יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

האם טוקבקיסטי ישראל צריכים להתחיל לחשוב פעמיים לפני שהם מגיבים ?

הייתכן שחוק הטוקבקיסטים מתחיל לרקום עור וגידים ? דווח שניתן אישור ועדת שרים להצעת חוק פרטית שמבקשת להסדיר - ולו חלקית - את חשיפת זהותם של מגיבים הפוגעים באחרים. תמיכת הממשלה היא רק צעד ראשון מדרך ארוכה ארוכה, אבל לפחות המסע לתיקון הפרצה שנפרצה בעקבות עניין רמי מור התחיל....



יום שני, 6 בדצמבר 2010

השאלה היא: למה בבלוגים משפטיים אין פרסומות ?

שאלו אותי השבוע למה בעצם לא רואים פרסומות בבלוגים משפטיים אותם כותבים עורכי-דין. או, אם לצטט את השואלת (שאנונימיותה תישמר): "מה לא שמעת על adsense ? לא מבינה את זה".

התשובה פשוטה ומורכבת משני חלקים - על עורכי דין חלות הגבלות אתיות בכל הנוגע לאפשרויות הפרסום, ובלוג יכול להוות דרך של פרסום .

ובפירוט -
א. כללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א-2001 קובעים הנחיות והגבלות ברורות וחד-משמעיות בכל הנוגע לפרסום של עורכי-הדין את עצמם או את אחרים. כלל 3 מתיר פרסומת באינטרנט, מתיר פרסום כתובת אלקטרונית של המשרד וכתובת אתר האינטרנט שלו, אם קיים, ומבהיר שפרסומת באינטרנט -       
"תובא בלא ליווי של מלל קולי; ניתן לעשות שימוש בתמונות ואיורים גרפיים שאינם פוגעים בכבוד המקצוע; ניתן לפרסם תמונות של עורך הדין אך לא תמונות של לקוחותיו או עובדי משרדו שאינם עורכי דין; ניתן להוסיף קישורים (LINK) לאתרים של עורכי דין או ארגוני עורכי דין או אתרים מקצועיים משפטיים בלבד; אתר עורכי דין לא יכלול פסי פרסומת (BANNER) של אחרים ולא יהיה עורך הדין רשאי לפרסם באמצעות פסי פרסומת באתר של אחר."
כלומר, באתר של עורך-דין מותר להוסיף לינקים רק לסוגים מאוד מסויימים של אתרים אחרים, ואסור לכלול פסי פרסומת (באנרים) של אחרים.

ב.  מאחר ופרסום של מאמר משפטי, בעיתון או באינטרנט יכול להוות סוג של פרסום עצמי, נשאלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין "באלו תנאים יכול עורך דין לפרסם מאמר משפטי, בעיתונות ובאינטרנט, כדי שלא יפר את כללי הפרסומת?" והשיבה על כך באופן מפורט, שתמציתו:  
עו"ד רשאי לפרסם מאמר משפטי בסוגיות משפטיות כלליות. אבל אסור לו לנצל המאמר לפרסומת. מותר לו להזכיר רק את שמו והיותו עורך-דין, ללא תוספות (אפילו לא דרך התקשרות או תחומי עיסוק).
והמסקנה - גם אם לא ברור האם בלוג הוא עיתון, אתר או משהו אחר, וגם אם ברור לגמרי שהכללים כבר אינם לגמרי מתאימים לעידן הנוכחי (למרות שלא עבר זמן כה רב מאז כתיבתם),  ברור עוד יותר שעורך-דין המבקש לנהל בלוג תוך שמירת כללי-האתיקה, צריך לנהלו כך שהוא יהלום ברוחו את כללי הפרסומת.

מי שעיניו טרם הזדגגו מהתשובה, ואפילו מתעניין בהיסטוריה של הכללים ויחסם אל האינטרנט, מוזמן לקרוא סקירה קצרה אצל יהונתן קלינגר.

יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

סייגים להפרטה

תמיד נעים לראות את המאזן בין רשויות השלטון במדינה דמוקרטית בפעולה. פסק-הדין החשוב (מאין כמוהו) בעניין הפרטת בתי-הסוהר , התחיל בהתוויית גבולות להפרטה (מאחר ולא עסקתי בפסק הדין הזה בבלוג הזה, עד כה, מקוצר זמן, אעיר למען הדיוק בקליפת אגוז: פסק-הדין עסק בעתירה כנגד חוק שנועד לאפשר הפעלה וניהול של בית סוהר על ידי זכיין פרטי, כפי שמקובל במדינות אחרות בעולם. ביהמ"ש פסק שהסמכויות שהמדינה ביקשה להעביר לידי הזכיין הפרטי הן סמכויות שהמדינה חייבת לשמור בידיה בהיותן סמכויות שלטוניות, וקבע שהחוק איננו חוקתי).

שמחתי להיתקל בפסק-דין שממשיך את התוויית הגבולות האלה. פסק הדין ניתן בעניין עמותת "כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים" נ' המוסד לביוח לאומי ואחרים, ועניינו  העברת המוקד הטלפוני של המוסד לביטוח לאומי לידי קבלן פרטי והחששות הכבדים של פגיעה בציבור כתוצאה מהנתק שייווצר בין התשובה שייתן מוקדן לפונה, לבין המידע הדרוש לפונה. ובל נשכח - מדובר כאן בזכויותיו הסוציאליות של הפונה, הנמצא לעתים בנסיבות קשות, להן נועד הביטוח הלאומי לתת מענה.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש הסבירה:
"בעקבות הדיון בפנינו נערכה עבודה רבה ביחס למתכונת של הפעלת עובדי הקבלן, באשר לנושאים עליהם מופקד המוקד והעניינים שבהם יהיה על עובד המוסד לביטוח לאומי להתייחס לנושא המתבקש ולהשיב במישרין לפונה. נוכח המורכבות הרבה של מידע בנושאי הביטוח הלאומי, ודווקא משום המורכבות, גם אותם עניינים שהמשיבים מסווגים כטכניים שבידי המוקדן לענות עליהם, הם עניינים שיש מקום להדריך את הפונה ביחס אליהם, ובהם אין זה חיוני כי המענה יינתן בידי עובד המוסד. עניינים אלה נוגעים למידע הכללי באשר לאופן הגשת טפסים, המסמכים שיש לצרף, בירורים אם נתקבלו פניות שנשלחו באמצעות הדואר, בירורים הנוגעים לזכאות באופן כללי ולתנאי סף נדרשים ועוד כיוצא באלה. מנגד נערכה על ידי המשיבים רשימה של עניינים פרטניים המחייבים הפעלת שיקול דעת שאינו מסור למוקדן." 
במקרים המורכבים האלה, הבהיר המוסד לביטוח לאומי לביהמ"ש, תיערך התייעצות בין עובדי המוקד (שהינם עובדי זכיין) ובין עובדי המוסד העובדים במוקד, לצורך מענה למקרים אלה.  המוסד התחייב כי עובדי הזכיין יונחו "כי בכל מקרה בו מערכת המידע אינה כוללת תשובה שהוכנה מראש על ידי עובדי המוסד ואשר אותה יש להקריא לפונה – אזי על עובדי המוקדן לפנות " אל עובדי המוסד. בבירורים פעוטים יחסית, עובדי המוסד יסבירו העניין לעובדי הזכיין, ואלו יחזרו אל הפונה. בפניות מורכבות, יכול והשיחה תועבר אל עובדי המוסד לביטוח לאומי וכך יווצר אפיק הידברות ישיר בין הפונה ובין עובדי המוסד לביטוח לאומי. המדינה הבהירה שבמקרי הביניים, לעובד המוסד לביטוח לאומי יהיה שיקול הדעת להחליט "אם להשתלט על השיחה ב'זמן אמת', לחזור לפונה בעצמו ו/או באמצעות אחד מעובדי הסניף, או למסור את התשובה למוקדן אשר ימסור אותה לפונה בהתאם לנסיבות העניין".

הנשיאה בייניש קבעה שהחלוקה שהציעה המדינה סבירה ומאפשרת הבחנה בין פניות שאינן דורשות מיומנות ומידע של עובד המוסד, "לבין המענה הענייני והמהותי הנותר בידי פקידי המוסד לביטוח לאומי". וכי לדעתה ההסדר המוצע מקיים את "החובה של המוסד לביטוח לאומי ליתן שירות לקהל הפונים".


מעבר לקביעות הפרטניות שאמורות לעניין את כולנו - אזרחי הארץ הזו העשויים להיזקק לשירותי המוסד ומוקד המידע שלו,
קבעה הנשיאה בנוסף - וזה הפן העקרוני והמעניין לא-פחות בפסק-הדין הזה -

"מקובל עלינו שיש יתרונות רבים בשירות הניתן במגע ישיר בין עובדי המוסד לפונים אליו. אולם גם בשירות כזה עלולים להיווצר חסרונות. אופן מתן השירות הוא עניין הנתון להכרעת מדיניות ושיקולים ניהוליים שונים של המשיבים. כלולים בו גם שיקולים תקציביים ושיקולי עלות תועלת ברמה שאינה בידי בית המשפט. עוד מקובל עלינו כי חשוב למזער את מידת הפגיעה בנגישותו של כל תושב למידע שהוא זקוק לו ממוסד כמו המוסד לביטוח לאומי שצריך לשרת ציבור רחב מאוד, ובהם אנשים רבים קשי יום שזקוקים מאוד למענה ההולם. בנסיבות הנושא שלפנינו הערובה למתן מענה הולם לפונים היא בהכשרה מתאימה של עובדי הקבלן, בסינון קפדני של העובדים כדי שיתאימו למטלה שעליהם לבצע, בפיקוח שוטף של המוסד על רמת השירות שניתן ובעדכון ושכלול הנתונים שנמסרים לאותם עובדים. חזקה על המשיבים שיפעלו לכך. "
כלומר, ההחלטה אם להפריט  שירות מסויים ("אופן מתן השירות") נתונה ל-
  1. הכרעת מדיניות ;
  2. שיקולים ניהוליים שונים ;
  3. שיקולים תקציביים ;
  4. שיקולי עלות תועלת [ברמה שאינה בידי בית המשפט] ;
או במילים אחרות - כשאין  מדובר בסמכות שלטונית, הפרטה היא מדיניות לגיטימית, ובית המשפט לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו.

עם זאת, כשמדובר בשירות כמו שירות המוסר מידע - "חשוב למזער את מידת הפגיעה בנגישותו של כל תושב למידע שהוא זקוק לו", והדרך, אליבא ביהמ"ש העליון, לעשות כן -  
  1. הכשרה מתאימה של עובדי הקבלן;
  2. סינון קפדני של העובדים כדי שיתאימו למטלה שעליהם לבצע;
  3. פיקוח שוטף של המוסד על רמת השירות שניתן ;
  4. עדכון ושכלול הנתונים שנמסרים לאותם עובדים.
 
ונסיים בתשומת-הלב שלדעתי יש להקדיש לדרך בה מסתיים פסק הדין.
בחירתה של השופטת ביניש להדגיש את הצעדים לוודא את יעילות השירות הניתן לפונה במילים "חזקה על המשיבים שיפעלו לכך" כמוה כאמירה - היה ולא יפעל המוסד כך, הוא סוטה מהנחיות משפט ההפרטה הישראלי, ויש עילה לעתירה לבג"ץ.
 
ובחירתה להוסיף את המשפט  - "יוער עוד כי כל טענות העותרת הועלו בפנינו על בסיס כללי ובלא שהצביעו חלילה על כשלון השיטה כולה, שהונהגה בעיקרון במוסדות רבים, והציבור כבר למד ולומד להפיק ממנה את המירב. " כמוה כאמירה -
אתם רוצים לתקוף את ההפרטה ? תביאו מחקרים. רק מחקרים שיצביעו על כשלון השיטה, בסוג מסויים של שירותים מופרטים, יאפשר את איסור הפרטתם. הטיעון העקרוני שעמד מאחורי פסק-הדין בעניין הפרת בתי הסוהר, לא יעמוד בעניינים שאינם סמכויות שלטוניות מהותיות. המבחן הוא פרקטי. וזו בשורה רעה לעתירות אחרות בנושאי הפרטה.


 
 

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

לפעמים דמוקרטיה זה כואב


האגודה לזכויות האזרח הודיעה (בגאווה) כי נעשתה פניה מטעמה "ליו"ר הכנסת בבקשה להפעיל את כובד משקלו כדי להוריד מסדר היום את הצעת החוק לעיגון ועדות הקבלה בישובים הקהילתיים ובהרחבות הקהילתיות. הצעת החוק סיימה את הליכי החקיקה וצפויה לעלות ביום שני הקרוב להצבעה בקריאה שנייה ושלישית ולהפוך לחוק".

לפעמים טחות עיניהם של אנשים מלראות מה משמעות מעשיהם. הכנסת מקדמת הליך חקיקה. הדיון בועדת חוקה בהכנה לקריאה שניה ושלישית הסתיים. הצעת החוק בדרכה לדיון במליאה בקריאה שניה ושלישית (נוסח ההצעה כפי שפורסם על ידי האגודה) וככל הנראה יש רוב התומך בה.

הפתרון של האגודה לזכויות האזרח ? לפנות ליו"ר הכנסת כדי שייעשה שימוש בכוחותיו ובסמכותו ובשליטתו בסדר היום של מליאת הכנסת, כדי שהצעת החוק לא תידון. כלומר, הפתרון של האגודה לזכויות האזרח לחוק לא דמוקרטי, הוא להמשיך ולפרק את כללי המשחק הדמוקרטיים, על ידי שיבוש הליכי החקיקה של הכנסת.

ליו"ר הכנסת סמכות לקבוע את סדר היום של המליאה, אבל הרי אין זה ראוי שהוא יעשה שימוש בסמכות זו על סמך שרירות לבו ודעותיו האישיות. סעיף 123(ד) לתקנון הכנסת  קובע: "הצעת החוק...תונח על שולחן הכנסת על ידי יושב ראש הכנסת , והוא יעמידה על סדר יומה". אומנם קורה לא אחת ששיבוץ דיון בהצעת חוק בסדר היום הולך ונגרר ומתאחר, אך ברור שמידת הסכמתו של יו"ר הכנסת עם הצעת החוק אינה יכולה להיות שיקול לגיטימי לאיחור מכוון בקביעה בסדר היום. צריכים להיות צידוקים ראויים לכך שהצעת חוק מוכנה ובשלה לשלבי החקיקה האחרונים מונחת לה על שולחן הכנסת כאבן שאין לה הופכין, וזוכה ליחס חריג ושונה למרות כל הוראות תקנון הכנסת, נוהגי והליכי החקיקה.

עוד בבג"ץ שריד הסביר השופט ברק (כתוארו אז) שקביעת סדר-הדיון היא מטיבה החלטה מינהלית, שניתן להכריע בחוקיותה על-פי אמות מידה משפטיות, וכי ראוי שביהמ"ש יתערב במקרים בהם נטען שיש הפגיעה ניכרת בערכים מהותיים של משטרנו החוקתי. זהו השיקול המכריע בדבר הצורך להבטיח את שלטון החוק על פני כל שיקול אחר.

האם קשה לדמיין פגיעה ניכרת יותר במשטר החוקתי שלנו ממצב שבו יו"ר הכנסת יחליט על בסיס דעותיו אילו הצעות חוק שהתקדמו בתהליך החקיקה אכן יגיעו לדיון הכנסת ואילו לעולם לא יהפכו לחוק ?
לדעתי, מדובר כאן בעוורון מוסרי של האגודה לזכויות האזרח, וחבל שהכוונות הטובות אכן מובילות אל המקומות האלה. לא מסכימים עם הצעת החוק ? נהלו לובי אל מול חברי הכנסת ונסו לפרק את הרוב. לא הצלחתם ? בג"ץ מחכה לכם. לא הצלחתם ? הגיע זמנם של המאבקים הפרטניים על יישומו של החוק.

וכמו שכולנו יודעים, החוק המוצע - כשלעצמו - איננו לא-דמוקרטי. נהפוך הוא, הצעת החוק - אף אוסרת אפליה על רקע השתייכות לקבוצה אתנית. זה לא שיקול שלועדות הקבלה יהיה מותר להפעיל על פי החוק המוצע. כדבר סעיף 6ג(ג) המוצע:
"ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות."

מה שמפחיד את האגודה - וצריך להפחיד כל אדם בישראל - הוא השימוש האפשרי שייעשה בחוק לצורך אפליה אסורה. שועדות הקבלה לא יפלו אנשים בגין מוגבלותם, ערביותם, גבריותם או תכונה אסורה אחרת אלא יסתתרו מאחורי עילות כגון "אי התאמתם" למרקם החברתי של היישוב.

אבל הפתרון לכך, היה ונשאר, בדיוק כמו במקרים של משפחת קעדאן ואחרים - התמודדות פרטנית עם כל מקרה ומקרה שועדת קבלה דחתה אותו ללא סיבה מוצדקת והגיונית.

האומנם האגודה לזכויות האזרח כל-כך מבוהלת מהמאבקים הפרטניים על יישום החוק ביישובים השונים, שהיא מנסה להילחם בכל כוחה, וכל אמצעי יישר בעיניה ?

אין טוב לחברה הישראלית מסדרה של מאבקים משפטיים, על החלטות תמוהות של ועדות קבלה, שיידונו מערכאה לערכאה, ויציפו לדיון בחברה הישראלית את הסוגיות היסודיות הללו, של רצונן של קבוצות של דומים לחיות רק עם עצמם, בתור חברה הטרוגנית, ליברלית, החפצה חיים.

האור חייב להגיע למחשכי היישובים שאינם מוכנים לשכן בתוכם ובקרבם, את הזר, השונה, החריג, האחר. את הגר.

ואת המאבקים האלה אתם מבקשים להשתיק ?

[עדכון: אמצע דצמבר 2010: הארץ מדווח כי יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, נענה לפניות של גופים רבים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, ומעכב את קביעת הדיון בהצעת החוק בקריאה שניה ושלישית, מתוך שאיפה להביא לשינוי בתוכן ההצעה.  לא זאת בלבד, אלא שהכתבה מלמדת שיו"ר הכנסת גם מוליך שולל את אחד משני יוזמי ההצעה, ומתרץ לו תירוצים טכניים לעיכוב, למרות שהסיבה האמיתית לדחייה היא ההענות לפניות. מאחר והשבועיים הקרובים הם שבועות של דיונים מתקדמים לאישור התקציב וחוק ההסדרים, ליו"ר הכנסת יהיו סיבות כבדות משקל בסבירותן לכך שההצעה לא עולה לסדר יומה של הכנסת. לאחר מכן, יגיע רגע הסרת הלוט מעל ההסברים, ויו"ר הכנסת יצטרך להתעמת עם המציאות בכל חומרתה. כפי שכתבתי - אין ליו"ר הכנסת סמכות מעבר לזו הטכנית של קביעת סדר היום. התערבות מהותית מצדו בשלב זה היא הפרת המשפט החוקתי של מדינת ישראל. אין לו אלא לקבוע את הצעת החוק לדיון במליאת הכנסת, ולתת לסדר החיים הדמוקרטי לעשות את שלו. כל פעולה אחרת, תהווה צעד נוסף בשיבוש הדמוקרטיה הישראלית.
למרות מודעותי לחוק גודווין, אני ידוע כחובב דוגמאות מגרמניה הנאצית, בשל בהירותן. מעטים מדי זוכרים ומזכירים שחלק גדול מהתשתית שאפשרה לנאצים להשתלט בקלות רבה כל-כך על הרפובליקה הדמוקרטית, היו צעדים שנעשו על ידי קודמיהם - אנשים שחשבו שהם מגוננים על הדמוקרטיה הגרמנית של ויימאר, ובעצם קירבו את סופה בשיבושים שיצרו או שהכניסו לפעולה במשטר הדמוקרטי של ויימאר. צר לי על שיו"ר הכנסת, רובי ריבלין, והאגודה לזכויות אזרח - אנשים שאין לי ספק בכך שרוצים רק את הטוב עבור הדמוקרטיה הישראלית - בוחרים ללכת באותו כיוון, ולא ללמוד מההיסטוריה. ]

[עדכון: על פי דיווח בואלה!, תהליך הפיכת תקנון הכנסת והליכי החקיקה בישראל למיש-מש נמשך ומסתמנת פשרה לפיה ועדות הקבלה יותרו רק בפריפריה הישראלית - בגליל ובנגב. חבל שיוזמי הצעת החוק משתפים פעולה. חבל עוד יותר שהתוצאה הנוצרת, יותר משהיא תוצאה ראויה, היא דוגמא נוספת לדרך בה הפריפריה הישראלית היא בעצם no-man's land. המדרון החלקלק רק הפך חלקלק יותר].

[עדכון: חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א-2011 (זהירות PDF!) התקבל בכנסת ב-22/3/2011 בנוסח הפשרה. החוק פורסם ברשומות ב-30/3/2011. הוא נכנס לתוקפו 30 יום לאחר מכן. ]

יום שני, 15 בנובמבר 2010

ביהמ"ש לענייני משפחה הוציא צו המורה על עריכת ברית מילה למרות התנגדות האב

ביהמ"ש לענייני משפחה הוציא צו המורה על עריכת ברית מילה למרות התנגדות האב. מסוג פסקי-הדין המביאים את המעניין בהם לאנחת "איזו החמצה!" עם סיום הקריאה. במקום דיון מעמיק בברית המילה, ביתרונות ובחסרונות הרפואיים, ובמחלוקת הערכית-תרבותית הקיימת בנושא, מצאה עצמה כבוד השופטת שפרה גליק פוסקת בעניין, על-כורחה, על סמך היבטים שבסדר-הדין ובדיני הראיות  שהם טכניים בעיקרם. הסיבה העיקרית לכורח הזה - העובדה שההורים כנראה התנגחו בסוגיה כנושא נוסף שאיפשר להם לממש את איבת-הפרידה, ולא מאחר והיה מהותי עבורם. כתוצאה, נאלץ להמתין לפסק-דין אחר בנושא הזה כדי לזכות לדיון משפטי ראוי לשמו בסוגיה המרתקת של הורים החלוקים ביניהם בשאלה האם יש לבצע ברית-מילה בבנם התינוק, ומהי טובת הילד בעניין שכזה.

מובא כאן קישור לפסק הדין באתר scribd.  פסק הדין פורסם באתר ביהמ"ש העליון, תחת מדור פסקי הדין שהופצו על ידי הדוברת. זהו מדור שתוכנו משתנה מעת לעת וכן לא יכלתי להפנות לקישור לפסק-הדין שם. אין אפשרות להביא קישור קבוע לפסק-הדין במערכת נט-המשפט, שכן משום-מה התיק כולו מסומן ככזה שאין לציבור גישה אליו (בעוד שלפסק-הדין עצמו, מרגע שהופץ על ידי הדוברת, היתה צריכה להיות גישה לציבור). לכן הקישור האלטרנטיבי.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

Google's reply to Oracle's Java lawsuit

Google's reply to Oracle's Java lawsuit is a reply worth reading if you have the time...seems like the guys from Google have decided to go for the neck... If this will get to a verdict (and not a settlement), this might mean to Oracle the end of control over Java and the end of license payments for Java technology.
This is just another event, in the maneuvers taking place in the unfolding Java War.
Apache's battle regarding the FoU (Field of Use) restriction of Java7 is another front Oracle has to manage, and one has to wonder whether Larry Ellison hasn't perhaps taken too big a bite here, with this brave attempt of leveraging Java...

[update, 8/5/2012: Although some claim that Oracle has won a first victory in the ongoing trial, I belong to those who believe that this unfolding saga is going Google's way. ]

[update, 27/05/2012: The jury has found No Infringements of Java Patents in Android. This is a significant moment in the patents war. May Oracle's failure be remembered by other corporations. ]  

דרשו מכם פיצוי בגלל הודעה ששלחתם לחברי הקבוצה שלכם בפייסבוק ? אל תתקפלו

למדתי על הנושא הודות לעו"ד יהונתן קלינגר שדיווח בבלוג שלו על הצלחתו בהגנה על מי שהקים קבוצת מחאה כנגד המינהג הקלוקל הזה ונתבע.
המינהג נשוא אותה תביעה - של נסיון לתבוע באמצעות חוק הספאם, גולשים תמימים ששלחו הודעות תמימות בפייסבוק לחברי קבוצות שהקימו, נתפש בעיני ובעיני אחרים כשגיאה משפטית גסה במקרה הטוב, או כנסיון לא-הוגן לנצל את חוסר-הבנתם של אזרחים בחוק הישראלי.  עו"ד אביב אילון ניתח את הסוגיה בצורה מצוינת במדורו "דין ורשת" בynet, ומומלץ לקרוא את הסקירה שלו שם.
העיקרון הוא פשוט - מאחר וקשר בפייסבוק הוא קשר דו-צדדי, הרי שבמסגרת ההסכמה לקשר בפייסבוק, ניתנת הסכמה לקבלת מידע כלשהוא מן הצד השני. ומכאן, כדבריו המצויינים של עו"ד אילון - "כאשר משתמש בפייסבוק בוחר להיות חבר בקבוצה כלשהי, הרי שהוא מסכים ומתיר לקבוצה לשתף עם חבריה מידע פרסומי, קל וחומר כאשר מדובר בקבוצה שנפתחה כחלק מקידומו המסחרי של עניין כלשהו."


על עצם התופעה, באחד מביטוייה המצערים במיוחד, וכן על השלכותיה, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן ו-כאן .

ולכל מי ששוקל לנסות ולהתפרנס בדרך הקלוקלת הזו של נסיון להציג משתמשים תמימים כמפיצי ספאם (ויובהר: אין לנו בעיה עם תביעות של מפיצי ספאם אמיתיים; להיפך), נזכיר -
  • למהפכת-המידע יש נטיה להתנקם באלה המנסים לנצל את פרצותיה בדרך שאיננה תמת-לב;
  • אדם שהרגיז בדרך לא ראויה את אזרחי הרשת, עוד יסבול שנים ארוכות ממוניטין מפוקפקים במנועי החיפוש; 
  • מרגע שנתפשת וכפך בצנצנת הדבש, קרא על אפקט סטרייסנד, ורד מהעץ.
ואידך זיל גמור.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

המשפט הבטחוני הישראלי והדברים הרעים שהוא עושה להגיון המשפטי הישראלי

עוד דוגמא לדרך בה מקרים קשים מייצרים הלכה משפטית רעה, בדמותו של עוד פסק דין בו ניסתה מדינת ישראל להתחבא מאחורי חוק הנזיקין האזרחיים כדי לא לשאת באחריותה למותם של אם וילדיה במהלך פתיחת ציר בחבל עזה.
נסיבות פסק הדין, בתמצית נבעו מכך שבזמן פתיחת ציר,  בימי מבצע "חומת מגן", באיזור חבל עזה, פרס טנק את שרשרתו, ומפקד הטנק טעה לחשוב שהטנק עלה על מטען. הוא זיהה דמויות חשודות באיזור הטנק ופתח לעברן באש מדוייקת וקטלנית. הקורא את פסק-הדין מוצא את כותבו מתפלפל ומסביר מדוע פתיחת ציר בנסיבות האלה איננה פעולה מלחמתית, בעוד שכל אדם ששכלו ישר יכיר בכך שהנסיבות האלה בוודאי נופלות לקטגוריה של פעולה מלחמתית.

העצוב באמת כאן הוא הבחירה של המדינה לנסות להסתתר מאחורי החסינות הקבועה בחוק הנזקים האזרחיים (אחריות המדינה) , בנסיבות בהן ברור שעל המדינה לקחת אחריות על מעשי חייליה, שמאלצת את השופטים לעשות אונס בהגיונם.
מתו כאן אזרחים חפים מפשע על לא עוול בכפם ועל כך אין כל ויכוח.
היתה כאן טעות של חייל, בשטח, בנסיבות שלאורן ולנעליו לא ירצה או יוכל איש מאיתנו להיכנס.
זו סוג התקלות המבצעיות שככל שנרצה למנוע, כנראה יתרחשו. זו המציאות הנוראית שנוצרת כל עוד חיילים חמושים החרדים לחייהם לאור איומים קונקרטיים ואזרחים חפים מפשע המנסים להתקיים למחייתם יהלכו יחד באותו איזור גאוגרפי.

אבל המדינה מגדילה לעשות, ואחרי שהיא יוצרת במדיניותה הבטחונית, התקציבית והפוליטית מצב בו חייליה נאלצים לפעול ולעתים להגיע לתוצאות טרגיות, מזעזעות וכואבות, היא עוד מנסה לחסוך מכספה וממשיכה לפגוע בעוד אנשים, על ידי עיוות נפשם והגיונם של שופטיה ושל משפטה.

מדוע כל-כך קשה למנהיגנו להוציא החלטת ממשלה, שבנסיבות בהן ברורה אחריות המדינה לפגיעה בחפים מפשע שהיו במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון, אין להסתתר מאחורי חסינות המדינה מתביעות ?

לבי עם שופטי המחוזי והעליון, שניסו לעשות צדק אל מול מציאות קשה. אולי קשה מנשוא.

ובכל זאת נתנחם בכך שיש שופטים בירושלים המבכרים את מוסרם על הגיונם. גם במציאות הזו.

[לצערי לא מצאתי נוסח חופשי מעודכן של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) במרחבי האינטרנט]

לפעמים, במשטרת ישראל פותחים תיקים רק לצורך הסטטיסטיקה

מתברר שלא רק שיש שוטרים במשטרת ישראל שהם כל-כך שלומיאלים שאינם יודעים להפליל חפים מפשע גם כשהם מאוד מתרכזים 
(וכולנו -

  • שמחים עבור החפים מפשע שיצאו,
  • חרדים מהמחשבות על אלה שלא,
  • ומצטערים עבור עצמנו, על שיש בין אלה המופקדים על בטחוננו גם כאלה אנשים)

אלא שגם כאשר מנסים שוטרים וקצינים לעבוד על המערכת הממוחשבת של המשטרה, כדי להצטיין, הם ממשיכים בשלומיאליות המדהימה שלהם. הארץ דיווח על תכתובת בתוך המשטרה ממנה עולה ברורות שמאז שילובה של מערכת למעקב סטטיסטי אחרי התנהלות תחנות ומחוזות המשטרה, יש תופעות ברורות של פתיחת תיקים לצורך ניפוח הסטטיסטיקה על הפעילות.
הדוגמא הניצחת: חלק לא קטן של התיקים שנפתחו בגין החזקת סכין, נסגרו בשל חוסר ראיות. והרי אי אפשר שתיק שעצם פתיחתו מבוססת על הראיה העיקרית - הסכין, ייסגר מהסיבה הזו.... 


זה לא שכותב דברים אלה נהנה לרדת על המשטרה. רחוק מזה. כמה ממכריי החביבים ביותר הם שוטרים. אבל כאשר אתה יודע שיש גם שוטרים כאלה,  אתה מבין שלא רק הסחבת בבתי המשפט אלא גם התפקוד של המשטרה, דוחפים אנשים לחפש פתרונות למצוקותיהם בקרב בוררי העולם התחתון. גם כך נדמה שהמשטרה והמערכת המשפטית מקדישות יותר מדי זמן למרדף אחרי השחיתות בצמרת, ונשמט מזכרונן שגם האזרח הקטן רוצה שישקדו על בטחונו האישי.
אז לגלות - שוב ושוב - שבמשטרה משרתים גם אנשים שלא רק שמצפונם אינו מקשה עליהם לנהוג באופנים בלתי-ראויים, אלא שהם אינם מצויידים בחריפות-השכל הנדרשת כדי להשלים בהצלחה את הפעילויות המפוקפקות האלה, זה פשוט מדכא.

ובואו לא נשכח עוד פן עצוב של הכתבה  - תיקים שנפתחים לא תמיד נסגרים. וכדי שתיק יהיה אמין, הוא צריך להיפתח על שמו של חשוד. איזשהו אזרח. גם כאשר תיק נסגר ב"חוסר אשמה" או ב"אין עניין לציבור", הוא מותיר כתם פלילי על האזרח שעל שמו נפתח תיק משטרה, כתם שימנע ממנו מלהוציא תעודת יושר.
בזמן שאנשי-משטרה מסויימים עוסקים במה שעבורם הם משחקים בסטטיסטיקה שנועדו לשפר את מעמדם או להביא לקידומם, אזרחים נפגעים, הן  בפרנסתם והן בשמם הטוב.
אזרחים חפים מפשע, שכל רעתם היא שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא-נכון.
מדינת ישראל. 2010.

[עדכון, אפריל 2011: YNET מדווח על סמך ראיונות עם שוטרים שפתיחת התיקים לצורך הסטטיסטיקה נמשכת ונמשכת

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

בארה"ב, לעובדים יש זכות להתאגד גם בעזרת פייסבוק

דיווח מעניין (במקור בניו-יורק טיימס) מלמד שהNational Labor Relations Board, הסוכנות האמריקאית הפדרלית האחראית על איגודי עובדים ופרקטיקות העסקה לא הוגנות, פתחה בהליך שנועד להשיב לעבודה עובדת שפוטרה מאחר ומתחה ביקורת על הממונה עליה בפייסבוק. הסוכנות גורסת שהזכות המוקנה בחוק האמריקאי לעובדים לתקשר זה עם זה לגבי תנאי העבודה (במקרה זה, לגבי הממונה עליהם) חלה גם בפינת הקפה וגם באינטרנט. העניין יידון בבית המשפט בארה"ב, אך נראה שהתנאים להגנת החוק על תקשורת בנושאים האלה בפייסבוק, בארה"ב, הם שהעניין יידון בפייסבוק בין אנשים שרובם ככולם עובדים באותו מקום עבודה נידון, שהדיון יעסוק בנושאים הקשורים לעבודה (ולא, למשל, בענייניו הפרטיים של הממונה מחוץ לשעות העבודה), ושהדיון לא יפגין חוסר נאמנות למעביד (דיון משמיץ שאיננו מבוסס על עובדות).

בהתחשב בכך שהזכות להתאגד היא זכות יסוד מוכרת במשפט הישראלי, נראה לעניות דעתי שגישתה של הסוכנות ישימה ונכונה גם כאן. בתי-המשפט בישראל התקשו בשנים האחרונות להתמודד עם הסוגיות הסבוכות שמהפכת המידע הביאה איתם אל ספם, וראינו לא אחת פסקי-דין שפגעו להשקפתי פגיעה לא מידתית ולא ראויה בזכויות העובדים, עם השלכות-רוחב מסוכנות. נקווה שבעניין הזה הדברים ייראו אחרת, ושבהקשר הזה, דווקא מארה"ב תצא תורה.





יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

השאלה היא: למה להתייעץ עם עורך-דין ולא להסתמך על עצה מהרשת או בשיחה ?

לא-אחת אני נשאל שאלות משפטיות באקראי, בשיחה חברית, במפגש עם השכנה וכדומה. בהיותי אדם נחמד אני נותן תשובה על סמך ידיעותי בנושא השאלה, ומייד לאחר מכן מסביר שהתשובה שאני נותן איננה מספיקה כדי להסתמך עליה. ייעוץ משפטי, בדיוק כמו ייעוץ רפואי או ייעוץ פיננסי או ייעוץ הנדסי (ושלל ייעוצים אחרים), הוא משהו שצריך לתפור לנסיבות המדוייקות של העניין. הייעוץ צריך להינתן לאחר עיון מפורט במסמכים ובעובדות הרלוונטיים, תשאול מעמיק ומפורט של הלקוח והאחרים המעורבים, ובדיקה עדכנית של המצב המשפטי על שלל הקשריו כשהיועץ מרוכז בעניין הנדון. בוודאי לא משהו שקל לעשות על רגל אחת, כשאתה עולה במדרגות עם השקיות מהסופר, או במפגש רעים...

ובכל זאת, שוב ושוב אני נתקל במצב הזה, כשלא אחת השואל הוא בעצמו מישהו שאמור לדעת יותר טוב. אם זה עורך-דין עמית, רופא, מהנדס או אדם אחר שבעצמו - לו היה נשאל על רגל אחת באיזושהיא סוגיה - היה מתלונן לאחר מכן על קלות-דעתן של הבריות.

ואם הצלחתי לשכנע, ולו במעט, בסכנתו של הייעוץ המשפטי על רגל אחת, נתקדם אל הסיכון שבהסתמכות על "משהו שמצאתי באינטרנט". מעבר לאי-ההתאמה בעניין שנדון "שם באינטרנט" לנסיבות הייחודיות לבעיה שלך השואל/ת, יש סיכון עצום בנוגע למידת העדכון שבתשובה - יכול להיות שהתשובה כבר לא נכונה, כי ניתן פסק-דין אחר, כי היה עדכון חקיקה, כי השתנתה הוראת-מינהל או הנחיות פנימיות של המשרד העוסק בדבר, ואולי השתנתה הפרקטיקה הנוהגת.

בקיצור - אם משהו חשוב לכם , אל תסתמכו על המידע שאתם מוצאים באינטרנט או מקבלים בשיחה קצרה. היכנסו למשרד של עורכ/ת דין או הרימו טלפון בבקשת ייעוץ והיו נכונים להשקיע את הממון הנדרש, כדי שתפעלו על סמך ייעוץ משפטי איכותי. התייחסו למידע שאתם מוצאים באינטרנט - לרבות בבלוג הזה - כאל נקודה למחשבה, נקודת פתיחה למחשבות שלכם בנושא. בוודאי לא כייעוץ משפטי לפיו אתם יכולים לפעול שם בחוץ. את החליפה המשפטית שתגן עליכם כראוי מהעולם האמיתי הקר והעויין  אפשר להשיג רק בהתאמה אישית, ממש כמו אצל חייט.

במשפטים, בניגוד לענף הביגוד, החייטים הם עדיין האפשרות הפרקטית היחידה למי שזקוק לשירות.

ונסיים בבדיחה קצרה שמקורה אינו ידוע לי, אך המסתובבת לה באינטרנט בשלל נוסחים, ומאירה פן נוסף של העניין נשוא פוסט זה:
רופא ועו"ד נפגשים במסיבה. הרופא מתלונן לעו"ד על כך שכל מכריו הנפגשים בו ברחוב או באירועים חברתיים מתייעצים איתו לגבי כל בעיותיהם, מראים לו את איבריהם השונים ושואלים על שומותיהם. "גם גוזלים ממני את הפנאי שלי, גם מסכנים אותי בתביעות רשלנות רפואית, ובנוסף לכל אני גם מפסיד פרנסה!"
העו"ד מחייך ומסביר "פעם גם אני סבלתי מזה, אבל היום יש לי פתרון מצויין לעניין."
הרופא נרגש, שואל מהו הפתרון.
"פשוט מאוד," מסביר העו"ד, "בכל פעם שמישהו שואל אותי שאלה שכזו, אני מקפיד לשלוח לו חיוב על ייעוץ משפטי בסך 500 ש"ח. מהר מאוד הפסיקו להתייעץ איתי כך, וקיבלתי בחזרה את חיי".
יומיים לאחר-מכן הופתע הרופא לקבל בדואר חשבון על סך 500 ש"ח מהעו"ד, בכותרת "ייעוץ משפטי בענין הטרדות".

יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

יום שני, 4 באוקטובר 2010

בכיר בוולס פארגו מודה שהוא וידא רק את התאריך על מאות הוראות מימושי-משכנתא עליהן חתם

קשה להיות חייב-משכנתא חדל-פרעון מארה"ב בימים אלה של נדל"ן שאיבד את רוב ערכו, אבל מתברר שלקשיים יש גם סיבות שאפשר היה לוותר עליהן. כתבה ביאהו מדווחת כי בכיר בוולס פארגו הודה שהוא וידא רק את התאריך על מאות הוראות מימושי-משכנתא עליהן חתם. מתברר שזו היתה הפרקטיקה  המקובלת בבנקים גדולים אחרים, שהקפיאו עשרות אלפי הליכי מימוש משכנתא ופינוי, אחרי שהפרקטיקה המפוקפקת הזו נודעה בציבור.

יום שני, 27 בספטמבר 2010

מבחינה משפטית, שוב לא הולך לגוגל באירופה

עוד לא עברה שנה מאז דווח כי באיטליה נפסק כי בכירים בגוגל פגעו בפרטיות אדם כתוצאה מכך שלא מנעו העלאת סרט ליוטיוב, והנה דיווח על הרשעת גוגל בצרפת, בגין הוצאת לשון הרע שהוציא מנגנון ה-suggest של מנוע החיפוש, שהוסיף מייד לאחר הקלדת שמו של אדם, הצעות להשלמה כגון "אנס" ו-"עובד השטן"...  לזכותו של ביהמ"ש הצרפתי, הוא הפגין הבנה מסויימת בנוגע לנסיבות (בכל זאת, התובע היה אדם שהורשע בעבירה הצרפתית הלא-ברורה של "השחתת קטין"), ומעבר לחיוב גוגל בהוצאות, ובנקיטת צעדים לתיקון המצב, הורה על קנס של אירו אחד.

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

הסבלנות משתלמת. סוף סוף הוגשה תביעה על ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה תביעה על אפליית נשים

דיווח בפורטל זכויות האדם של המרכז האקדמי למשפט ועסקים : נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה הגישה תביעה נגד עיריית ירושלים בגין הפליה בשכר נגד עובדות עירייה. על פי כתב-התביעה, פקידות המבצעות אותה עבודה כמו פקידים העובדים באותה מחלקה,  מקבלות שכר שהוא משמעותית נמוך יותר.... חשוב לקרוא את כתב התביעה, המלמד הן על הקושי הרב בו נתקלת הנציבות באכיפת השוויון בעבודה, והן על המציאות המגדרית בגוף ציבורי בישראל. לא שלא ידענו, אבל בוודאי תסכימו איתי שיש הבדל מהותי בין הידיעה הכללית, זו שאיננה-מבוססת, לידיעה המעוגנת בעובדות המרות.

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

עדכון: הוגש ערעור לעליון כנגד עונש המאסר בגין אונס במרמה בשל קיום יחסי מין בהסכמה תוך התחזות לרווק יהודי

לא מזמן שיתפתי בפרשה במסגרתה הורשע אדם באונס במרמה,  שכן, למרות היותו נשוי וערבי, הוא הציג עצמו כרווק וכיהודי. שמחתי להתעדכן שאכן הוגש ערעור לעליון. כנראה שבגלל שההרשעה היתה בעסקת טיעון, הערעור הוא רק על העונש, ולא על עצם ההרשעה. הערעור הוא מסמך מרתק לקריאה, הן בהיבטיו המשפטיים והן בהיבטיו הסוציולוגיים.
בקריאתי הופתעתי לגלות שההלכה עליה התבסס בית-המשפט בעניין קאשור  נקבעה לא מזמן, בעניין סלימאן נ' מדינת ישראל. עניין סלימאן אותו מקרה זכור לרע, בו פנה אדם לנשים ברחוב, התחזה כבכיר במשרד השיכון, בירר שהן זקוקות לסיוע המשרד בשיכון, ופיתה/אילץ אותן לקיים עמו יחסים בהבטחה לסיוע בשיכון. ההלכה הנגזרת מעניין סלימאן, מקרה מעניין כשלעצמו, שמלמד על הבירוקרטיה והחברה הישראלית לא פחות מכפי שהוא מלמד על המשפט הישראלי, היא דוגמא מצויינת לכלל הבריטי הישן  "hard cases make bad law", ובעברית - ממקרים קשים לפסיקה, יוצרים משפט רע. כל שנותר לנו הוא לקוות שבסיבוב הזה המשפט הפסוק בארצנו יהפוך טוב יותר.

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

regulations.gov בארה"ב. ומתי אצלנו ?

מדברים על חקיקה, במקרה הצצתי היום בregulations.gov האמריקאי. האתר נועד לסייע על הקשר של הציבור עם הסוכנויות העוסקות ברגולציה (המקבילה לחקיקת המשנה שלנו), מתוך הנחה שצריך לוודא שהציבור מעורב גם בחקיקת-המשנה, ולא בחקיקה הראשית (כמובן באמצעות נציגיו). הפרוייקט הזה של דמוקרטיה ישירה הוא דוגמא נהדרת לדרך שבה האינטרנט בהחלט מאפשרת לציבור לרכוש בקיאות, ולהשמיע את קולו. הוידאו הבא מסביר בתמצית את הסיפור. מה אפשר לעשות חוץ מלהביט בקנאה, ולקוות "בקרוב אצלנו" ?

a tale about Trademarks and public relations startegy: how Microsoft secured the name for Kinect, but in secret

An interesting tale from Joystiq.com, titled:
  "The 'Kinect' story, a case study in international trademark trickery", is worth reading, for anyone who finds Intellectual Property issues interesting, and wants to know how Microsoft was able to secure the Kinect trademark, without letting everyone know in advance, how this fun-looking device is about to be called... for those who want the bottom line, the trick is simple: an "Intent to use" filing, in a treaty country with a difficult to navigate registry system...

יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

נייר עמדה שחשוב שכל אזרח יכיר: חסמים ופגמים בעתירות אסירים ובגישת אסירים לערכאות

ארגון עדאללה והקליניקה לזכויות ושיקום אסירים באוניברסיטת חיפה הגישו נייר עמדה המפרט "שורה של פגמים וחסמים דיוניים הפוגעים בגישתם של האסירים לערכאות, בכבודם ובזכותם להליך פומבי והוגן" לוועדה שמינתה נשיאת בית-המשפט העליון, לבחינת המתכונת הראויה לעתירות של אסירים.

הבעיות הנסקרות בנייר העמדה - דיונים מתנהלים בתוך בתי-הכלא, על כל המשתמע מכך; אי קבלת כתבי תשובה מבעוד מועד וזמן סביר טרם הדיון; הפרקליטות אינה טורחת לקבל תגובת האסירים לבקשות ביניים המוגשות במסגרת הליכי עתירות אסירים לרבות הליכי רשות ערעור בפני בית המשפט העליון; אי עקביות בסיווג עתירת האסיר כעתירה מנהלית על המשתמע מכך (למשל- בנוגע לשימוש בראיות חסויות, שהוא בעל משמעות רבה בדיונים בענייניהם של אסירים); איסור הגשת עתירות אסירים קבוצתיות; העברת עתירות אסירים בין בתי-המשפט השונים כמה פעמים, ללא מתן אפשרות לאסיר להגיב על ההעברה, גם כאשר ההעברה הופכת את העתירה ללא-רלוונטית (ועם השלכות בירוקרטיות שליליות לגבי יחסי האסיר עם שב"ס); הגבלות על אפשרות ההשגה של האסירים על ההחלטות בעניינים לפני ביהמ"ש העליון שיש ספק בנוגע לחוקיותן; תנאי הסעה קשים ברכבי שב"ס, המביאים אסירים לוותר על הגשת עתירות, ניהול הליכים משפטיים ואף קבלת טיפול רפואי.

במדינה שבה לפני מספר שנים היה צורך בהחלטה של בג"ץ, כדי שהמדינה תהא חייבת לספק לכל אסיר מיטה,  חשוב שזכויות האסירים יהיו על סדר-היום של החברה בכל עת. חשוב להכיר. אסור להתעלם.

מאמר מעניין אך בעייתי - "‫משבר ההטרוסקסואליות:‬הבניית זהויות מיניות בדיני לשון הרע"

מאמר חדש ומעניין אך בעייתי מאת הדי ויטרבו - "‫משבר ההטרוסקסואליות:‬הבניית זהויות מיניות בדיני לשון הרע" (התפרסם בעיוני משפט), טוען שהשיח המשפטי בתביעות לשון-הרע בגין הצגת נטייתו המינית ההומוסקסואלית של אדם בציבור, עוסק, לטענת המאמר בנסיון "לערער את יציבותה המושגית והנורמטיבית של‬ ‫ההטרוסקסואליות, ולפיכך הוא גורר גינויים משפטיים חריפים. התגובה המשפטית על‬ ‫תיוג זה היא ניסיון להבנות (מחדש) את ההטרוסקסואליות כזהות ברורה ויציבה, כבררת–‬‫מחדל תקנית ורצויה, ולהבדיל אותה מההומוסקסואליות, המזוהה עם בושה, השפלה,‬ ‫סכנה והסתרה.‬"
אני סבור שהמאמר בהחלט חשוב לקריאה, גם בגלל המבט המעניין על דיני לשון-הרע, ובעיקר בגלל שכל עיסוק בנושאים שהם בחזית של המאבק על זכויות-אדם בחברה שלנו מקדם את המאבק הזה, ולו בכל הנוגע לקידום התודעה של חברי-החברה. עם זאת, לדעתי נפלה טעות יסודית בגישה של הכותב, שמתעלם מנקודה חשובה ובסיסית: את התגובה המשפטית על התיוג יוזמים לא רק הטרוסקסואלים, אלא גם הומוסקסואלים. אנשים מסויימים בוחרים "להישאר בארון", וזו זכותם. בחברה שהרוב בה איננו הומוסקסואלי (ושאלת שיעור ההומוסקסואלים באוכלוסיה היא שאלה שכנראה עוד יידרשו שנים עד שתהיה לה תשובה ראויה), ושיש בה תופעות עצובות ומזעזעות של חוסר-סבלנות קיצוני ואלים כלפי השונה, האחר, על לא עוול בכפו, הזיהוי כהומוסקסואל אכן עלול להביא עמו השפלה, בושה  ואף סכנה. הטרוסקסואליות איננה בהכרח ברירת-מחדל תקנית ורצויה, אבל היא בהחלט מהווה מסתור יעיל מאוד למי שעלול למצוא עצמו נרדף ופגוע בגין הוצאתו-שלא-מרצונו,  תהא אמיתית או תהא שקרית,  מן הארון. לכן הביקורת הזו על בית-המשפט, המגן על המבקשים להסתתר בארון, כאילו הוא עוסק בהגנה על ההטרוסקסואליות, איננה הוגנת ואיננה נכונה. למרות זאת, המאמר בהחלט שווה קריאה.



יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

איזור פיתוח חופשי מפטנטים ?

כתבה מעניינת מצביעה על היתרון האפשרי בפיתוח במדינות מתפתחות, בהן נרשמו ואושרו מעט מאוד פטנטים. שווה לקרוא. גם אם יש לי ספקות בדבר ההצהרות שבכתבה, שלדעתי מחייבות בדיקה נוספת, אין ספק שעצם הפער הברור בפטנטים שהתבקשו במדינות המתפתחות כמו ברזיל, סין, רוסיה והודו, לעומת מדינות מפותחות באירופה וארה"ב, מעיד על ההבדל בין פטנטים שמייצגים התקדמות המצאתית אמיתית, כפי שהתכוונו אליה, פעם-פעם, כשדיני הפטנטים היו תמימים, לבין פטנטים שנרשמים משיקולים של תחרות עם חברות-חוקרות אחרות, כדי לאפשר מאזן אימה של פטנטים, והסכמים של שימוש הדדי ללא חיוב....

דיווח עבירות תנועה על ידי העלאת תמונה לאינטרנט: בינתיים רק בדלהי

פרוייקט קשר עם הקהילה של משטרת התנועה של דלהי, התפתח למיזם שמאפשר לדווח על עבירות-תנועה באמצעות העלאת תמונות של האירוע לפייסבוק. האם גל-העתיד של אכיפת החוק כבר הגיע ?

יום שישי, 30 ביולי 2010

הצעת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות

אחרי שנים בהן כולנו מתלוננים על המציאות ההזויה בה דווקא על המעונות לפעוטות - ילדים מתחת לגיל 3 - אין פיקוח ממשלתי, הונחה סוף סוף הצעת חוק ממשלתית על שולחן הכנסת. עכשיו רק צריך לקוות שההצעה תקודם בזריזות הראויה.
אני לא אכנס כאן לפרטי ההצעה, אבל 4 נקודות בה צרמו לי מאוד, אפילו לפני ירידה לפרטים -

  • העובדה שהיא תחול רק על מעונות/גנים שבהם יותר מ-7 ילדים, ובכך ימשיכו להתקיים ללא פיקוח כל אותם פעוטונים פרטצ'יים המוכרים לנו... ; 
  • השימוש שעתיד להעשות בגופי בדיקה פרטיים על פי ההצעה - ההפרטה של הפיקוח נמשכת (למרות שכמובן יהיו גם סמכויות פיקוח לפקחים ממשלתיים), ומודל הרישוי בדומה לרכבים ממשיך לקנות שליטה ולהפוך להיות פופולרי ונפוץ באכיפה ובבקרה הממשלתיים. הצופה המודע לאוזלת היד והתקציבים הממשלתיים בנוגע לפיקוח מבין את השיקול שבנושא, אבל כולנו מכירים מהכבישים את ההבדל בין רישוי המכוניות לאכיפת חוקי התעבורה ביום-יום...
  • העובדה שכל תוכן הההוראות שיסדירו את פעילות המעונות יוסדר בתקנות ולא בחוק עצמו. מה שאומר שעוד תידרש סבלנות רבה מצידנו לפני שנראה את החוק הישראלי מסדיר את פעילות המעונות לפעוטות; 
  • ההחלה ההדרגתית להדהים  - בשלוש השנים הראשונות לאחר תחילת החוק, הוא יחול רק על מעונות שבהם 20 ילדים לפחות; בשלוש השנים שלאחר מכן על מעונות שבהם 14 ילדים לפחות; בשלוש השנים לאחר מכן (שנים 6 עד 9 לתחילת החוק) הוא יחול על מעונות שבהם 10 ילדים לפחות; ורק מהשנה העשירית הוא יחול על מעונות שבהם 7 ילדים לפחות... ברור שמדובר כאן במערך מורכב ובעייתי שיידרש זמן לרגולציה שלו, אבל אם ממילא מגבילים רק למעונות גדולים ובינוניים, תוך הימנעות מפורשת מהמעונות הקטנים, אפשר היה להסתפק ב-3 שנים של כניסה לתהליך. הרי ממילא, כמפורט לעיל, עוד יהיה זמן במסגרת התקנת התקנות להקמת המערכים הנדרשים ולהערכות להפעלת החוק ; 

אבל לפחות נתנחם בכך שהתהליך התחיל סוף-סוף....

יום חמישי, 22 ביולי 2010

מדברים על הצעת חוק הגיור. אז מה היא בעצם ?

חוק הגיור המוצע, שיש הסוברים שהוא אסון לקשר עם העם היהודי בתפוצות ויש הרואים בו הכרח לעם היהודי היושב בציון, נראה לכאורה כחוק תמים.
מצד אחד ההצעה,בנוסחה הנוכחי, משמרת את החלטות הממשלה הקודמות שהכירו בגיורים לא אורתודוכסיים. מצד שני, ההצעה מקנה סמכויות לבתי-דין מיוחדים של רבני-עיר לבצע גיורים, בתנאים שונים, מה שיהפוך את הגיור לנגיש ופשוט והתהליך יהיה כפוף - כולו - לפיקוחם והנחייתם של הרבנים הראשיים לישראל.
אפשר למצוא את הצעת החוק שהכינה ועדת החוקה של הכנסת כאן , ולהחליט לבד מי נראה כצודק יותר - התומכים או המתנגדים.

אפשר גם לקרוא קצת, ולהתרשם ממגוון הדעות בנושא (למשל: כאן, כאן  , כאן,  כאן וכאן). אפשר לקרוא את דעתם של הקוראים להקל בגיור, של המחמירים בגיור, על החפצים בגיור ועל המיועדים לגיור.

ואפשר גם לחשוב על התהליך הזה, של הצטרפותו של אדם לקבוצה, על מה שדורשים ממנו היום, על מה שכנראה דרשו ממנו לפני כך-כך שנים, ועל הדרך שהעם היהודי והאמונה היהודית עשו מאז ועד היום. 

יום רביעי, 21 ביולי 2010

האם לשקר כדי לקיים יחסי-מין זה לאנוס ?



ביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק,על פי דיווחי התקשורת (לצערי לא הצלחתי למצוא פרסום פומבי של פסק הדין, נכון לכתיבת הפוסט, ועקרונותיי מונעים ממני להפנות לפסק דין באחד המאגרים המסחריים), כי גבר הורשע באונס, מאחר ושיקר לאישה עמה קיים יחסי-מין בנוגע לזהותו.

הגבר, סבאר קאשור, בן 30 מירושלים, הורשע כי הציג עצמו בפני האישה כרווק יהודי, בעוד הוא ערבי מוסלמי נשוי ואב לילדים. הוא הציע לה להילוות עמו לבניין שם קיימו יחסים בהסכמה. לאחר מכן התבררה לאישה זהותו האמיתית, והיא הגישה תלונה במשטרה על אונס. ההרשעה נעשתה במסגרת הסדר טיעון בה הודה בביצוע אונס ומעשה מגונה.


מבחינת לשון החוק, אין כאן משהו חדש. חוק העונשין, באחת החלופות להגדרת עבירת האונס, קובע כי הבועל אישה בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנה.

עובדות המקרה מציגות בבירור שהייתה כאן השגה של  סקס במרמה בנוגע למיהות העושה.

ידוע וברור לכולנו, שמרמה בנוגע למהות המעשה היא עניין של יום-יום בחברה האנושית. פלוני ואלמונית נפגשים, היא מחמיאה לו, יוצרת בו רושם שהיא מעוניינת בקשר רומנטי ארוך טווח שיהיה מושתת על אינטימיות בריאה וטובה, ולאחר שהשניים עושים זה בזה מעשים שונים, היא נעלמת לה כלעומת-שבאה, והבחור נותר אומלל ופגוע. התרחשויות דומות קורות כשפלוני מציג עצמו כפנוי המחפש אחרי קשר, בעודו תפוש המחפש דרך להעביר את זמנו בנעימים. עוד ידוע לכולנו שהחברה שלנו עדיין איננה מתקדמת דייה כדי שהחלוקה המגדרית תהיה זהה, וברוב המקרים, כפי שמבהירה גם לשונו המגדרית הלא-פמיניסטית של חוק העונשין, הנפגע מסוג כזה של התנהגות היא נפגעת.

אבל בשאלה האם כל חבריה של החברה הישראלית תמימי-דעים כי מדובר במקרים האלה  באונס ? אני מסופק.

השאלה הנשאלת במקרה הזה, היא האם במדינה דמוקרטית, שערך השוויון הוא נר לרגליה, הצגת אדם את עצמו כאילו הוא משתייך לקבוצה אתנית מסויימת, שאיננה מצג-אמיתי, יכולה להחשב כהשגה במרמה לגבי מיהות העושה. האומנם נאמר שאדם שהציג עצמו כיהודי במטרה לקיים יחסי-מין בהסכמה עם ערבייה, ייראה כמי שאנס אותה, רק בגלל ששיקר לגבי זהותו האתנית ?
ומאידך גיסא, ביודענו שיחסי-אישות מובילים, או לפחות עלולים להוביל, אל עבר היחסים הרציניים והנישואין, האם אין נתון כהשתייכות אתנית מהותי לעצם השאלה האם יש כאן בכלל רקע ראוי לפיתוחה של מערכת-יחסים ?

מדובר בסוגיות לא-פשוטות, שנוגעות בכמה מהחיכוכים המרכזיים בחברה הישראלית המודרנית. יחסי יהודים-ערבים ויחסי גברים-נשים, וכבר הולך ומסתמן שבקרב הזה, הפמיניסטיות ונציגי המיעוט הערבי מסמנים את הצד שכנגד כמטרה ראויה, בקרב על המטרה הנחשקת על ידי שני הצדדים כאחד - שוויון מהותי אמיתי.

בעובדות אלה יצטרך להתלבט בית-המשפט העליון של מדינת ישראל.

הערעור כבר בדרך.

לכשעצמי, מעבר לתחושה הלא-נוחה הנמשכת בתוכי כשאני נתקל בנסיבות בהן נראה כאילו המחוקק מפורש כמי שבוחר למשטר את התנהגות הפרטים בתחומים שספק אם ראוי להפכם לעניין הציבור, ומעבר ללבטים המכרסמים בי כשאני נתקל בהתנהגויות שספק בעיני האם אכן נכון שמשטרת ישראל היא שצריכה להילחם כנגדן, אני ממשיך לתמוה - מדוע ולמה בחר מר קאשור להגיע להסדר טיעון.... 

יום שלישי, 20 ביולי 2010

הצעת חוק פרטית הונחה היום, וזה כבר רציני....

גבי גזית, בתוכנית הבוקר שלו, היום ב-103 FM, סיפר על הצעת החוק המקודמת על ידי 22 ח"כים שנועדה להטיל אחריות פלילית על גברים הצורכים מין בתשלום, במטרה להילחם בתופעת הזנות. גזית הזכיר שהנושא כבר נדון בתוכניתו בעבר, אבל מאז הצעת החוק גובשה, והונחה על שולחן הכנסת, וזה כבר מעיד על רצינות... על הצעת החוק נדון בהקשר אחר. בפוסט הזה אני מבקש לדון ברצינות המיוחסת למעשה של הנחת הצעת חוק על שולחן הכנסת.

למען האמת, הופתעתי מהאמירה הזו. גבי גזית ידוע כעיתונאי ותיק, שחלק מהזמן אף נשמע כמי שיודע על מה הוא מדבר, והנה לפתע הוא כושל באמירה שטותית שכזו.
המחקר המצויין  (או בלשון המכון הישראלי לדמוקרטיה - נייר עמדה) פרי עבודתם של דנה בלאנדר וערן נחמיאס בהנחיית פרופ' דוד נחמיאס, "חקיקה פרטית", בפרק העוסק בהיקף החקיקה הפרטית,  מלמד ששיעור ההצלחה בקידום הצעות חוק פרטיות מרגע הנחתן על שולחן הכנסת הולך ויורד מכנסת לכנסת, ומאז הכנסת העשירית הוא עומד מתחת ל-10% אחוזי הצלחה, כשמגמת הירידה נמשכת. גורם חשוב בהקשר הזה הוא הגידול האדיר במספר הצעות החוק המונחות על שולחן הכנסת.
כך, בכנסת ה-16, האחרונה שכיהנה יותר מ-3 שנים, התקבלו בסך הכל 199 הצעות חוק פרטיות והפכו לחוקים, וזאת למרות שעל שולחנה של הכנסת הונחו 4492 הצעות חוק (כ-4.43%...)

כפי שסיכמו בלאנדר וקליין:
 " למעשה, רוב הצעות החוק הפרטיות המונחות על שולחן הכנסת הן בגדר                 'הצהרות חוק' שאינן עולות לדיון כלל." 

וכך צריך להתייחס לאקט הזה. הנחת הצעת-חוק היא -בחלק גדול מן המקרים - אקט שעיקרו יחסי-ציבור. לאחר נקודה זו נדרשת עקביות, נחישות, ועבודה פוליטית שהיא לרוב לא פשוטה, כדי שחבר-הכנסת יוכל לקדם את הצעת-החוק, אל מול משרדי הממשלה שבתחומיהם היא עוסקת, תוך זכייה בשיתוף פעולה עם הקואליציה השלטת בכנסת. בהחלט ייתכן שהצעת-חוק הונחה מתוך מטרה לקדמה, אבל עצם הטענה כי יש הישג או רצינות הכרוכים בפעולת הנחת הצעת החוק  - פעולה שכל שנדרש ח"כ כדי לבצעה הוא עמידה בהליכים פקידותיים-בירוקרטיים - היא טענה מגוחכת, ומדובר באקט פשוט שערכו - לכשעצמו - מבוטל לגמרי.

חשוב להבהיר שקורה כי הצעת-חוק איננה מקודמת לאחר הנחתה, מאחר וחבר-הכנסת משיג את תכליתה בדרך אחרת - שינוי מנהלי בדרך התנהלותו של משרד, קבלת החלטה על ידי האמונים על הנושא, או חקיקה אחרת שמקדמת את אותו הנושא. מהבחינה הזו, הצעת החוק מונחת כסוג של נשק שחבר-הכנסת עלול לעשות בו שימוש. קשה להעריך את כמות הצעות החוק שנועדו לשרת מטרה זו, אבל אני סבור שהערכה בטוחה ואף נדיבה תעריך את ההיקף של הצעות חוק מסוג זה, כדומה לאלה שקודמו והפכו לחוקים.

רובן של הצעות החוק אינן עוברות את שלב ההנחה, בשל התקיימות אחד מן השניים -

  • הן כושלות בשלב הקריאה הטרומית, מאחר והמציע לא הצליח לזכות בתמיכת הממשלה, וכתוצאה בתמיכת הקואליציה (הממשלה והקואליציה - שתיים שהן לרוב בדעה אחת, שהרי הקואליציה, לפחות רוב זמן כהונת הכנסת, מצויה בשליטת הממשלה)
  • אף אחד לא ביקש לקדם אותן לאחר שלב ההנחה, מאחר וכל מטרת ההנחה הייתה להשיג מעט "הון תקשורתי".... 


כך שבפעם הבאה שאתם קוראים שחבר כנסת הניח הצעת חוק פרטית, דעו שהוא בסך הכל הזיז נייר ממקום למקום. המבחן האמיתי הוא בשאלה - האם הצעת החוק הזו תתקדם בתהליכי החקיקה ותהפוך לחוק, או האם ייעשה בה שימוש/מינוף כך שתכליתה תושג בדרך אחרת.
זה המבחן האמיתי לרצינות, ותו לא. 

יום שני, 12 ביולי 2010

הולכים לעשות עסקה ? מציעים לכם כבטוחה שיק של עורך דין ? אל תניחו הנחות

בעוונותיו הרבים, עורך בלוג זה עוסק, בין היתר, בייעוץ משפטי בדיני-שכירות. אירע ושוכר שנדרש להביא ערבים, הביא הורה שעיסוקו הוא עריכת-דין. ההורה התקשה להבין מדוע אינני מסתפק בו כערב יחיד, והרי הוא עורך דין !
לא זאת בלבד, אלא שאותו הורה היה נכון להפקיד בידיי שיק ערבות, והרי מן המפורסמות שאין אמין משיק שנותן עורך דין, האין זאת ? כותב דברים אלה, בהיותו עורך-דין ספקן וקפדן בפני עצמו, שנאמנותו לחוק וללקוחו עומדות בפניו ראשונות, ודוחות חברות ונימוסין (למעט במקום שאלה ראויים או נדרשים על פי חוק), הסביר שאין ביכולתו להניח הנחות. אולי פעם, בימים עברו, שיק של עורך דין אכן היה טוב כהמחאה בנקאית. אבל בימינו אלה, לא כדאי להניח זאת. אותה הורה מחה ופעה, אך נאלץ בסופו של יום להעתר לבנו, שחפץ מאוד לשכור את אותו המושכר, והביא ידיד משפחה ששימש כערב שני.

ימים עברו, והנה התגלגל ובא מולי פסק-דינו של ביהמ"ש העליון  בעניין הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נגד עורכת-הדין שרה דוידוביץ , והזכיר נשכחות. יובהר כי אין קשר בין הדמויות בפסק-הדין לסיפור שסיפרתי קודם לכן. אבל הלקח, אוי הלקח....

ונצטט הקטע הרלוונטי:
בשנת 2006 הורשעה המשיבה על ידי בית הדין המחוזי, על פי הודאתה, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, על פי סעיף 61(3) לחוק. עניינה של קובלנה זו נסב על שישה שיקים שמסרה המשיבה לבעל דירה אותה שכרה, מר גורי זילכה (להלן: המתלונן 2), במהלך השנים 2003-2004, וזאת בידיעה שאין לשיקים כיסוי, וכי החשבון ממנו נמשכו מוגבל, ותוך שהיא מציגה עצמה בפני המתלונן כעורכת דין. כשהגיש המתלונן 2 את השיקים האחרונים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לא הגישה המשיבה כל התנגדות, אך מנגד, היא לא פרעה את חובה, ולא נקטה בהליך כלשהו לקביעת יכולתה. כתוצאה מכך הוצא נגדה צו מאסר. בגין מעשים אלה, גזר בית הדין המחוזי על המשיבה, ברוב דעות, 12 חודשי השעיה על-תנאי, וזאת בנוסף לכל עונש אחר, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא תעבור עבירה מהעבירות בהן הורשעה בהליך זה. כמו כן, הוטל על המשיבה לשלם למתלונן 2 סכום של 5,000 ₪. במסגרת גזר הדין, ציין בית הדין, בין היתר, כי לא זו בלבד שהעבירות שהמשיבה מבצעת הולכות ומחמירות, אלא שהן נעשות "רבגוניות" יותר בטיבן, וניכר במשיבה שלא השכילה להטמיע את המסרים המתבקשים מהעונשים שהוטלו עליה עד כה. היא אינה מתקנת את דרכיה, ומוסיפה לעבור עבירות, וכל זאת במהלך תקופה קצרה. בית הדין ציין, כי העבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי אמנם אינן קשורות במישרין לעיסוקה של המשיבה כעורכת דין, ובוצעו במסגרת חייה הפרטיים, אך העובדה כי השתמשה בתוארה כעורכת דין בביצוע עיסקה פרטית של שכירות דירה ונוכח עצם חומרת העבירות של מסירת שיקים ללא כיסוי במיוחד ביחס למי שעיסוקו בעריכת דין – ראויים לגינוי. במעשיה, כך נפסק, פגעה המשיבה בתדמיתו של ציבור עורכי הדין ובאמון שהציבור רוחש כלפיהם, על אף שהעבירות בוצעו בכשירותה כאדם פרטי. בשל השוני בין אופי העבירות נשוא הליך זה לבין העבירות הקודמות בהן הורשעה, לא הופעלו כלפי המשיבה עונשי ההשעייה על תנאי שהוטלו עליה בהליכים הקודמים.

יצויין עוד, שבמסגרת הערעור בבית המשפט העליון (על 3 עניינים שונים בהן היתה מעורבת אותה עורכת-דין), בחר ביהמ"ש העליון שלא להיענות לערעוריו של הועד המחוזי, סירב להחמיר בענישה בפועל, ובמקום זאת החריף בענישה על-תנאי, מתוך שאיפה "להמחיש בפני המשיבה לראשונה את מסר הפסול בעבירות בהן הורשעה, כדי שיילמד לקח לעתיד".

החשוב בפסק-הדין לענייננו היה ונשאר: יש עורכי דין שכושלים ומבצעים "שורה של עבירות, בעלות מאפיינים שונים ומגוונים". לעתים יהא זה כשלון מקצועי, דוגמת הערעור הראשון שנדון במקרה הזה, בו דובר "ברשלנות מקצועית שעניינה זניחת טיפול בתביעה שהגישה, אשר הביאה למחיקת התביעה מחוסר מעש. מדובר בהתנהגות רשלנית בתחום המקצוע אשר נסבה על אי טיפול נאות בעניינו של לקוח".
לעתים תהא זו התנהגות כגון "מתן שיקים ללא כיסוי ואי תשלום סכומם. עבירות אלה אינן נוגעות במישרין למקצועה של המשיבה כעורכת דין, אך הן בודאי מטילות כתם של פסול מוסרי על מעמדה המקצועי, בשים לב לאופיין ולחומרתן". לעתים יהא זה "אי תשלום הפיצוי שהוטל על המשיבה לשלם למתלונן מכח פסק הדין שניתן בהליך המשמעת השני שאותו הייתה חייבת לקיים ככתבו וכלשונו, לא רק בתורת נאשמת, אלא גם כעורכת דין, האמורה להכיר בחובת כיבוד צווי בית משפט".


ככל שלא נהפוך בזה ונהפוך בזה, מדובר ב-"סטייה מן השורה, המשקפת, יותר מכל, את אי הבנתה של המשיבה את דרישות המשמעת הנובעות ממעמדה כעורכת דין, והנגזרות מהשתייכותה למערכת מקצועית הפועלת על פי כללים מסוימים שהיא נדרשת בכיבודם. הרישום המשמעתי הקודם הקיים לחובת המשיבה מבטא גם הוא קו אופייני של אי הפנמה של מסרי הענישה על תנאי שהוטלו עליה מעת לעת, והיא חוזרת פעם אחר פעם לסורה גם לאחר ענישתה. אכן, ככל הנראה מצבה הכלכלי אינו טוב, והיא מתמודדת עם קשיים בניהול משרדה, אולם אין בהיבטים אלה כדי לגרוע מהפגיעה שמעשיה והתנהגותה גורמים לא רק ללקוחותיה היא אלא גם לתדמית הכללית של ציבור עורכי הדין שהיא נימנית עליו."

והלקח הנלמד כאן, הוא: בימים טרופים ועצובים אלה, העובדה שהצד שכנגד הוא עורך-דין, אינה מקנה לו הנחה מוקדמת בנוגע לרמתו המוסרית או התנהגותו העתידית הצפויה. אותם כללי הזהירות שיש לנקוט כלפי כל אדם, יהא מקצועו אשר יהא, יש לנקוט גם אם הצד שכנגד מגיע ממקצוע המוסדר בכללי-התנהגות קפדניים.
הבעיה היא כמובן לא בכללים, אלא באכיפה. אבל כפי שניתן ללמוד מפסק-הדין, האוכפים מרוסנים - לטעמי מרוסנים מדי - על ידי הערכאות שלמעלה.

ומה שנותר לכולנו הוא לקח עצוב מאוד.
אבל מוטב להיזהר, מאשר להיפגע.




יום ראשון, 11 ביולי 2010

עיריית ת"א חוייבה לפרסם התקציב באקסל ולא בפורמט שלא מאפשר חישובים בקלות

ביהמ"ש לעניינים מנהליים: עיריית תל-אביב תחוייב להציג את תקציבה בקובץ אקסל ולא בקובץ PDF, כך שיתאפשר לכל המעוניין לבצע בקלות, באמצעות היכולות של הגליון האלקטרוני, חתכים ובדיקות.

העירייה מפרסמת כבר היום את תקציב בפורמט PDF, בכתובת הבאה.

3 העיריות הגדולות בולטות לטובה בעצם פרסום התקציב, בהשוואה לחלק מן העיריות הקטנות, ומבין ה-3, תל-אביב בלטה לטובה בעצם הפרסום המסודר של התקציב, אבל ההימנעות שלה מפרסום בקובץ שיקל על עיבוד הנתונים העלתה חשש שבעצם היה כאן ניסיון להסתתר מאחורי עודף המידע שמאפיין מסמכי תקציב.

כשיתפרסם קובץ האקסל (ויתבצע מעקב בסוגיה הזו, כאן בזוטות), נדע האם היה מקום לחשש הזה, או שאכן, כפי שטענה העירייה, נסיבות מוזרות הפכו פרסום ב-PDF לקל ופשוט, בעוד שהפרסום בפורמט אקסל היה קשה ומסובך. זמנים יגידו.

ובינתיים - כמו בכל חידוש שמשמעותו שלציבור יינתן יותר ידע על הנעשה בכספיו ובענייני הציבור - להשומע ינעם. 

יום שלישי, 6 ביולי 2010

יום שני, 21 ביוני 2010

פורסם דו"ח הוועדה להיבטי המיסוי של פעילות קבוצות הרכישה... הקץ לקבוצות הרכישה ?

ניתן למצוא באתר רשות המיסים את דו"ח הוועדה לבדיקת היבטי המיסוי של פעולת קבוצות רכישה, אותן קבוצות המאפשרות ליחידים להתאגד יחד, לרכוש קרקע, ולהעסיק קבלן שיבנה עבורם בניין משותף, כשההתאגדות מאפשרת להם להוזיל עלויות, לעומת הפעולה של רכישת דירה כיחיד מקבלן.

המלצות הוועדה לא מבשרות טובה לקבוצות רכישה, במיוחד בכל הנוגע למס ערך מוסף, מיסוי המארגנים במס-הכנסה ולעלויות החדשות הצפויות להתגלגל אל חברי הקבוצות, ואולי להפוך את כל העסק לפחות כדאי... 

תמצית ההמלצות (הדגשים שלי):
א. כללי
  1. הוצע להגדיר את המונח " 'קבוצת רכישה', בהגדרה שתכלול, בין היתר, קיומו של גורם מארגן המקבל תמורה, וכן  תכלול חזקה לפיה יראו התארגנות של עשרה רוכשים או יותר כקבוצת רכישה."
  2. הוועדה המליצה, "בהקשר לאפשרות של מיסוי המארגן כרוכש קרקע וכמוכר דירות....להמשיך ולבחון את מעמדו של המארגן בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה", קבעה כי "הכנסתו של המארגן חבה במס הכנסה כהכנסה מעסק בין אם נראה בו כמתווך ובין אם נראה בו כמי שרוכש קרקע ומוכר דירות. " והציעה הצעות שונות להתמודד עם תכנוני מס אפשריים של המארגנים.  
  3. הועדה החליטה להמליץ שלא לפגוע באפשרות השימוש בהסדר האופציה הייחודית הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין, על ידי קבוצות רכישה. מדובר ברכישת אופציה לרכישת זכות במקרקעין מבעל הקרקע, שמאפשרת למארגן הקבוצה למכור את האופציה לחברי הקבוצה, כך שהוא עצמו איננו מחוייב במס רכישה כקונה או במס שבח כמוכר. הועדה סברה שאפשרות בחינת התוכן הכלכלי האמיתי של השיחה מספיקה למטרות יעילות עבודת רשות המיסים, ומאחר והסדר האופציה משמש גם אחרים שאינם קבוצות רכישה ומשיג את יעדו החזוי בועדת רבינוביץ', לעידוד פעילות בשוק המקרקעין, אין לבטלו רק בגלל השימוש שנעשה בו על ידי קבוצות רכישה.
  4. הועדה המליצה "ליצור מנגנון ממוחשב, שיאפשר עם קליטת הדו"ח הכולל את הפעולה של 'קבוצת רכישה' במס הכנסה את העברת המידע האמור למשרד מיסוי מקרקעין הרלבנטי. ", שכן התברר כי לא תמיד המידע המוגש במסגרת הדו"ח למס הכנסה מועבר לבחינת משרדי מיסוי מקרקעין.  
ב. מס רכישה
  1. הועדה סברה, כי "אין מקום לתיקון חקיקה, שיקל על אפשרות מיסוי המארגן במס רכישה, כמי שרוכש קרקע ומוכר דירות. תיקון גורף כאמור אינו מתיישב בהכרח עם המציאות הכלכלית המשתנה מקבוצה לקבוצה."
  2.  הומלץ לאמץ את העמדה של רשות המיסים, לפיה חבר בקבוצת רכישה חותם על מנגנון חוזי המוביל אותו למוצר המוגמר של דירה, ואיננו רוכש רק קרקע, ולכן יש לחייבו במס רכישה בהתאם לעלות הכוללת של הדירה שתיבנה, ולא רק במס רכישה על פי שווי הקרקע. הוצע לעגן האמור בחקיקה.

מס ערך מוסף
  1. הוועדה המליצה למסות את מרכיב הקרקע במסגרת חוק מס ערך מוסף, שכן לתפישתה "מכירת קרקע לקבוצת רכישה הינה פעילות שחורגת מפעילות פרטית אותה בחר חוק מע"מ שלא למסות. בשל הסממנים העסקיים שיש בפעילות זו, ממליצה הועדה למסות גם את מרכיב הקרקע, כך שבפועל, מלוא עלויות רכישת דירה במסגרת קבוצת רכישה (למעט מרכיב האגרות וההיטלים) בהן נושא הרוכש ימוסו במע"מ ".
  2. כדי להקל על ביצוע החיוב במע"מ בגין מרכיב הקרקע, המליצה הוועדה להטיל החיוב על בעל הקרקע המוכר. הועדה המליצה על תיקון חקיקה במסגרתו תתוסף חלופה נוספת להגדרת "עסקת אקראי" בחוק מע"מ, שתכלול מכירת מקרקעין לקבוצת רכישה (נזכיר כי קבוצת רכישה תוגדר כאמור לעיל).
מס הכנסה
  1. כדי לוודא שמארגנים אינם מסווים התמורה בגין שירותי הארגון על ידי קבלת דירה/דירות במחיר מופחת, תוך שהם משלמים מע"מ בגין השירותים שנתנו, בגין מחיר עסקה מופחת (שאינה כוללת התמורה בדירה) [=הסבת הכנסה עסקית, מעסק הארגון למסלול מיסוי הון] המליצה הוועדה לקבוע מנגנון שיאפשר מעקב אחר הדירות המתקבלות בידי המארגן במסגרת קבוצת הרכישה.
  2. מעקב זה אחר הדירות המתקבלות בידי המארגן, יסייע גם בהמשך, בעת מכירת הדירות על ידי המארגן, לבחון את האפשרות לראות בתמורה הנובעת ממכירת הדירות כהכנסה מעסקת  אקראי בעל אופי מסחרי, מקום בו הדירות נמכרות ברווח גבוה, תוך זמן קצר, תוך ניצול הבקיאות והמיומנות בתחום.
  3. הועדה למדה במסגרת עבודתה "כי ישנה תופעה של משקיעים הרוכשים מספר דירות בקבוצות רכישה ומוכרים את הדירות האמורות במימוש מהיר, ברווח גבוה, תוך ניצול מיומנותם ובקיאותם בתחום הנדל"ן. הועדה ממליצה, כי יקבע מנגנון ממוחשב שיאפשר מעקב אחר פעילותם של אותם משקיעים, ובדומה גם יאפשר מעקב אחר משקיעים הרוכשים מספר דירות מקבלן, וזאת כדי לבחון האם ההכנסה ממכירת אותן דירות עולה כדי הכנסה מעסק או עסקת אקראי.

האם זהו קיצן של קבוצות הרכישה ?
האם זהו צעד נוסף לקראת עצירת גל עליות המחירים הידוע גם כבועת-הנדל"ן ?
זמנים יגידו. יידרש זמן לחקיקתם של חלק מהצעדים המוצעים כאן, ויהיה בוודאי לובי נמרץ כנגדן, אבל בהכירנו את רשות המיסוי ונחרצותה, כותב דברים אלה סבור שגלגליהן של קבוצות הרכישה נתקלו כאן במהמורה לא פשוטה.

יום חמישי, 3 ביוני 2010

מציקים לכם על חוב לא קיים באופן שהולך ונהיה מטריד ? אתם לא חייבים לשבת בשקט

פסק הדין שניתן לאחרונה בבית-המשפט לתביעות קטנות, בת"ק 3072-09 שושנה הראל נ' רשות השידור-אגף הגביה, על ידי כבוד השופטת שולמית דותן, הוא בשורה משמחת לכל מי שעמד מול מערכת גביה של תאגיד גדול או של רשות מרשויות המדינה, הסביר שהוא איננו חייב את החוב שתובעים ממנו לשלם, ניסה ושוב ניסה להסביר שהוא דווקא בסדר, אך המשיך לקבל דרישות, שהלכו ונהיו מאיימות יותר ויותר.

במקרה של פסק-הדין הזה, רשות השידור דרשה ושבה לדרוש מהגברת שושנה הראל שתשלם חוב אגרה, והמשיכה לעשות כן גם לאחר שהגברת הראל, כאזרחית הגונה, התיצבה במשרדי הרשות והבהירה שהיא זכאית לפטור מאגרה.
נציג של הרשות הגיע לביתה, בדק שאכן מתקיים המצב העובדתי המזכה אותה בפטור, אך גם לאחר הביקור המשיכו להגיע אליה דרישות מהרשות לתשלום חוב. והטון - ניחשתם - מאיים יותר ויותר, והגברת הראל נדרשת להסדיר את חובותיה לרשות, אחרת יינקטו כנגדה הליכים משפטיים.

בצר לה, פנתה הגברת הראל לבית המשפט, ביקשה שיורה לרשות להפסיק מלשלוח הודעות מפחידות, ולפצותה בגין עוגמת הנפש, הטרדה הרבה שנגרמה לה, וכן בגין אובדן שעות העבודה.

הרשות לא הבינה מה רוצים ממנה. הסבירה שנמסר מטעמה לגברת הראל בעל-פה , בביקורה במשרדי הרשות, שהכל בסדר, ובעצם לא נגרם  לה כל נזק, ולכן יש לדחות את תביעתה.

השופטת דותן בפסק-דינה, הגיעה למסקנה שהצדק עם הגברת הראל: "מתקבל הרושם, כי משלוח מכתבי ההתראה נעשה שלא לצורך. לא זו בלבד שהנתבעת לא פעלה לתיקון המעוות מייד שלאחר פנייתה של התובעת אליה, בחודש ינואר 2008, כפי שצריכה היתה לעשות, אלא שהיא הוסיפה לאיים על על התובעת בנקיטת צעדים משפטיים נגדה אם לא תסלק את חובה. למותר לציין את עוגמת הנפש והחרדה הנגרמת לאזרח כתוצאה מקבלת מכתבי התראה מעין אלו. "

השופטת דותן דחתה את הסברי נציג הרשות "לפיהם היה על התובעת להתעלם מן המכתבים ולסמוך על הבטחות שניתנו לה בעל פה, כי לא ינקטו נגדה צעדים עד לבירור מלא של הענין" ודחתה את את גישת הרשות הרואה ברבות מן הבקשות לפטור מהסוג שביקשה גברת הראל ככאלה המוגשות מתוך כוונת מרמה, כשהיא מצהירה מפורשות לעניין זה: "לא יעלה על הדעת, כי אזרח המדינה יוחזק כרמאי על ידי הרשות, ומן הטעם הזה בלבד, יאלץ לסבול מהטרדות בלתי פוסקות מצדה."

השופטת סברה שהיה על הרשות להשהות את המשך הליכי הגביה מול הגברת הראל, או לחילופין לשלוח מכתב אל הגברת הראל בו היא מאשרת שבקשתה בטיפול וכי בתקופת הבירור של בקשתה היא פטורה מתשלום החוב.  ופסקה "פעולות אלה עשויות היו להפיג את הטרדה ואת עגמת הנפש של התובעת, ועלותן אפסית. הנתבעת לא נהגה כך, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי."

שושנה הראל זכתה לפיצוי של 1200 ש"ח בגלל ההתעמרות הנמשכת של אגף הגבייה של רשות השידור בה.
פסק-הדין בעניינה חשוב, לא רק בגלל הצדק שהיא זכתה בו, אלא בגלל המשמעות האפשרית שלו עבור כולנו.

מישהו דרש מכם תשלום חוב ? הציגו בפניו ראיות לכך שדרישתו אינה צודקת, ובקשו אישור בכתב לכך שהוא בודק את הענין ושבתקופת בדיקתו אינכם צריכים לשלם את החוב. הוא מסרב ? הוא ממשיך להציק ?
בית המשפט לתביעות קטנות מחכה לכם.

פסק הדין איננו הלכה מחייבת, אבל איזכורו בבית המשפט לתביעות קטנות, אם נסיבות המקרה שלכם דומות מספיק, בוודאי יסייע בידכם.

ואולי יום אחד, המסרים הציבוריים החשובים שבפסק הדין:
שאסור להניח כהנחת-מוצא שכל אזרח הוא רמאי,
שאין להטריד אזרחים ללא צורך,
שאין לגרום לאזרחים עוגמת נפש ללא סיבה,
יופנמו על ידי העוסקים בגבייה ברשויות ובתאגידים הגדולים.

האמינו - יום יבוא.

יום ראשון, 30 במאי 2010

האם צוי איסור פרסום גורפים שתוכנם הושחר מטעמי סודיות חוקיים ? תקפים ?


מוזר: ככה נראים צוי פרסום לפעמים -



התמונה מצוטטת מאתר העין השביעית, מכתבתו של אורן פרסיקו על הזן הייחודי הזה
של צוי איסור פרסום, שהם עצמם מצונזרים בצורה כה גורפת, עד כי לעיתונאי שהצו
בידו, אין אפשרות אמיתית לדעת על מה מדובר.

לפי הכתבה, המשטרה מצפה מהעיתונאי שייצור קשר איתה לבירור האם נשוא הכתבה
הבאה שלו נכלל בצו, אם לאו.

התלבטתי ארוכות בבחירת המילים הנכונות, אבל אין מנוס מהמסקנה שמישהו במשטרה,
בפרקליטות ובכל גוף אחר שמעורב ונותן יד להפצת צוי-האיסור הסתומים האלה,
התחלק על השכל (תסלחו לי על השפה).

מלכתחילה, צוי איסור פרסום הם מכשיר בעייתי שכן הם מגבילים את עקרון הפומביות,
פוגעים בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, מאפשרים לרשויות המדינה לפעול ללא
פעולת החיטוי של אור השמש, וכיו"ב, וכולי, והבעייתיות ידועה.

מעבר לכך שהפצת צו איסור פרסום שלא ברור על מה הוא אוסר מנוגדת לשכל הישר,
עצם הציפיה שעיתונאי יתקשר למדינה בכל פעם כדי לברר האם הנושא שהוא עובד
עליו נכלל במקרה בכתבה, ולקבל את רשותה של המדינה להמשיך ולחקור, היא
ציפיה לא דמוקרטית, אשר מזכירה משטרים לא נאורים.

דומה כי נשמט מזכרונו של מישהו האחראי להפצת הצוים האמורים
שחופש העיתונות וחופש הביטוי  הן זכויות יסוד מוגנות במשטר הדמוקרטי
 הרבה לפני 'המהפכה החוקתית', ושאין לפגוע בהן באופן שאינו הולם את ערכי
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לתכלית ראויה, ובמידתיות.

אין ספק בלבי שביטחון המדינה היא תכלית ראויה (ביותר), אבל אין ספק בלבי
שצו גורף סתום איננו מידתי, ואינו הולם את ערכי מדינת ישראל.

גרוע מכך, גם ללא עירוב המשפט החוקתי הישראלי בדיון, די בהוראות המשפט
הפלילי כדי להציג את צוי הפרסום הללו בעירומם.

לדעתי יש פגיעה ישירה בעקרון החוקיות במשפט הפלילי, בעצם הפצתם של
צוי איסור פרסום שכאלה.

העקרון, המנוסח היטב בסעיף 1 לחוק העונשין קובע:
"אין ענישה אלא לפי חוק      1.    אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן
                                              נקבעו בחוק או על פיו. "

צו איסור פרסום הוא סוג של חיקוק היוצר עבירה. אבל איזו מין עבירה זו היא
העבירה "אסור לפרסם דבר בנושא X" ?

עד כמה שאני מבין, הבעיה איננה בבית-המשפט החותם על צו איסור פרסום,
שכן בשלב הוצאת הצו תחת ידי השופט/ת,  הוא מפורט דיו, כדי להבהיר מה אסור.
הבעיה היא בשלב ההפצה של הצו אל האנשים שאמורים לציית לו.
מדובר במצב חריג שבו בתהליך ההפצה, תוכן החיקוק משתנה, ובמקרה הנדון -
מאבד מתוכנו, במידה ההופכת אותו חסר-תוקף במשפט הפלילי הישראלי,
שכן אינו מזהיר מה אסור לעשות.

כך שלא רק שהמפיץ צוי איסור פרסום סתומים מבאיש את ריחה של מדינת ישראל
בהציגו אותה כמדינה שבה עיתונאים נדרשים לאישור מהמשטרה לפני שהם חופשיים
לכתוב בנושא מסויים, אלא שהוא פוגע בצו שיצא תחת ידי בית המשפט, ומפיץ צוים
שהם חסרי-תוקף חוקי.

לא חבל ?

יום שבת, 29 במאי 2010

אם המשטרה חושדת בכם - תפחדו. גם אם אתם חפים מפשע. אולי במיוחד אם אתם חפים מפשע.

בדיחה ישנה וידועה מתארת תחרות שנערכה בין ה-CIA האמריקאי לבין הק.ג.ב הרוסי. נבחר יער, והשירותים התחרו לראות איזה שירות ביון מסוגל לאתר, לשלוף ולהוציא מהר יותר דוב מן היער.
הסי.אי.איי נערך למשימה כפי שרק שירות מבוסס טכנולוגיות מתקדמות מסוגל. מערכות האזנה מתוחכמות נפרשו ברחבי היער, מצלמות אלחוטיות הותקנו בצמרות העצים והשיחים, לווינים הוקצו לצילום היער. לאחר חצי יום של הכנות הופעלו המערכות , מסוקים ובהם צוותים מיוחדים הוזנקו אל מעל ליער כשהם מחלקים אותו לגזרות שונות, ותוך רבע שעה ידע כבר השירות על מיקומם של כל הדובים ביער, ודוב נשלף בזריזות וזהירות על ידי אחד הצוותים, כשהוא רדום ואזוק.
לעומת זאת, הק.ג.ב שלח אל תוך היער שני סוכנים. 10 דקות לאחר מכן הם יצאו מן היער אוחזים ביניהם שפן אזוק וחבול, כשהוא זועק "אני מודה ! אני מודה ! אני דוב ! רק תפסיקו להרביץ לי! "

לצערי נראה שהבדיחה הזו פחות תשעשע  את האזרח רגב שוובר.
אותי היא בוודאי פחות משעשעת אחרי שקראתי את פסק-הדין שניתן בעניינו לאחרונה.

העובדות של המקרה פורסמו בפסק-דין מחוזי - ת"א 1173-06 רגב שובר נ' מדינת ישראל- שניתן לאחרונה  על ידי כבוד השופטת דליה גנות. במסגרתו זכה האזרח שוובר בתביעת רשלנות כנגד משטרת ישראל, ונפסק לו פיצוי בסך 1,790,256 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לו במסגרת התקופה בה היה עצור והואשם באונס, בעודו חף מכל אשמה.

העובדות המתוארות בפסק-הדין הזה מצמררות, מפחידות, מטרידות וכדאי לכל אזרח במדינת ישראל להכירו, למקרה שייקלע לנסיבות דומות.

האזרח שוובר הלך לו יום אחד לסופרמרקט לקניות. אדם אחר ששהה בסופר הביט בו בחשד, והזעיק את בתו הקטנה כדי שתזהה אם שוובר הוא הוא האיש שאנס אותה לפני מספר חודשים. הילדה הנפחדת שסבלה מטראומה קשה מאז האונס היתה מפוחדת נוכח האפשרות שהאיש שאנס אותה נמצא איתה באותו מקום, והאב הגיע למסקנה שהיא זיהתה את שוובר כאנס. הוא עקב אחרי שוובר  לביתו ופתח איתו בדברים כדי לקבל את שמו, ומייד לאחר מכן התקשר למשטרה.
המשטרה הגיבה במהירות ויעילות. האזרח שוובר נעצר באותו יום,  והמשטרה החלה בחקירות נמרצות .
מאז אותו יום ובמשך 88 ימים הוחזק האזרח שוובר במעצר, ולאחר מכן הוגש כנגדו כתב אישום חמור.

מה לא אירע במסגרת אותם ימים ?
שיבוש הליכים, בידוי ראיות, הפעלת לחצים לא-הוגנים על החשוד, השפלתו, ונסיונות חוזרים ונשנים להפללתו, למרות ובניגוד לראיות שעמדו אל מול החוקרים.

אני אפרט מעט רק כדי שהדברים יהיו יותר בהירים ומוחשיים, אבל שב ומציע לקרוא את פסק-הדין כדי להבין לעומק במה דברים אמורים.

  • המשטרה טענה שהחשוד זוהה ספונטנית, למרות שמעולם לא זוהה על ידי הנאנסת.
  • המשטרה הטעתה את בית המשפט בבקשות להארכת המעצר ובכתב האישום בנוגע לפרטי-לבוש (כובעים, משקפי שמש) שנתפשו בדירת החשוד ודמיונם לאלו שחבש מי שאנס את הנערה.
  • חוקרי המשטרה טענו בפני בית המשפט שהחשוד מתלבט אם להודות או לא, למרות שהחשוד הכחיש בחקירתו נמרצות כל קשר למקרה.
  • חוקרי המשטרה ניסו לבדות ראיות שבגללן , כדברי השופטת "כפסע היה בינו לבין הרשעתו במעשה שלא ביצע"; טענו טענות שווא על חומר פורנוגרפי שנמצא בחיפוש בדירה ולא היה;
  • העלו חשד מופרך על מעשה מגונה אחר (יובהר: שלא היה ולא נברא) שביצע החשוד בפעילותו כמתנדב בפר"ח;
  • הציגו דו"ח ד.נ.א כוזב אל מול החשוד שקושר אותו לקטינה הנאנסת, כשבתגובה לדו"ח החשוד "פרץ בבכי, והמשיך להכחיש את החשדות המיוחסים לו."
  • אילצו את החשוד לאונן מול צוות החקירה "כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, שכן ... לא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה".
  • שוטר שהוכנס לתא החשוד כמדובב, הצהיר במזכר שהחשוד אמר לו הדברים הבאים - "ואני חשבתי להודות, כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני אודה...." ולמזלו של האזרח שוובר בניגוד לזכרון הדברים של המדובב, תמליל השיחה המוקלטת ביניהם הראה שהחשוד דווקא אמר  "... אבל אני לא יכול להודות במשהו שלא עשיתי. למה? למה להרוס לי את החיים?" 
  • המדובב אף המשיך וניסה לשכנע את החשוד להודות באומרו:  "... כדאי לך לגמור עם זה, קוצי מוצי, זה עניין של תנאי או קנס, אני לא יודע מה מקבלים...".
  • השוטרים אף יזמו חקירה בנוגע לטענה שהחשוד הראה לקטינה לה שימש כשמרטף את איבר מינו, כשהסיפור העובדתי ששימש בסיס לכך היה שהחשוד הראה לקטינה תמונות שלו כשהיה תינוק...
  • המשטרה גם כשלה במחדלים חקירתיים קשים ביותר. כך למשל לא נעשה שימוש ביומנו של החשוד לבירור היכן היה ביום האונס, חרף הצעתו לעשות שימוש בו, לאור קשייו לזכור בפירוט את אותו היום (וביומנו היה רישום שהיה מביא המשטרה בקלות למסקנה המבוססת בעדים שהוא היה במקום אחר בזמן האונס);
  • לא נעשה מאמץ להשגת פלטי שיחות מכשיר בזק ופלאפון ושימוש בנתוני הפלאפון לאיכון החשוד, למרות שאלה יכלו להראות על מיקום החשוד בזירת האונס או במקום אחר...

השופטת תיארה את התנהגות המשטרה וחוקריה באופן הבא:
 "מרגע מעצרו של התובע, לקו החוקרים בקיבעון מחשבתי, על פיו החשוד שבידיהם הינו האנס, והתעלמו לחלוטין מהאפשרות שמא החשוד שבידיהם אינו האנס...השוטרים עשו ככל שביכולתם כדי להביא לשבירתו של התובע, למעצרו ולהרשעתו, גם במחיר העלמה מכוונת של אינפורמציה רלבנטית מידיעת בית המשפט, וגם במחיר שיבוש ההליכים... המשטרה היתה משוכנעת, כי האדם שבידיה הוא האנס, והיא החלה במרץ בבניית תיק חקירה ואיסוף ראיות לצורך הרשעתו, וכאשר חסרו לה ראיות, יצרה אותן בעצמה.... בתיק חקירה זה נחצו הקווים המותרים, ודומה, כי השוטרים סברו שמדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם נסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת – המטרה מקדשת את האמצעים..."
כל זאת למרות "שהתובע נחשד בביצוע פשע, שהוא הכחיש כל העת את מעורבותו בו, ולמשטרה לא היה למעשה קצה חוט הקושר את התובע למעשה המיוחס לו, ו'התשתית העובדתית' עליה נסמכה המשטרה, הוכחה כנשענת על כלונסאות סרק. "
למעשה היוצרות התהפכו "המשטרה לא סברה, כי יש בידיה אדם חף מפשע, אשר היא עוסקת באיסוף ראיות לצורך הרשעתו. המשטרה היתה משוכנעת שבידה האנס, וציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו."
נראה שמה שעמד בעוכריו של האזרח שוובר, הוא העובדה שהוא לא מהאנשים הצועקים או המתעמתים. כדברי השופטת -
"הנתובע אינו אדם אלים וקולני, נקלע לסיטואציה מטורפת בה הוא מוצא עצמו חשוד באונס שלא ביצע. השוטרים מצפים להכחשות קולניות ודפוס התנהגות מסויים, אולם התובע אינו מתנהג בדרך זו, ובתמימותו הוא סבור, כי די אם יכחיש את המיוחס לו, ולאחר שהמשטרה תבצע את המוטל עליה, ותחקור את עובדות המקרה, יובן כי הוא אינו החשוד שהמשטרה מחפשת, והוא ישוחרר. ומה קרה בפועל? המשטרה מפרשת את התנהגותו לחובתו. כך למשל, במזכר מיום 18.7.99 (מוצג 50) מפגין סוויד את כישוריו הפסיכולוגיים והבנתו העמוקה את נפש האדם, ומסיק את אשמו של התובע באופן מיידי, מכך שהתובע 'פעם אחת אפילו לא התקומם וטען מה פתאום אתה אומר 'אני' זה לא אני ואין לי קשר לאירוע. החשוד החזיק את ראשו בשתי ידיו כלפי מטה. כל הזמן ביקשתי ממנו, רגב תסתכל לי בעיניים, אך החשוד לא היה מסוגל...', אכן, אליבא דסוויד – התנהגות מפלילה ביותר...  תיאורים אלו עולה תמונה של אדם הלום צער ומבוהל, אשר אינו יודע כיצד להגיב על ההאשמות הנוראיות המוטחות בפניו, והוא משפיל את עיניו ביאוש, ואולי מתוך בהלה. החוקרים לא מצאו לנכון לערב בחקירתם פסיכולוג אשר יחווה דעתו על התנהגות החשוד, אלא הפעילו את מיטב כישוריהם הפסיכולוגיים החובבניים, ובמקום להסיק כי בפניהם אדם הלום צער ובהלה בשל הסיטואציה אליה נקלע, החליטו לפרש את התנהגותו כהתנהגות של אדם המסרב לשתף פעולה, ולרגע אחד לא חלפה בראשם המחשבה, שמדובר לכאורה באדם מן הישוב, שנקלע לסיטואציה איומה, ואינו יודע איך לנהוג. "

לכך התווסף "פיקוח חסר של הפרקליטות". כי גם הפרקליטות "לא עשתה עבודתה נאמנה בתיק... לא אימתה את הכתוב בזכ"דים השונים אל מול התמלילים עצמם....אם היתה עושה כן, הייתה מגלה מיד את חוסר ההתאמה בין האמור בזכ"דים לבין אמירות שהיו – או לא היו – בפועל. נראה כי אנשי הפרקליטות סמכו ידם על אמינות והגינות השוטרים, ויצאו מתוך הנחה – שגויה – כי האמור בזכ"דים הינו אמת, במיוחד אמירות מפלילות שלא נאמרו, או שהוספו במכוון".
כתוצאה, משפטני הפרקליטות, ובהם בכירים בפרקליטות "לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה".

למעשה, האזרח שוובר ניצל הודות -
1) לכוחותיו הנפשיים אשר "עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע"
2) הודות למשפחתו התומכת שעמדה מאחוריו לאורך כל הדרך, כעולה מפסק הדין (המשפחה ניסתה להוכיח חפותו בעזרת
    פלטי מכשירי הטלפון של שוובר ויומנו, מה שהמשטרה עצמה לא ניסתה לעשות...)
3) והודות לפרקליטיו, "עורכי הדין ... עו"ד רובינשטיין וענבר – אשר תודות לעירנותם, עקשנותם ומסירותם, נחלץ
     לבסוף ... מגורל רע ומר.", כדבר השופטת.

בתביעת הנזיקין שהגיש כנגד המשטרה, נפסקו לו פיצויים בגין הנכות הנפשית ממנה הוא סובל, כתוצאה מהאירועים, ובגין הנזקים האחרים שנגרמו לו.
אבל את הנזק האמיתי - אובדן האמון, והזמן האבוד, וההתעללות הקשה - בעצם לא ניתן להעריך.

אבל לא רק לרגב שוובר נגרם כאן נזק -
  1.  כתוצאה מהתמקדות המשטרה בו, לא המשיכה זו להקדיש מאמצים באיתורו של האנס האמיתי, זה שאנס ילדה בת 10 והמשיך להסתובב חופשי ופנוי לתקיפות אחרות, בעוד המשטרה מנסה לבדות ראיות ולהפליל את האזרח שוובר.
  2. כיצד נוכל לדעת אילו מההרשעות האחרות בהן היה מעורב צוות השוטרים שניסה להפליל את שוובר הן אכן הרשעות אמת ? כיצד נוכל לסמוך על הפרקליטים שהיו מעורבים במקרה הזה ?
  3. כיצד נוכל לדעת כמה מאפיינת החקירה הזו את שאר פעולותיה של משטרת ישראל ? ושל שירותי הבטחון האחרים של מדינת ישראל ?
במדינה מתוקנת, היתה קמה ועדת חקירה לאחר מקרה שכזה. היו נעשים שינויים שיוודאו שלא יקרה עוד מקרה שכזה. מערך הפיקוח על איכות החקירה ועל איכות פעולת הפרקליטות היה נבנה מחדש. אבל לא כך הדבר.

וזאת למרות שאצלנו רק 2 מכל אלף כתבי-אישום מסתיימים בזיכוי. מדובר במערכת אכיפה וענישה שבה, בעצם, הגשת
כתב אישום, ברוב המכריע של המקרים, כמוה כהרשעה. והנה מקרה המבהיר לנו, למקרה שלא חשדנו בכך קודם לכן,  שיש מקרים בהם הגשת כתב-האישום נשענת על יסודות של הפללה, בידוי ראיות, שיבוש הליכים והטעיית בית-המשפט.
השאלות שעולות ממקרה שוובר הן קשות ומרות - כמה מאחוז ההרשעות הפנומנלי הישראלי הוא אמיתי ? מההרשעות האלה הן הרשעות אמת ? כמה עבריינים מסתובבים בישראל מחוץ לכתלי בית-הכלא בעוד שחפים מפשע נענשים בגלל מחדלי המשטרה  ? ומה צריך אזרח לעשות כאשר הוא נחשד על ידי המשטרה בפשע ? כיצד הוא יכול להימנע מגורל גרוע מזה של שוובר ? מה הוא יכול לעשות אם הוא אינו מיוצג על ידי פרקליטים טובים כאלה של שוובר ? וכיצד יעמוד לבדו ?

אין לי אלא לסכם את הפוסט בדבריה של השופטת גנות עצמה: "ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם, אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם..."

מטריד, ומפחיד. ישראל 2010.


[עדכון 29/5/2010:
2 הערות -
(1) למי שמעדיף לקרוא בעיתון ולא בשפה המשפטית של פסק-דין, ניתן לקרוא על המקרה המזעזע של רגב שוובר בקישורים הבאים - אחד, שתיים, שלוש.
(2) עובדה מטרידה לא פחות בקשר לעניין שוובר הוא השלומיאליות הנוראית של השוטרים. על פי פסק הדין, הם החליטו שהוא אשם. הם ידעו שהעובדות לא תומכות באשמתו, ולכן החליטו לייצר ראיות משלהם. הם רשמו זכרונות-דברים שבהם נכללו שקרים בוטים שמטרתם הרשעתו. הם עשו זאת, כשהם מודעים לכך, שבמקביל לזכרונות-הדברים, יוגשו גם הראיות האמיתיות, כמו תמלילי ההאזנות למדובב, והראיות עצמן. ולמרות זאת, הם לא דאגו לחבל בתמלילי האזנות הסתר או לשתול ראיות הולמות. כלומר - לא רק שהם מוכנים להפליל ללא בעיות-מצפון, הם כל-כך גרועים בעבודתם, שהם לא יודעים כיצד להפליל. וזאת המשטרה שלנו. ]

[עדכון (10/10/2010):
פרופ' בועז סנג'רו התייחס לאחרונה לפסק-הדין בשני מאמרים - הראשון מתמקד בחוקרי המשטרה בדומה לפוסט זה, השני מתמקד באחריותם של בתי-המשפט ומאיר על פסק-דין אומלל, מוקדם יותר, שניתן בעניינו של רגב שוובר, בהליך פיצויים על פי חוק העונשין והמשיך את העוולה - זו שפסק-הדין שנסקר כאן ניסה לתקן .  ]

[עדכון (16/06/2011):
 נתקלתי בסרטון הזה ביוטיוב, מתוכנית המקור מערוץ 10, מה-4/8/2010 שמביא את הסיפור. כדאי לשים לב לאמרות הברורות בתוכנית, בנוגע לשימוש השגור במשטרה במצג עובדתי מזוייף בנוגע לבדיקת די.אנ.איי, ולדברים המסיימים של השופטת גנות בנוגע לזכרונות-הדברים שרושמים השוטרים וליחס ששופטי-ישראל נוהגים בהם. ]

[עדכון (25/08/2012):
התוכנית "נדבר על זה בבית" מערוץ 2, מדגימה שוב כמה לא כדאי שהמשטרה תחשוד בך, והפעם בתיאור של מספר חשודים שבדיעבד, היו במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון. ]

יום שני, 24 במאי 2010

ביהמ"ש העליון לאתרי ההכרויות: כדאי לכם להתחיל לפקח על התכנים שלכם

שופט ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין, כדן יחיד,
ברע"א 1700/10 דוביצקי נ' שפירא מתערב בפסק דין
של ביהמ"ש לתביעות קטנות, מכפיל את גובה הפיצויים הנזיקיים
שנפסקו לאדם שאחר פרסם פרופיל שקרי שלו באתר הכרויות,
מ-2500 ש"ח ל-5000 ש"ח.
הנקודות החשובות להתייחסות בפסק הדין-
1. סוגיית עצם האחריות בנזיקין של מפעיל אתר אינטרנט לתוכן
שהעלה צד שלישי לא נדונה בבית המשפט העליון, למרות
שבית המשפט כבר העיר לא אחת שמדובר בסוגיה מורכבת מאוד.
הסיבה לכך היתה הקביעה של ביהמ"ש לתביעות קטנות
שמפעיל האתר התרשל בכך שלא הפעיל כל מנגנון לסינון תוכן או
לבדיקת זהות המתרשמים או כל אמצעי אחר. קביעה
שהנתבע, המשיב בערעור, לא ניסה לתקוף.
2. המשיב עצמו העיד שמדובר בעוולה שמתרחשת מספר פעמים
ביום, בממוצע, באתר שלו. השופט רובינשטיין ראה בכך
נימוק לכך שעל אתרים להפעיל אמצעי זהירות, והזכיר בהקשר זה
את נוסחת Learned hand.
3. העובדה שבעניין הנדון דובר בלשון הרע שנגעה באופן שבו הוצג יחסו
של התובע לקטינות, הביאה את השופט רובינשטיין לסבור שמדובר בסוג
של פעולות ה"טעונות יחס "סינוני" מיוחד, הן מבחינת הנזק שהן משקפות
(בראש וראשונה לקטינות העלולות להיענות להן, אך גם באופן ברור
למי שמודעה כוזבת מתפרסמת בשמו, והמציגה אותו לכאורה כעבריין ואולי
כסוטה), והן מבחינת עלות מניעתן (בשונה, לדוגמה, מאימות זהות המפרסמים).
זאת - שהרי הטקסט הבלתי חוקי מדבר בעדו, ואין צורך במאמץ סינון
מתוחכם, ובטכנולוגיה מתקדמת."
4. נראה שהלכת רמי מור (שבה השופט רובינשטיין היה במיעוט) שחסמה
במידה רבה את האפשרות לחשוף את זהות המפרסם של ההודעה הכוזבת,
המעוול העיקרי בעצם, הקלה על בית-המשפט להטיל את האחריות על מפעיל האתר.
5. ביהמ"ש הבהיר "מודעה מהסוג שפורסם - אפילו הוסרה בתוך זמן קצר
יחסית, ועל כך יש לשבח את המשיב - פוגעת פגיעה קשה מאוד בשמו הטוב
של מי שפרטיו מתפרסמים." (הדגש במקור)
6. ביהמ"ש הצהיר מפורשות שהוא פועל משיקולים של "הרתעה יעילה" (פסקאות י"ב - ט"ו).

שתי הפסקאות החשובות, לטעמי, בפסק-הדין, שמהן עולה לדעתי, שלו הייתי
מפעיל אתר הכרויות, הייתי מתחיל לפקח על התכנים שמועלים לאתרי, הן
שתי האחרונות שבהן, ואני אביא אותן להלן כלשונן, ואסיים פוסט זה -
"ט"ז. ומנגד, יש לזכור כי לא המשיב הוא שפירסם את המידע הפוגע, ובסופו
של יום אין להשוות את דינו של מי שפירסם בעצמו לשון הרע, למי שלא נקט
אמצעי זהירות מתאימים כדי להבטיח שאתר בבעלותו לא יהווה במה לפרסום
כאמור. מסיבה זו אין סכום הפיצוי הנקוב בחוק איסור לשון הרע יכול לשמש
נקודת מוצא כשלעצמו. אף יש לזכור שוב, כי המשיב מיהר להסיר את הפרסום
הפוגע, והביע את צערו.
י"ז. סבורני, כי נוכח הפגיעה החמורה בשמו הטוב של המבקש, הנובעת הן מעצם
הפרסום והן מתוכנו, ונוכח שיקולי המדיניות המתייחסים גם להכוונת התנהגות
שבסיטואציה מובהקת של הרתעת חסר, יוכפל הפיצוי ויועמד
על סך 5,000 ₪. "