לייצר שכנוע עצמי שכזה. איתם המערכת צריכה להתמודד, כדי למנוע הרשעתם של חפים מפשע.

    השבמחק